גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

ומדענים כבלי חכמה - ידידיה מאיר

חשבתי שנקלעתי לעוד קידוש של חתן בראשית או חתן תורה, אבל פתאום ראיתי את חתן השמחה - איש עם זקן לבן - ומיד קלטתי
13/10/11, 18:09
ידידיה מאיר

לפני כשש שנים חלפתי ברחוב אוסישקין בירושלים על פני בית כנסת הנשיא. זה היה מיד אחרי תפילת שחרית באחת השבתות הראשונות של החורף, וכל המתפללים עמדו סביב שולחנות עם הרינג וקרקרים באולם הקידושים שבקומה השנייה. בתחילה חשבתי שנקלעתי לעוד קידוש של חתן בראשית או חתן תורה, אבל פתאום ראיתי את חתן השמחה - איש עם זקן לבן, שיער מפוזר ומשקפיים שקשורות בשרוך לצוואר - ומיד קלטתי. אני נמצא עכשיו בקידוש שכמותו לא היה, וספק אם יהיה, בתולדות העם היהודי. קידוש-נובל. מתפללי בית הכנסת הוותיק ברחביה חוגגים עם חברם פרופסור ישראל אומן את ההודעה על זכייתו בפרס היוקרתי. כמובן שמיד הצטרפתי לקידוש. מה, זו שמחה פרטית שלהם? אני לא גאה בזכייה? אז נכון, אני לא מתפלל עם פרופסור אומן עשרות שנים באותו בית כנסת, אז מה? גם אני חוגג. עמוד עמוד, חתן נובל.

יש משהו משעשע בצורה שבה מדינת ישראל ואני מתייחסים לחתני פרס הנובל שלנו. אנשים שעד שהוכרז על זכייתם איש לא ידע את שמם ואת מחקריהם (ובמקרה של שכטמן, גם אחרי הזכייה איש לא ממש מבין את מחקרו), מעוררים אצל הפרט הישראלי גאווה אמיתית. הנה, אנחנו לא רק גונבים קוואזי-מגבות ממלונות בחו"ל, אנחנו גם מגלים סימטריה מחומשת בגביש.

אלא שלמרבה התסכול, כמו קודמתו פרופסור עדה יונת, גם שכטמן היה חייב להרוס לי את הכול. זוכרים איך יונת קראה לשחרר מחבלים, ממש זמן קצר אחרי זכייתה? אגב, השבוע, לצורך הטור הזה, חזרתי אל הדברים באותו ראיון מלפני שנתיים. זה מדהים. זה לא שהיא קראה שם לשחרר מחבלים תמורת גלעד שליט, אלא סתם, היא אמרה, בשביל מה להחזיק מחבלים בכלא? בואו נשחרר את כולם. אבל אצלה זה עוד היה נסבל, כי היא לפחות נתנה לנו לחגוג כמה ימים כמו שצריך לפני שגילינו שהגאונות היא לא ערובה לחוכמה. במקרה של שכטמן, האיש לא פרגן לי אפילו יממה של שמחה. ממש הדף אותי באמצע החיבוק. כבר למחרת הבשורה על הזכייה הוא התראיין לידיעות אחרונות ותקף את החינוך הדתי: "אני חושב שבמדינה מערבית תרבותית שבה יש חוק וסדר, אם הורה לא שולח את בנו או את בתו ללמוד לימודים תקניים בבית ספר תקני - הוא יושב בבית סוהר, פשוט מאוד. בלי חוכמות. אם הוא כמוסלמי, יהודי או נוצרי רוצה ללמוד גם לימודי דת, בבקשה. שיעשה את זה בימי חופשה, או אחרי שעות הלימודים שלוש פעמים בשבוע".

אני מציע לכם לקרוא פעם שנייה את הדברים כדי להבין עד כמה שכטמן מאכזב. עזבו רגע את נושא החינוך הפרטי בישראל. זו סוגיה מורכבת, זה ברור, ואפשר בהחלט להבין את מי שחושש מהתרחבות התופעה. אבל תראו איזה דיבור פשטני, איזו חשיבה שטחית: יש בתי ספר "תקניים" שאליהם חייבים כל האזרחים, מכל העמים והדתות, לשלוח את ילדיהם, ומי שלא יעשה כן יושם מאחורי סורג ובריח (בריח תקני, כמובן). ומה לגבי לימודי היהדות? שטויות, בשביל זה יש את החופש הגדול. או את החוגים. שהרי במה שונה מסכת ברכות - סליחה, "לימודי דת" - מקפוארה?

ושוב, אני לא כל כך מזדעזע מהדעה. שמענו כבר התבטאויות חמורות מאלה על החינוך הדתי. העניין הוא סגנון הדיבור ובעיקר סגנון המחשבה. תודו שהרבה זמן לא נתקלתם בשיח כה רדוד ומיקרוסקופי. הציטוט הזה מעיד כי ככל הנראה הפרופסור לא לקח בכל עשרות שנותיו באקדמיה שום קורס חובה במורשת ישראל, ולכן לא נחשף מעולם לאוצרות כמו גמרא, הלכה, מוסר, מדרש, פיוט, קבלה, חסידות, משהו. לא תורת הרב קוק, לא ספרי החזון אי"ש, לא הרב מבריסק, לא רבי נחמן, לא ימימה מזרחי. "לימודי דת" כחוגים אחרי הצהריים? בשביל זה הקמנו מדינה יהודית? בעצם, עזבו אתכם מקורס אקדמי ביהדות, מה לגבי סתם כוס קפה עם הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ' בקפיטריה של הטכניון?

היהודים מונים רק רבע אחוז מאוכלוסיית העולם, ולעומת זאת מהווים כמעט רבע(!) ממקבלי פרס נובל. לכבוד הפרופסור יש הסבר לנתון המדהים הזה? מה סוד "המוח היהודי" אם לא תרבות בת אלפי שנים של לימוד, שינון ופלפול בלתי פוסקים? שכטמן היה צריך להודות לדורי דורות של אנשים שהפכו אותנו ל"עם הספר". טוב שאבות אבותינו לא לקחו "חוגי דת" אחרי הצהריים אלא עסקו בעמל התורה יומם ולילה, הם ובניהם ובני-בניהם, שלא על מנת לקבל נובל.

ויותר מזה, מהטקסט הקצר הזה אפשר הרי גם לנחש מה דעתו של החתן דנן בכל נושא שרק תרצו: ההתנתקות (מעשה נפלא, רק למה לתת להם פיצויים?!), שילוב חרדים במעגל התעסוקה (חוק וסדר: עבודה או מעצר מנהלי!) והנפת שלטים בטקס סיום של חטיבת כפיר (כיסא חשמלי!).

אז באמת כל הכבוד לילד שנשאר בהפסקה להכין שיעורים ולא יצא לשחק כדורגל, ואחרי שנים ההתמדה הזו והגאונות המדעית זיכו אותו בנובל. רק למה זה אומר שהוא גם איש רוח או הוגה דעות? לפעמים מתברר שהוא סתם לא מכיר את החיים. פרופסור שכטמן היקר, מזל טוב, ברכות, תחזור למעבדה. להרינג של הקידוש שלך לא נראה לי שאגיע.

תפילת נשים

גמרנו להתעצבן, עכשיו לסוכות, ולמסקנת-ביניים אחת בעיצומם של ימי תשרי. ראש השנה ויום כיפור מאחורינו, סוכות ושמחת תורה לפנינו, ואני חושב שאפשר כבר עכשיו להכריז על המנצחות הגדולות בסיפור: עזרת הנשים.

הזיכרון שלי כילד מיום כיפור הוא במבה עם שוקולד. עוד לפני שאוסם ניסתה להנדס במבה אמיתית כזאת עם מילוי משוקלד, אני זוכר אותי ואת אחיי הקטנים אוכלים במבות שהתערבבו עם שוקולד של בפלות (אל תתקנו אותי ל"ופלים". אלה היו בפלות!). אני לא יודע כמה אמא שלי הצליחה להתפלל באותן שנים, ואז זה גם לא כל כך עניין אותי, אבל לאחרונה אני בהחלט בעניין. בשבתות אני נציג יחיד של המשפחה בבית הכנסת, אבל החגים זה כבר סיפור אחר. כולם רוצים להיות חלק, גם אם חלקם הוא מריחת הקיטל בטופי. ניסינו את כל השיטות: להחליט שהיא בבית עם הקטנים ואני לוקח את הגדולים; להחליט שמנסים לבוא לבית הכנסת עם כולם. אפילו ניסינו לשלוח מייל ברשת הקהילתית של הגרעין התורני ברמת השרון ולהגיד שאנחנו מחפשים בייביסיטר לחג, גם אם יש להם שכנה חילונית שמחפשת תעסוקה ליומיים האלה (התוצאה: נערה שהעירה אותנו בראש השנה עם צלצול אינטרקום, ואחרי שהלכנו לתפילה הציעה לילדים לשבת ולצייר ביחד). אני מביט מסביב על משפחות ורואה פתרונות תפילתיים רבים (גם את ההוא שהולך להתפלל ותיקין ואז היא הולכת למניין הרגיל - אל תתנו לאשתי רעיונות), אבל המסקנה היא אחת: הערכה.

אחד המדרשים המרגשים הוא הפירוש על הפסוק משיר השירים "ודגלו עליי אהבה". חז"ל מספרים על תינוק שטועה ולא יודע לקרוא שמות כמו משה ואהרון, וכותבים שהקב"ה דווקא אוהב את הטעויות והדילוגים האלה ואומר עליהם: "ודילוגו עליי אהבה", ובמקור אחר אפילו: "ולגלוגו עליי אהבה". תפילת ילדים מבולבלת, שנשמעת לנו כדילוג או לגלוג, עבורו יתברך היא אהבה.

נזכרתי במדרש הזה, וחשבתי שחז"ל היו צריכים לומר אותו לא רק על הילדים, אלא גם על האימהות שלהם. לא משנה אם זה בעזרת הנשים, בסלון או במטבח, נראה לי שהקב"ה מחשיב ומעריך את אינספור תפילות הדילוגים שנאמרו בימים הנוראים האלה: "כל נדרי, כן, מתוקה, הנה הבקבוק שלך" ו"אבינו מלכנו, תהא השעה הזאת שעת חמודי קח עוד צ'יטוס".

סגולת הקישוט

ועוד משהו שקשור לתפילות ולילדים. הורים רבים בטח קיבלו כמונו חמישה טון קישוטים לסוכה מהגנים, ותוהים מה לעשות איתם. האם לתלות כל ציור, האם כל קשקוש של הילד או יצירת מופת (של הגננת) ראויים? והשנה, גדעון סער הרי הקדים את המקל לגזר. קודם מקצץ בימי החופשה, ואחר כך מבטיח להחזיר זאת בחופש הגדול. אגב, זו סיבה חשובה להתפלל שהקואליציה לא תיפול.

מכל מקום, איך כתבה לנו הגננת סיגל בדף הקשר השבועי בעקבות המיזם של סער? "לצערי נוכח לוח החופשות החדש נאלצנו ללמד את נושא יום כיפור יחד עם נושא סוכות, עמכם הסליחה". כך שאותם חמישה טון "ושמחת בחגך" אפילו הקדימו לנחות בבית השנה.

הנה משהו שקצת הרגיע אותי. בספר "אגדה לחגי תשרי" בהוצאת "מלכות וקסברגר" מצאתי את הקטע הבא: "את הסוכה מקשטים בקישוטים יפים, והיה רבי לוי יצחק מברדיטשב זצ"ל קורא ואומר: ריבונו של עולם! יהיה רצון שיעלו אלו המלאכים היוצאים מן השרשראות ומן הפנסים ומן הציורים ומן העיטורים שמקשטים שלומי אמוניך את סוכתך - וימליצו טוב בעדנו לכפר על חטאותינו".

שמעתם? יש קדושה ומלאכים שיוצאים מכל הקישוטים שילדינו עושים בגנים, כך אמר בפירוש רבי לוי יצחק מברדיטשב, סניגורן של הגננות.