גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 463ראשיהפצה

עם אחד, תקיעות שונות - ידידיה מאיר

כאשר נחשפתי לראשונה בחיי לימים הנוראים בעיר החילונית, הדבר שהכי שהפתיע אותי היה היחס לשופר
06/10/11, 10:27
ידידיה מאיר

כאשר נחשפתי לראשונה בחיי לימים הנוראים בעיר החילונית, הדבר שהכי שהפתיע אותי היה היחס לשופר. ההבדל הדרמטי שבין תקיעות השופר בראש השנה לבין התקיעה החותמת את תפילות יום הכיפורים.

אילו תקיעות חשובות ביותר בלוח השנה היהודי? כמובן, התקיעות בראש השנה, יום התרועה. שבע פעמים למנצח לבני קורח מזמור, קר"ע שט"ן, שהחיינו, כוונות, יהי רצון, אשרי העם יודעי תרועה. ואצל הישראלי המצוי? על התקיעות בראש השנה הוא כמעט ולא שמע. התפוח בדבש הרבה יותר מקודש אצלו, אבל יש לו את שיא השיאים של כל השנה - וזה תמיד מרגש לראות את זה בסוף הצום, לקראת נעילת השער: מאות חילונים גמורים צועדים מכל רחבי העיר לבתי הכנסת השונים ברטט של קודש, הם ונשיהם ואופניהם וטפם, כדי להספיק לתפוס את התקיעה-גדולה של סוף נעילה.

בשנה שעברה חשבתי לעצמי שאולי לא בכדי אנחנו מבקשים ברגעים האלה "אבינו מלכנו, זוכרנו בזיכרון טוב לפניך". בדיוק ככה הייתי רוצה שהקב"ה יזכור אותנו כל השנה: עומדים ביחד, עוטי טליתות שאוחזים במחזור רבא, לצד ילדים חובשי קסדה-בראש-טוב המשמשת להם ברגע הזה ככיפה, ומתפללים ביחד בכוונה.

איזה יופי של זיכרון. אבל אלו מחשבות של מתפלל דתי. השיא, כאמור, מבחינת המתפלל החילוני (אלו מטעמים היה עושה ר' לוי יצחק מברדיצ'ב מהביטוי המופלא הזה "מתפלל חילוני"!) הוא לא "אבינו מלכנו" ואפילו לא "שמע ישראל" ו"ה' הוא האלוקים" אלא אותה תקיעה גדולה, שבשביל הדתי שעומד לידו, אינה אלא סמל. היא הרי אינה מהתורה, גם לא מדברי סופרים, אלא בסך הכול חידוש מתקופת הגאונים. כולה מנהג טרי של אלף שנים.

שופרו של סלב

מבט מעניין על היחס לשופר ולימים הנוראים, אפשר למצוא בתערוכה חדשה שנפתחה לאחרונה בירושלים. 43 אישים ישראלים מוכרים נתבקשו לכתוב מהו השופר בשבילם. השם הרשמי של התערוכה הוא "שופרא דשופרא" אבל אולי יפה לה יותר השם "סבא שלי היה בעל-תוקע".

כשמדובר ברב הכותל שמואל רבינוביץ', לא מפתיע לגלות שהוא כותב "אבי וסבי היו תוקעים בשופר בבית הכנסת הירושלמי שבו מתפללת משפחתי, והקולות האלה מזכירים לי תמיד את אבי מורי, מכוון את לבו ואת שופרו עד שיעלו שניהם בקול אחד". אבל שימו לב לעוד משתתפים בפרויקט:

דובר רוה"מ לשעבר ואיש העסקים בהווה אביב בושינסקי מספר ש"בשיכון קריית משה בירושלים היה בית כנסת צנוע שסבא שלי בנה מעץ אורן. כינינו את המקום 'בית הכנסת של סבא'. כילד זה נראה ונשמע כמו אחד מפלאי עולם. ל'גויים' יש מקהלות ואורגן, אנחנו מסתפקים בקרן שרק מעטים יודעים לתפעל. אין עוד אפליקציה כזו".

הגרפולוג אילון בן יוסף נזכר בסבו הגדול הרב המקובל רבי חכם שלום שמעוני, שהיה רבה של העדה הכורדית ועל שמו קרוי רחוב בירושלים. "דמותו הייתה ונשארה הדמות המשמעותית בחיי", הוא כותב, ונזכר איך קיבל בגיל שמונה מסבא שלו את השופר בירושה יקרה מסבו שנפטר.

"על פי התיוג המקובל במחוזותינו, איני אדם מאמין. ודאי שלא אתחזה כאן לכזה", מצהיר גדי סוקניק, "אבל השופר היה ונשאר עבורי זיכרון מפעים מסבי יהודה, חסיד גור, יהודי קטן עטור זקן עבות, פליט שואה, שלא איבד את אמונתו גם אחריה".

ודן כנר כותב: "עד היותי בן שלושים ושלוש, עת נפטר אבי, זכרונו לברכה, נלוויתי אליו בלכתו לשמש רב באחד מבתי הכנסת הארעיים שהוקמו במיוחד לחגי תשרי, באולמי 'גיל' ובאולמי 'רות' בתל אביב. אבי הוסמך לרב בבית המדרש לרבנים בוינה, על ידי רבו הנערץ צבי פרץ חיות". ויש גם את ר' יוסף-מאיר וינוגרד ז"ל, הלוא הוא הסבא של אברי גלעד שגם כשחלה תקע בכוחותיו האחרונים, ואת הסבא של רני רהב מבית הכנסת בדרום תל אביב בתפילה הבלתי נשכחת בשנה ההיא של מלחמת יום כיפור, ואפילו את זיכרונות התקיעות של שולמית אלוני.

כן, כן. חוץ מהשייח' מוחמד זועבי המנוח, סבא של ח"כ חנין זועבי, תוכלו למצוא שם כמעט את כולם, וזה באמת יפה ומרגש. אבל השאלה שעולה מכל המונולוגים האלה בימים הנוראים 2011, היא מה יספרו וידעו הבנים של כל האישים האלה? אלו זיכרונות-שופר יהיו להם? האם הנכד של אורי אורבך כבר ייאלץ להוציא את הספר "סבא של סבא שלי היה רב"?

יהדות הלכה למעשה

ורק משתתף אחד בתערוכה לא נוצר בקרבו שום זיכרונות ילדות מרגעי תקיעת שופר. וגם זה חומר למחשבה. אבל לפני שנגיע אליו, ברשותכם, עוד ציטוט אחד אחרון, מהתערוכה. נחשו מי כתב את הדברים הבאים: "בשבילי שופר זה אימא. צליל השופר רחום וחנון הוא, לוקח אותי בכל פעם מחדש אל בית הילדות שלי, אל חיק אימא, אל ניחוחות החגים, אל הימים הנוראים, אל ראש השנה ויום הכיפורים, אל בית הכנסת של ילדותי. כאומנית שצלילים קרובים לליבה, ישנו צליל אחד אשר חודר ישר לליבי, וזהו צליל השופר. בזיכרון הילדות שלי בבית הכנסת אני זוכרת את השופר התימני, מסולסל וארוך עד מאוד. הצליל הבוקע ממנו עובר דרך ארוכה עד שפורץ החוצה בתרועה גדולה הממלאת את הלב ביראת אלוקים. יראת כבוד ולא פחד. וכך בכל פעם שאני שומעת את צליל השופר אני רועדת מבפנים ומתמלאת געגועים לאימא". על החתום: "מרגלית צנעני, זמרת".

ועכשיו, כמובטח, לילד שעד גיל שמונה לא ראה ולא שמע שופר. קראו לו ישראל מאיר לאו: "עלינו ארצה בתחילת חודש אב תש"ה, קבוצת ילדים ונערים יתומי שואה, זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם השנייה. בגיל 8 לא ידעתי קרוא וכתוב ואף לא מילה בעברית, וממילא לא ידעתי על ראש השנה ועל השופר. לאחר שהות קצרה בעתלית בידי הבריטים ובמוסד לילדים בכפר סבא הגעתי לבית דודי הרב מרדכי פוגלמן זצ"ל – רבה של קריית-מוצקין, שם גודלתי עד גיל בר המצווה. בלב הקריה ניצב בית הכנסת המרכזי, גדול ממדים ובעל כיפה גבוהה שהיה מלא בשבתות אך דליל בימות החול.

לעולם לא אשכח את אותו הבוקר שהתלוויתי אל דודי הרב. הייתה זאת תפילת ראש חודש אלול עם הלל, קריאת התורה ותפילת מוסף, ואני רק בהיתי בסידור התפילה כי לא ידעתי עדיין לקרוא בו. לפתע קפצתי אחוז בהלה לשמע קול אדיר של צפירה בלתי מוכרת לי שהדהדה ברחבי בית הכנסת הגדול ובת קול שלה מהדהדת באוזניי עד היום. שאלתי בפולנית את דודי מה פשר הצפירה המרטיטה הזאת? אז קיבלתי שיעור במשמעות של השופר בהלכה ובמסורת היהודית. איך כבר מראש חודש אלול תוקעים בו מידי בוקר כדי לעורר את לב העם לתשובה, ואיך שופר לא רק מרעיד את הלב ומזכיר את עקידת יצחק ומעמד הר סיני אלא שאותיותיו שוות למילה 'שיפור' או אם תרצו: שפרו מעשיכם. את כל זה למדתי באותו הבוקר לראשונה בגיל שמונה".

ויהיו רחמיך מתגוללים

בחזרה לימים הנוראים בעירי. ביום הראשון של ראש השנה גיליתי בבית הכנסת שלנו מחזור חסידי בן למעלה משבעים שנה. ושם במקום הכי בולט בתפילה, ממש בשטח הפרסום היקר ביותר, שורה לפני "המלך", מופיע הסיפור הבא: "הרב הקדוש ר' אהרון מקרלין זיע"א נתעלף מאוד פעם אחת כשהתחיל לומר 'המלך'. ואחר כך שאלוהו מה היה זה, והשיב שהתבונן במאמר המובא בדברי חז"ל (גיטין נ"ו): 'אי מלכא אנא – עד השתא, אמאי לא אתית לגבאי?' ואנן מה נענה אבתריה?".

כלומר, ר' אהרון הגדול מקרלין, בשמעו את ההכרזה השנתית, החגיגית ומלאת הפאתוס של שליח הציבור "אאה, אאה, אאה, אאה, אאה, המ-ל-ך!" נזכר בסיפור המפורסם במסכת גיטין, שם המלך אספסיאנוס, נזף ברבי יוחנן בן זכאי אחרי שברכו ב"שלום עליך, המלך", ואמר לו: "אם אני כזה מלך, איפה היית עד היום?!". ר' אהרון מקרלין "נתעלף מאוד" והסביר לתלמידיו כי אם כך הדברים לגבי ר' יוחנן והקיסר של רומי אז מה אני, ר' אהרון, אגיד ביום הדין? אם יש מלך לעולם, איפה הייתי עד עכשיו? למה התעוררתי ונזכרתי במלך רק ב"המלך"?

אז קל מאוד לדבר על ה"חילונים" שרצים לשמוע ברגע הלפני-אחרון תקיעת שופר. אבל ר' אהרון מלמד אותנו שאולי בעצם כל השנה כולנו קצת ילדים כאלה עם קסדות, שמתעוררים פתאום עכשיו, מבינים שקורה פה משהו גדול ורוצים להיות חלק ממנו.