בשבע 464: אבא של שבת

יותר ויותר זוגות צעירים במגזר הדתי מתחילים את חייהם במקביל לשירות צבאי אינטנסיבי של הבעל

רבקי גולדפינגר , ט"ו בתשרי תשע"ב

יותר ויותר זוגות צעירים במגזר הדתי מתחילים את חייהם במקביל לשירות צבאי אינטנסיבי של הבעל | נשות הלוחמים מספרות על הבדידות, ההחלטה המשותפת, והאידיאל שנותן כוח להמשיך הלאה | מומחים מדברים על צה"ל שנכון ללכת לקראת החיילים הדתיים הנשואים, ומציעים כיצד להפוך את הקושי למנוף לבניית הזוגיות

הם בני ובנות הציבור הדתי-לאומי, אשר צעדו לחופתם בתחילת שנות העשרים לחייהם. הם החליטו להקים את ביתם בגיל צעיר, לעיתים מתוך כוונה תחילה ולעיתים כתוצאה מנסיבות החיים. אך המשותף לרובם הינו האתגר המורכב - בן זוג לובש מדים. כבר לא נדיר לראות בעלים המקדישים את זמנם ומרצם לשירות הצבאי דווקא בשנים הראשונות לנישואיהם. לוחמים הנעדרים מבתיהם לשבוע, שבועיים ואף ליותר, נשים צעירות עטויות מטפחת הגרות בסמוך להוריהן - אינם מחזות יוצאי דופן. התופעה קיימת בקרב זוגות רבים במגזר ולעיתים, כך מסתבר, עבור בני זוג בראשית דרכם, האתגר הוא קשה ביותר.  

"נשואה לא נשואה"

 "בשלוש השנים הראשונות לנישואין, בעלי שירת כחייל חי"ר. הוא בקושי היה בבית. האמת, זו תקופה שאני ממש לא אוהבת להיזכר בה", מודה באומץ לב רונית (שם בדוי) בת ה-27, אשר נישאה לפני תשע שנים. את בעלה הכירה בסניף בני עקיבא כשהייתה בת 16. "הכרנו בסניף ומיד ידענו שזה רציני ושנועדנו זה לזו. היה לנו ברור שאין טעם למשוך את הקשר יותר מדי והתחתנו כשסיימתי את הלימודים באולפנה. החתונה הייתה מדהימה ומאושרת. כולם שמחו יחד איתנו. הרגשנו שאנחנו בעננים", היא מתארת בהתרגשות.  אך דווקא אז, הגיעה הנחיתה אל קרקע המציאות. שבועיים לאחר החתונה התגייס בעלה של רונית לצבא ליחידה מובחרת והיה מגיע הביתה רק בסופי שבוע, ובתקופה מסוימת פעם בשלושה
ד"ר דניאל גוטליב: על בני הזוג שנמצאים בתקופה העדינה של תחילת חיי הנישואים שלהם, לבנות לעצמם ערוץ הידברות פתוח ואמיתי. תדברו על זה, תביעו, תשתפו. תאזינו לשני גם מתוך הזדהות למצוקה שלו. תדאגו לחזק האחד את השני ועל ידי כך תצאו מחוזקים הרבה יותר
שבועות בלבד. "זה היה מאוד לא פשוט. הייתי בוכה בלי הפסקה. רוב הזמן הרגשתי 'נשואה לא נשואה'. הייתי יושבת בבית ומחכה", היא נאנחת. "חייתי ממפגש למפגש וכשהוא היה נוסע בחזרה לצבא הרגשתי את הלבד הזה שוב בשיא העוצמה".  

על אף הקושי האישי, מבקשת רונית להדגיש כי הערכים עליהם חונכו בעלה והיא היוו עבורם משענת באותם ימים קשים. "שנינו ידענו בבירור שזה מה שאנחנו צריכים לעשות למען עם ישראל. זו התרומה שלנו למען ביטחון המדינה. וזה נתן לנו את הכוח להמשיך הלאה ולא להישבר. הבנו שאנחנו מגשימים בפועל את מה שאנחנו מאמינים בו", היא מסבירה, ומוסיפה כי גם הידיעה שמדובר בתקופה מוגדרת בלבד עודדה את רוחם.

"ספרתי את הימים לסיום השירות. הייתי מאושרת מכל יום שעבר. צחקנו שזו הספירה לאחור, אבל המחשבה שזה לזמן מוגדר, למרות שהיה מדובר בכמה שנים,  נתנה לנו את החמצן להמשיך הלאה. אני חושבת שאם השירות של הבעל הוא זמני - אפשר לנשוך שפתיים ולהתמודד עם זה, אבל אם זה לכל החיים - אני לא בטוחה שאפשר לבנות ככה זוגיות נורמלית".

בניגוד לרונית, רותם בת ה-25 הנשואה לש', טייס קרב בחיל האוויר, דווקא מביטה באופטימיות גדולה על חייה ועל הבית אותו זכתה להקים. זאת על אף שההתמודדות היתה ועודנה לחלוטין לא פשוטה. "גדלנו יחד ביישוב דתי בגליל. הכרנו מגיל אפס. ההורים שלנו חברים קרובים וגרים במרחק כמה בתים האחד מהשני. מכיתה ט' אנחנו יחד", היא מספרת.  בסיום לימודי התיכון קבע ש' את לימודיו בישיבת ההסדר בעתניאל ורותם החלה את לימודיה במדרשה לבנות במגדל עוז. שנה אחר כך התנדבה לשירות הלאומי וש' יצא לצבא למסלול בצנחנים. "כזוג דתי הרגשנו שאי אפשר להישאר עוד במצב הזה, ובסוף אותה שנה התחתנו", היא מספרת.
רונית: המחשבה שזה לזמן מוגדר, למרות שהיה מדובר בכמה שנים, נתנה לנו את החמצן להמשיך הלאה. אני חושבת שאם השירות של הבעל הוא זמני - אפשר לנשוך שפתיים ולהתמודד עם זה, אבל אם זה לכל החיים - אני לא בטוחה שאפשר לבנות ככה זוגיות נורמלית

החודשים הראשונים לנישואיהם היו מבחינתם אידיאליים. רותם התנדבה לשנת שירות שנייה וש' סיים מסלול כמ"כ בצנחנים, ושקע שוב בלימודי הקודש בישיבה בעתניאל. הם גרו באפרת והתוכניות לעתיד נראו מבטיחות מתמיד. אבל אז החל ש' לדבר על אפשרות להתגייס לקורס טיס. "הוא אהב את החי"ר אבל הרגיש שהוא לא נותן את כולו. היה חשוב לו לתרום למדינה כמה שאפשר. הוא חשב שאולי בחיל האוויר הוא יוכל לתת מעצמו יותר".

 "הלילה הראשון היה סיוט"

על אף המחיר האישי והזוגי הגבוה, התעקשה רותם לא להכשיל את המהלך. "מאוד חששתי ודאגתי ממה שצפוי לקרות לנו, אבל הבנתי שזה מאוד חשוב לו ובשום אופן לא הייתי מוכנה לעצור בעדו", היא אומרת. "זה היה החלום שלו, והיה לי ברור שאני לא אהיה זאת שאמנע ממנו להגשים אותו. דיברנו על זה המון. אמרתי לו 'אם זו הבחירה שלנו - אנחנו נצליח לעבור את זה יחד'. ניגשנו לזה מתוך אמונה גדולה, שבעזרת ה' הכול יהיה בסדר".  

במלאת שנה לנישואיהם יצא ש' לקורס טיס, וקושי הפרידה כמעט ולא היה ניתן להכלה. "הלילה הראשון היה סיוט", מספרת רותם "עברתי לגור ליד ההורים והם תמכו וממשיכים לתמוך בי בלי גבול. אבל למרות זאת, הרגשתי לבד. כל התקופה הזו היו לי המון רגעים של שבירה ובכי". בשנה הראשונה הגיע בעלה הביתה פעם בחודש בלבד לחופשה קצרצרה. "הוא היה מגיע ביום שישי, ובמוצאי שבת כבר היה נוסע חזרה. השבתות האלו היו עוברות במהירות הבזק. הוא היה חוזר עייף ומותש מהפעילות האינטנסיבית של כל השבוע, אבל לא רצינו לפספס אפילו דקה. ניסינו להשלים חסר של חודש. לספר אחד לשני מה עברנו, לשתף, לדבר. במוצאי שבתות הייתי מקפיצה אותו לתחנת ההסעה ובדרך חזרה הייתי ממררת בבכי. במבט לאחור, שנינו לא יודעים איך הצלחנו לעבור את התקופה הזו". מלבד הביקור אחת לחודש, הורשו רותם וש' לשוחח פעמיים בשבוע שיחה בת חצי שעה בלבד בכל פעם. "גם זה היה בשבילנו עי
רותם: הרגשתי איך החיים שלי נעצרים בין ביקור לביקור. ישבתי ושקעתי במחשבות: 'איפה הוא עכשיו', 'עוד כמה ימים הוא חוזר', 'מה עובר עליו'... מחשבות בלי סוף. הרגשתישאני לא יכולה להרשות לעצמי להישאר תקועה ככה מאחור. החלטתי להשקיע גם בבניין החיים שלי
נוי. מה כבר אפשר להספיק בחצי שעה?" היא תמהה. את אותה קצבה של זמן נאלצה רותם לחלוק לעיתים גם עם בני המשפחה האחרים. "ההורים שלו גם רצו לשמוע מה קורה איתו", היא מסבירה."באותה תקופה עשיתי פסיכומטרי ולמעשה רוב הזמן הייתי בבית. הרגשתי איך החיים שלי נעצרים בין ביקור לביקור. כאילו אני בהשהיה. ישבתי ושקעתי במחשבות: 'איפה הוא עכשיו', 'עוד כמה ימים הוא חוזר', 'מה עובר עליו'... מחשבות בלי סוף. הרגשתי שזה לא נכון לחיות ככה ושאני לא יכולה להרשות לעצמי להישאר תקועה ככה מאחור. החלטתי להשקיע גם בבניין החיים שלי". ואכן, רותם בחרה בלימודי עבודה סוציאלית והשקיעה את זמנה הפנוי בהתקדמותה האישית. לאחר שנה בקורס החל ש' בביקורים תכופים יותר, מפעם בחודש לביקור פעם בשבועיים. "זה היה שיפור רציני בשבילנו", היא מחייכת. "אחרי שלוש שנים, ביום של סיום הקורס, הייתי כל כך גאה ומאושרת. ליוותה אותי תחושה חזקה של 'וואו, תודה לקב"ה. עשינו את זה. הצלחנו!'. אני לא בטוחה שכל זוג מסוגל להתמודד עם האתגר הזה", היא מציינת.

אבא נוכח נפקד

סוגיה נוספת עימה מתמודדים הזוגות הדתיים לאור ההיעדרויות הממושכות של הבעלים הינה שמירת הלכות טהרה. רותם מעריכה כי קיימת כיום הבנה גדולה יותר מצד העולם הרבני למורכבויות הרבות הנוצרות במציאות זו. "המצב הזה גורר ניסיונות לא פשוטים. הבעל חוזר אחרי חודש ולעיתים אי אפשר אפילו לגעת, לחבק. וואו, איזה ניסיון זה. יחד עם זאת, יש כיום מודעות מאוד גדולה לסייע לזוגות במצבים כאלו, כמובן, לא על חשבון שמירת ההלכה. התורה היא תורת חיים ובהחלט יש מאמץ מצד הרבנים לסייע כשהדבר אפשרי", מציינת רותם.

במהלך השנים נולדו לרותם וש' שני בנים: הלל ובניה. שניהם גדלו לתוך מציאות של 'אבא של שבת'. "הלל, בן שנתיים ותשעה חודשים, שאל אותי: 'אמא, אבא של עידו חוזר כל יום?' ואז הוא אמר: 'גם אבא שלי חוזר, נכון?'. הוא יודע שאבא טייס בצבא והוא אוהב אותו וקשור אליו מאוד. גם אם לא פיסית, ש' הוא אבא מאוד נוכח בחיים של הבנים שלנו".                                                                

כבר חודשיים שש' משרת בבסיס חיל האוויר הצפוני וחוזר הביתה מדי יום חמישי. "החלטנו, למרות הקושי, שאשאר עם הילדים לגור ביישוב ולא אעבור איתו לבסיס. אין שם מסגרות חינוכיות מתאימות לילדים דתיים. ב"ה, היום אפשר לומר שנכנסנו למסלול חיים רגיל". רותם מצהירה כי היא איננה מצטערת על כל מה שעברו. "אין ספק שזה בנה אותנו הן כזוג והן באופן אישי. לאורך השנים הייתה לי האמונה שאם הקב"ה הוביל אותנו לתוך זה הוא גם יעזור לנו בכל צעד ושעל. אמרנו אחד לשני: 'בחרנו את הדרך הזו במשותף ואנחנו שלמים איתה'. ובכלל, אנחנו חיים הלכה למעשה את מה שאנחנו מאמינים בו. הבית שלנו תורם למדינת ישראל וזו מחשבה מאוד מרגשת".

גם את אביטל וצחי אשכנזי בני ה-22, תחושת השליחות מחזקת. צחי יליד חיפה ובוגר המכינה הקדם צבאית קשת-יהודה שברמת הגולן. הם נישאו לפני כעשרה חודשים במהלך שירותו הצבאי של צחי כלוחם פלח"ן (פלוגת חבלה והנדסה) בנח"ל. פעם בשבועיים הוא חוזר הביתה לרעייתו. "יכולנו לקבל הקלות של חייל נשוי, אבל החלטנו שלא לנצל את זה ולתרום למדינה שלנו כמה שאפשר. צחי הוא חייל טוב ומסור וזה הזמן שאנחנו צריכים לראות את טובת הכלל", היא אומרת.

השבוע נכנס צחי לקו בעזה. לחג הסוכות ככל הנראה, לא יגיע. הם גרים ביחידת דיור הצמודה לבית הוריה של אביטל במושב נחלים. "דלת אחת מפרידה בין ההורים שלי לביני, אבל אני נשואה ומאוד חשוב לי להבהיר להם שלמרות שאני מבקרת אצלם די הרבה, החלפתי סטטוס. אני מקפידה לישון בבית שלי ולנהל משם את החיים שלי".

במהלך השבוע אביטל אינה יושבת ומרחמת על עצמה אלא משתדלת להיות חיובית וכן, גם עסוקה ככל האפשר. את זמנה היא משקיעה בלימודי החינוך המיוחד במכללת 'אורות ישראל'. "אני סטודנטית. אני חיה את החיים שלי". רגעי השבר, היא אומרת, מופיעים מדי פעם בערבים או לאחר פרידה מבעלה. בעוד מספר חודשים עתיד צחי להשתחרר ואביטל מצפה לכך בכל מאודה. "צחי מאוד אוהב את הצבא אבל תאריך השחרור שלו מתקרב, ואותי זה מעודד".

תמיכה נשית  

ביישוב עלי קיימת שכונה המכונה בפי התושבים 'שכונת האלכסונים'. הכינוי נולד בשל העובדה שבעלים רבים תושבי השכונה משרתים בצבא ונשותיהן נאלצות במשך ימים רבים לישון לבדן, 'באלכסון'. המאחז קידה, מזרחית ליישוב שילה, זכה לכינוי 'גבעת הקצינים' בשל האחוז הגבוה של בעלים המשרתים בקצונה וביחידות המובחרות המתגוררים בו. אלו ואחרים מעידים על הגידול בתופעת הנשואים ובעלי המשפחות הדתיים המקדישים את ימיהם לשירות הצבאי.

עם ריבוי מספר הדתיים בצבא והגעתם לדרגות הפיקוד השונות, מכירה אט אט המסגרת הצה"לית בצרכיו של החייל הדתי הנשוי. דוגמה קטנה לכך, היא קבוצת התמיכה שהוקמה מטעם הצבא ביישוב דתי בגליל לאותן נשים דתיות שבעליהן משרתים בצבא. רותם לוקחת חלק במפגשים הללו. "זו הייתה דרישה מהשטח. הנשים הרגישו שהן צריכות להתחלק במה שהן עוברות ולהעניק מעין תמיכה הדדית, והצבא נענה להן והקים את הקבוצה הזו. כולנו במצב פחות או יותר דומה, וזה נותן את התחושה המחזקת 'נכון, זה לא קל אבל את לא לבד'", מסבירה רותם.  

ד"ר דניאל גוטליב, פסיכולוג קליני, מטפל משפחתי ומנהל קליני ב'מכון שינוי', שימש במשך כשני עשורים גם כפסיכולוג משפחות בבסיס חיל האוויר בתל נוף. מתוקף תפקידו, נחשף במשך שנים ארוכות להתמודדותן של המשפחות, נשים וילדים, עם מציאות של בעל ואבא חייל. אליבא דגוטליב, המערכת הצבאית מגלה יחס אמביוולנטי בנוגע לחייל הדתי הנשוי. "הצבא כמו צבא, מעוניין בחיילים שכל כולם בתוך השירות. המפקד בשטח רוצה לפגוש חייל ממושמע, מרוכז וממוקד מטרה. מצד שני, ישנה הבנה שחייל טוב זה חייל שטוב לו, ולכן יש צורך להתייחס לצרכים המיוחדים שלו כנשוי".

גוטליב מספר כי השתתף לאחרונה ביום עיון בקורס פיקוד ומטה שדן בסוגיה זו. באותו מפגש באה לידי ביטוי ההבנה שמדובר בסוגיה שיש לתת עליה את הדעת. "בקורס הזה השתתף הדרג הצבאי הבכיר, והייתה התייחסות לאיזון שיש לתת בין הצרכים של המשפחות ובעיקר הנשים, לבין הדרישות של המסגרת הצבאית. צריך להבין, שעם כל הרצון של הצבא להתחשב, בכל זאת, מדובר במערכת מאוד נוקשה ותובענית", אומר גוטליב ומדגיש כי גם בצבא מחלחלת אט אט ההכרה שקיים בתוכו ציבור הולך וגדל של חיילים צעירים ומצוינים שהם נשואים. "אני חושב, שהצבא לומד תוך כדי תנועה כיצד לנהוג", מסכם גוטליב.                             

רותם ממקדת את עיקר הבעיה בפערי התרבות הקיימים. "הצבא הוא עולם חילוני ואין כל כך מודעות לקשיים איתם מתמודד החייל הצעיר הדתי הנשוי. זה ראש אחר. אבל בשנים האחרונות חיילים דתיים נשואים הפכו יותר ויותר לתופעה בולטת בסביבה הצבאית וכבר אי אפשר להתעלם מהם". מניסיונה נוכחה רותם לגלות כי ביחס הצבא לחייל הנשוי 'מודעות המפקד' היא שם המשחק. "אני ממליצה לכל אותם חיילים דתיים נשואים לא לסבול בשקט, אלא להעלות את המצוקות שלהם בפני המפקד הישיר. אל תתביישו, גשו למפקד ותשתפו אותו בתחושות שלכם. תסבירו לו מה חשוב לכם. הרבה פעמים אין למפקד שמץ של מושג מה זה להיות נשוי ובטח בטח נשוי דתי. לפעמים, אחרי שהוא ייחשף לעולם הערכים שלנו, הוא יהפוך ליותר מתחשב. בתכל'ס, זה תלוי ברמת המפקד בשטח", היא קובעת. "לאורך השנים עברנו כמה וכמה מפקדים בעלי רמות שונות של רגישות, אבל מפקד דתי אחד זכור לנו ממש לטובה. הוא קרא לש' ואמר: 'תשמע, אני יודע מה זה להיות בצבא כנשוי ואבא לילדים. תיגש אליי כשאתה צריך, וכשזה אפשרי אני אשחרר אותך'. הוא היה רגיש ומבין וזה מאוד עזר לנו". אביטל אשכנזי מוסיפה: "צריך להבין שבגדול, חייל צעיר נשוי זו תופעה שעדיין לא מספיק רווחת בצבא. מדובר בחיילים מצטיינים ואני מאמינה שהמערכת הצבאית תסתגל עם הזמן למציאות הזו. זה תהליך שמצריך הרבה סבלנות משני הצדדים".

 לשכנים יש תפקיד                                                            

המאמן האישי והזוגי עזרא היידו, מזהה קשיים רבים עימם נאלצים להתמודד אותם זוגות צעירים, אך קובע כי אף על פי כן, בידיהם הכוחות לצלוח את האתגר. והיידו בהחלט יודע על מה הוא מדבר. לאשתו נישא כשהיה בן 19 בלבד, תוך כדי שירות צבאי. כחייל קרבי עבר מבסיס לבסיס, ולאשתו המצפה שב רק פעם בשבועיים-שלושה. "התחתנתי צעיר באמצע מסלול חי"ר בגבעתי. כזוג צעיר חווינו את זה על בשרנו. אשתי נשארה לבד והייתה צריכה להתמודד עם העול של גידול ילדים קטנטנים וניהול בית. זה לא היה קל אבל אני יכול לומר בוודאות, שזה חישל ובנה אותנו כזוג".                                                                    

אז כיצד מצליחים להיבנות ולהתחזק ולא חלילה להיפגע ולהיחלש באופן אישי וזוגי? היידו גורס כי האמונה בצדקת הדרך מסוגלת להעניק את תעצומות הנפש הנדרשות. "הזוגות הצעירים שלנו מגיעים לצבא עם יעדים ברורים, עם ערכים נשגבים. הם אידיאליסטים ומתייחסים לשירות בצבא הגנה לישראל בהסתכלות מגבוה, מעל המבט הפרטי והמצומצם. ועם כל הקושי האובייקטיבי שבהחלט קיים, הידיעה  הברורה שאלו המעשים הנכונים והראויים, יכולה להקל מאוד".

גם לקהילה, הוא אומר, יש תפקיד משמעותי בסיוע לאישה שנותרה מאחור. "אנחנו בזמנו, כזוג צעיר, גרנו ביישוב חם ועוטף בגוש קטיף ואשתי זכתה לתמיכה מצד חברות הקהילה. זה מאוד עזר לה. יש לך בשכונה זוג צעיר שהבעל משרת בצבא? תדפקי, תתענייני, תזמיני לסעודת שבת, תעזרי עם הילדים, תשאלי מה נשמע. לא מתוך רחמים ומסכנות חלילה, אלא מתוך אכפתיות וערבות הדדית. התחושה שלמרות הגעגועים לבעל היא לא ננטשה, תהווה זריקת עידוד עבורה".

ד"ר גוטליב מבקש להוסיף כי החוסן הזוגי הוא הכרחי כדי לעבור את האתגר, והוא יופיע רק מתוך פתיחות ורגישות הדדית. "בוא לא נטעה, גם לאישה וגם לבעל זה לא קל. זו התמודדות משותפת של שני הצדדים. ולכן על בני הזוג שנמצאים בתקופה העדינה של תחילת חיי הנישואים שלהם, לבנות לעצמם ערוץ הידברות פתוח ואמיתי. תדברו על זה, תביעו, תשתפו. תאזינו לשני גם מתוך הזדהות למצוקה שלו. תדאגו לחזק האחד את השני ועל ידי כך תצאו מחוזקים הרבה יותר".

rivki@besheva.co.il