בשבע 463: חזרה למקום הפשע

תקציר הפרקים הקודמים: הכלב ברקס מתנפל על תמר ופוצע אותה. רגע לפני שהן יורדות למטה, טלי מבחינה שוב בגנב הטנדר

הודיה בונן-אלק , ח' בתשרי תשע"ב

פרק 6

 עמדתי שם, על מרפסת העץ, ופשוט לא הבנתי מה היא רוצה ממני.

טלי הביטה בי. "אז עכשיו ברקס פגע גם ביכולת הראייה שלך?"

במקום להיעלב, התחלתי לצחוק. "על מה את מדברת?"

טלי התכופפה ומשכה אותי איתה. "אאוץ'!" אמרתי בקול מעורר רחמים, "אם לא אכפת לך, כלב נוראי נשך אותי כרגע..."

"הוא לא נשך אותך, הוא רק שרט אותך", היא אמרה נחרצות, "אני מודה שהרגליים שלך באמת נראות נורא, אבל הן יכולות לחכות רגע".

נעמה ונדב, שירדו למטה כדי להחזיק לי את הסולם, לא הבינו למה אנחנו מתעכבות.

טלי עברה ללחישות. "את רואה את הבית שמולנו? שם, די רחוק מאיתנו".

"זה עם הפרחים במרפסת?" לחשתי בחזרה.

"בדיוק. מאחוריו, את רואה סככה?"

"זה דיר", עדכנתי אותה, "של כבשים".

טלי הביטה בי בהערכה. "מאיפה את יודעת?"

"סתם, ידע כללי", אמרתי, למרות שדוד ירמי סיפר לי את זה בזמן שהיא ישנה במכונית.

"טוב, אז הגנב שירמי עצר בבוקר והעביר למשטרה..." עקבתי אחרי האצבע שלה. "אני בטוחה שראיתי אותו נכנס לדיר. הוא פשוט הלך לו פה, חופשי לגמרי".

"אוי לא", מלמלתי, "עוד הרפתקאות להיום".

 

***

כמה שעות חלפו. ביקרתי במרפאה, השריטות עברו חיטוי, על הקרסול הונחה תחבושת וכולנו אכלנו ארוחת צהריים משותפת. רק לברקס לא הייתי מוכנה להתקרב בשום אופן.

כאשר דודה אפרת פרשה למנוחת הצהריים שלה ("במושב הרבה אנשים ישנים בין שתיים לארבע", נעמה הסבירה), טלי ואני סיפרנו על החשדות שלנו.

נדב הקשיב בכל הרצינות. "זה מדאיג", הוא אמר לבסוף, "וגם מעניין, כי הדיר שעליו את מצביעה..."

"כן?" טלי האזינה לו בתשומת לב.

נדב העיף מבטים לשני הצדדים, כאילו כדי לוודא שאיש לא מאזין לנו. "זה הדיר של בעל הטנדר הגנוב. יוסק'ה גולן".

"אהה", הבנתי מיד. "אז יש כאן משהו מכוון. קודם הוא גונב לו טנדר עם כלי עבודה..."

"אחר כך הוא בורח מהמשטרה", טלי הוסיפה.

"ובסוף הוא חוזר לשטח ומחפש מה עוד אפשר לגנוב!" השלמתי את המשפט בחדוות ניצחון.

"אבל מה יש לגנוב בדיר?" טלי שאלה מבלי משים.

נדב ונעמה נעצו בה מבט מלא תמיהה.

"כבשים כמובן", נדב אמר, "איזו שאלה?"

"הן יקרות מאוד", הסברתי לה.

היא הנידה בראשה בייאוש. "חבל שלא רצתי אחרי הגנב מיד כשזיהיתי אותו".

"כמו דודה חנה", נדב ונעמה אמרו יחד וחייכו. מסתבר שאחותה הגדולה של דודה אפרת, חנה, שגם היא גדלה במושב, התעוררה פעם אחת באמצע הלילה ושמעה רעשים. "בלי להתבלבל, היא לקחה מחבת ויצאה החוצה..." סיפרה נעמה בדרמטיות.

"היא יצאה בפיג'מה ורדפה אחריהם עד השדה בצעקות", נדב צחק, "הם לא העזו לחזור למשק יותר".

עיניה של טלי נצצו. ידעתי שסיפור הגבורה המסתורי של דודה חנה מצית את דמיונה. נאנחתי בשקט. מה אגיד לאמא ולאבא כשיתקשרו מחו"ל? שטלי רודפת אחרי גנבים?

"אז מה עכשיו?" נעמה סיכמה את הנושא, "נבקש מאבא להגיד ליוסק'ה גולן שהגנב חזר?"

"אין צורך", נשמע קול רועם מאחורינו. קפצתי ממקומי. שוב דוד ירמי הצליח להבהיל אותי.

ירמי החזיק מכשיר מירס מצפצף. גם הפלאפון שלו צלצל ללא הרף. "יוסק'ה דיווח על החשוד", הוא אמר במהירות, "הפעם צריך לאסוף ראיות מוצקות. מוכנים לצאת לסריקות?"

"סריקות?" טלי שאלה.

דוד ירמי הביט בי, לא מספק הסברים. "תמר, עדיין כואב לך, או שאת מסוגלת לעזור לתפוס את חוליית הגנבים?"

פערתי את פי. יש לנו עסק עם חוליה שלמה?