בשבע 464: סופרים כבשים

בפרקים הקודמים: הגנב חוזר ומסתובב במשק של יוסק'ה גולן, ודוד ירמי נכנס לחדר עם הצעה מפתיעה.

הודיה בונן - אלק , ט"ו בתשרי תשע"ב

פרק 7

דוד ירמי עמד בפתח החדר, תכליתי ומעשי כתמיד. "אנחנו משערים שיש יותר מגנב אחד, כן", הוא עדכן אותנו, "כדי לערוך גניבות בסדר גודל כזה צריך שותפים".

המחשבות התרוצצו במוחי. מצד אחד, אני קצת פוחדת מכל העניין. גם ברקס וגם חוליית גנבים זה קצת יותר מדי ליום אחד. מצד שני, בתוך תוכי, הסתקרנתי לדעת מה יקרה הלאה. אני אשאר כאן לבד וכולם יילכו לתפוס גנבים במשק?

אז החלטתי להיות אמיצה לשם שינוי. "אני באה", הודעתי בקול צלול, "הרגל כבר פחות כואבת לי". נדב ונעמה הביטו בי בהערכה. הסמקתי והרגשתי מרוצה מאוד מעצמי.

"אוקיי", אמר דוד ירמי, "אז תיכנסו לרכב, יוצאים לדרך".

אבל למרבה האכזבה, הגנב כבר לא היה שם. את פנינו קיבל יוסק'ה גולן, גבר נמוך קומה בעל שפם לבן ועיניים צוחקות. "נו, כשהגעתי לדיר כבר לא היה שם אף אחד", הוא אמר לירמי וצבט בלחייה של נעמה. "אבל ראיתי אותו בוודאות, זה היה הוא".

טלי כחכחה בגרונה. "גם אנחנו ראינו אותו".

יוסק'ה הפנה אלינו מבט. ירמי חייך. "אלה האחייניות שלי", הוא הסביר, "הן היו איתי הבוקר ברכב, כשתפסנו אותו עם הטנדר".

אזרתי אומץ ופתחתי את פי בפעם הראשונה. השאלה פשוט בערה בי. "אתם יודעים איך הוא ברח מהמשטרה?"

ירמי נאנח וגירד את עורפו. "לא. אני לא בטוח שהוא ברח..."

"מה זאת אומרת?" נדב שאל מיד, "הרי העברתם אותו לניידת!"

יוסק'ה וירמי הביטו זה בזה. "יכול להיות שהוא סיפר להם סיפור מספיק משכנע", יוסק'ה בחר לענות, "ולמשטרה לא היו מספיק הוכחות ולכן היא שחררה אותו".

ירמי נגע מבלי משים באקדח שהסתתר בחגורתו. "חמיד עבד פעם פה במשק. עד לא מזמן, בעצם". גם אנחנו החלפנו בינינו מבטים. מארשת פניו של נדב הבנתי שמסתתר כאן סיפור שהוא מתכנן לגלות בקרוב.

הפלאפון של דוד ירמי צלצל והוא התרחק מאיתנו וענה. אני הסתכלתי על דיר הכבשים שניצב במרחק מה מאיתנו. נעמה הבחינה בסקרנותי.

"רוצות לראות?" היא שאלה.

"בטח", טלי ענתה במקומי והתקדמנו יחד לכיוון הסככה הגדולה. בריח הדיר חשתי כבר מרחוק. "זה ריח של כבשים", נדב צחק כאשר טלי סתמה את האף.

נעמה חצתה בקלילות את שביל הכורכר ועברה דרך שער מתכת קטן. מאחורי הגדר עמדו עשרות כבשים אמיתיות וליחכו חציר.

"הן אוכלות כל היום", נדב גיחך והתקרב אליהן ללא פחד. "בואו, תראו את הטלה שנולד היום!"

יכולתי להתבונן בהן כל היום. מרותקת, הבטתי בשגרה שהתנהלה לנגד עיניי: אחת רבצה, השנייה הניקה שני טלאים, אחרות אכלו ללא הפסק, כמה פשוט עמדו ופעו.

"מה...מה... מה..." טלי חזרה אחר הקולות הרמים שהושמעו מכל עבר, "ממש כמו בסרטים!"

בדיוק כשהתקרבתי כדי להתבונן מקרוב בטלה ורדרד שחיפש את אמא שלו, דוד ירמי קרא לנו לחזור.

"אם זה מעניין אותך, נחזור מתישהו", נעמה הבטיחה, "יוסק'ה תמיד מרשה לנו לבוא".

***

אבל לא תיארתי לעצמי שאחזור לשם עוד באותו לילה.

במשך שעה ארוכה ניסיתי להירדם במיטת הקומתיים, בחדר שפינו בשבילנו. טלי ישנה לה למעלה בשלווה ואני עצמתי עיניים וספרתי כבשים (אמיתיות, לשם שינוי).

ואז הופיעה צללית בפתח החדר החשוך. "תמר..." מישהו לחש. "היי..." עוד קול נשמע, "קומו!"

מצמצתי והבטתי לכיוון הדלת. כעבור רגע זיהיתי את נדב ואת נעמה. מהמטבח נשמעו רחשים נוספים.

"מישהו פרץ את השער הצפוני. אנחנו יוצאים עם אבא למארב", נדב בישר לי ללא השתהות נוספת, "הגנבים בדרכם למשק!"