בשבע 464: אמונה – אקשן!

שתים עשרה דמויות מגוונות צועדות בעקבות האמונה שלהן בסדרה התיעודית החדשה של הבמאי אור ישר, המשודרת בימים אלה בערוץ הראשון

דבורה גינזבורג , ט"ו בתשרי תשע"ב


הרב מיכי יוספי שמצולם בדרמסלה בהודו, מגדיר מחדש את המושג עבודה זרה בתור לקחת דבר מוגבל ולתת לו חשיבות. שמחה יעקובוביץ', חוקר היסטוריה, מדבר על זה שאי אפשר להתגרש מהאל, זה חזק. אני אישית מרגיש שעברתי מסע בחיים עם הסדרה הזו. היה לי כיף להיות עם אנשים שמאמינים ומתפללים

אחת המטרות שלי היא לעורר דיון. לשים את הקדוש ברוך הוא על שולחן הדיונים ולדבר על אמונה. יש משהו חזק שלמדתי מהרב שלום ארוש: כשאדם מגיע למעלה אחרי מאה ועשרים שואלים אותו האם נשאת ונתת באמונה. לא מתכוונים לשאול אם שיקרת, אלא האם דיברת עם אנשים על אמונה

ניסינו להעניק לצופה הבנה שהדת היא לא משהו מפחיד. אתה לא חייב להיות דתי, חרדי או חובש כיפה כדי להאמין בה'. הרבה אנשים מדברים בסדרה על מערכת יחסים שיש להם עם הבורא, שלפעמים נמצאת בעליות ולפעמים בירידות - והם בכלל לא משתייכים לסקטור הדתי
שתים עשרה דמויות מגוונות צועדות בעקבות האמונה שלהן בסדרה התיעודית החדשה של הבמאי אור ישר, המשודרת בימים אלה בערוץ הראשון | ישר, קולנוען בנשמתו ששב אל היהדות אחרי ביקור מטלטל באומן, מספר על מסע האמונה שעבר לצד רועה צאן, רב חקלאי, חוזרת בשאלה ומדענית – המככבים בסדרה | "הסדרה הזו היא חטיף בריאות בתוך הג'אנק פוד שמציעה הטלוויזיה המסחרית", הוא מסביר את השליחות בהענקת חמש דקות מחשבה לצופים על עולמם הפנימי

בסוף זה מגיע. אחרי שעות של צילומים והתרוצצות בעקבות המדענית המוערכת, בין מסדרונות האוניברסיטה למשרדה האישי, פרופסור מינה טייכר מישירה את מבטה למצלמה ופוסקת: "יש שאלות ומשברים אישיים שיכולים להביא מדענים לתובנה מיסטית. אין הסבר מדעי". לאחר מחשבה קצרה, היא מפטירה לעבר הבמאי: "אתה יודע מה? אני יכולה להגיד את זה בטלוויזיה. יש נשמה מעבר לבנאדם". קאט.

 מחוף הים לר' נחמן

הפרופסור למתמטיקה מינה טייכר, המדענית הראשית של משרד המדע, מדברת על האמונה שלה בסדרה התיעודית 'האמונה שלי' המשודרת בימים אלה בערוץ 1. הסדרה מתחקה אחר אמונתן של שתים עשרה דמויות שונות ומגוונות. החל מרועה צאן דרך חוקר היסטוריה וכלה ברופא ילדים. הדמויות מצולמות במקומות שונים בארץ ובעולם, ובכל פרק הן מתבקשות לענות על שאלות אותן מגדיר הבמאי "השאלות הגדולות של החיים".

צוות הצילום שליווה את הדמויות בחייהן האישיים, דורש תשובות לשאלות לא פשוטות המטרידות בעצם כל אדם. מה אנחנו עושים כאן? למה? האם יש תכלית? מה הדרך להגיע אליה? איך מתקשרים לרוחניות ולמי מתפללים? האם יש נשמה ואיפה היא? ומה יהיה בסוף? התשובות לשאלות הנוקבות מעניינות ומעוררות מחשבה.

בין שלל הדמויות ניתן לפגוש את הרב מיכי יוספי, המוגדר בסדרה כ"חקלאי ומדריך רוחני", ואת המחזאית והשחקנית הדר גלרון. פרקים נוספים הוקדשו למשה גניש, רועה צאן מהגליל, ולעוד רבים המספקים תובנות מעניינות בבחינת "צידה לדרך" לצופים.

במאי הסדרה הוא חוזר בתשובה כבן ארבעים ואב לשישה, המתגורר באחת הערים החרדיות בארץ. הוא מדריך במגמת קולנוע יהודי בבית הספר לקולנוע של הרב טל ביד בנימין, וגם מפיק עצמאי לערוצים 'הידברות', 'ערכים' ו'אורות'. בחייו המקצועיים הוא מכנה את עצמו "אור ישר", ומסרב לפרסם את שמו האמיתי בניסיון לשמור על פרטיותו. הוא משתייך לחסידות ברסלב ובקהילה שבה הוא נמצא לא רואים בעין יפה אברך שמתעסק בקולנוע, אפילו לא קולנוע יהודי. ישר ורעייתו חוששים בעיקר מכך שילדיהם בבתי הספר ובתלמודי התורה עלולים להיפגע מכך שאביהם מתראיין לעיתון, אבל בסופו של דבר התרצו.

הראיון נערך מספר שעות לפני שישר יוצא לנמל התעופה בן גוריון, בדרכו לציונו של רבי נחמן באומן לראש השנה. בפתיחות ובחיוך הוא מספר על חיפוש האמונה האישי שלו.

היום הוא נראה חסיד לכל דבר, מצויד בפאות מסולסלות וזקן שחור ארוך, אבל פעם הוא היה רחוק מזה מרחק שנות אור. הוא גדל בבית חילוני בהרצליה לאב ניצול שואה, שהיה מנכ"ל קרן וולף המעניקה פרסים ומלגות לעוסקים במדע. הקשר היחיד של המשפחה לדת היה ההקפדה על צום יום הכיפורים. לדבריו, הוא לא חיפש את הדת מגיל צעיר, אבל גם לא ממש הלך בתלם. "הייתי ילד מרדן", הוא נזכר, "ביליתי יותר על חוף הים מאשר בבית הספר. בסך הכל חייתי חיים מאוד רגילים, בלי לדעת כלום על הדתיים ובלי להתעניין בדת".

הרומן שלו עם המצלמה והסרטים החל בצבא, שם שירת כצלם ביחידת ההסרטה של חיל האוויר. לאחר השחרור נסע לטייל במזרח ולחפש משמעות רוחנית לחיים, אבל לדבריו "לא שייך את זה ליהדות". הוא טייל גם באוסטרליה ובארצות הברית כשנתיים, וכשביקש לחזור ארצה רשם אותו אביו ללימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב. הוא אמנם ביקש ללמוד כלכלה, אבל לצערו - או לשמחתו בדיעבד - לא עמד בדרישות הסף.

הוא חזר ארצה והחל ללמוד קולנוע, אבל הלימודים מבחינתו היו רק כדי לצאת ידי חובה. הוא עשה הכל להתחמק מהמטלה העיקרית של כל סטודנט לקולנוע בשנה ג' - סרט גמר. בעיני ישר, לא מצאה חן העובדה שבשביל לממן את הסרט הוא צריך להשקיע את כל חסכונותיו. הוא גם לא חשב בכלל להמשיך בתחום, אבל משמיים כנראה רצו אחרת.

בשנה האחרונה ללימודיו הוצע לו ללמד לבגרות במגמת קולנוע בבית ספר תיכון. "אחד המרצים שלי מאוד חיבב אותי ונתן לי את התפקיד", הוא מסביר. במקביל לכך נענה לפנייה שהגיעה אליו מהערוץ הראשון, שחיפש סטודנטים שיצלמו כתבות לתוכניות נוער. בהמשך צילם עם חבריו הסטודנטים סרט תיעודי שהוקרן בסינמטק ומשך אליו קהל רב. מאז משהו השתנה אצלו והוא החל לגבש לעצמו שפה קולנועית.

ההצלחה של הסרט התיעודי בסינמטק תל אביב, הפנתה לישר בקשות לצלם סרטים תיעודיים מיוחדים. הוא צילם סרטים על גידול סמים חוקיים, על גידול חזירים ועל עובדים זרים. הסרט האחרון שעשה בחייו החילוניים היה על עינויים בעולם – מתוך התבוננות דווקא על הצד של המענים ועל מה שעובר עליהם. "הסרט עשה רעש מאוד גדול", הוא נזכר, "היו אנשים שממש רצו לקום ולהרוג את אותם מענים שדיברו למצלמה. אבל זו היתה המטרה שלנו. רציתי להוכיח שהטלוויזיה היא כלי. שקהל הצופים יהיה פעיל, שיראה שבעצם אין לו סיבה לגנות מענים כי בשנייה אחת הוא יכול להיות מענה בעצמו. הרי לכל אדם יש נטייה בנפשו להיות רע. זה היה סרט קיצוני - שיא הקיצוניות שהגעתי אליו". אבל הסרט הזה היה גם אחת מנקודות התפנית בחייו של ישר. "זה גרם לי להחליט שמעכשיו אני לא מצלם יותר דברים רעים, אלא רק דברים טובים עם אנרגיות חיוביות. זו גם היתה אחת הנקודות שהחלו אצלי את החזרה בתשובה".

מזוזות בבניין 'קשת'

בערך באותה תקופה, בגיל 27, התגלגל לידיו של ישר ספר מעשיות של רבי נחמן מברסלב, שמאוד דיבר אליו. מאז שחזר מהמזרח הקפיד על קידוש בליל שבת, נסע לקברי צדיקים בצפת והמשיך בחיפוש רוחניות. בד בבד המשיך לעבוד כעצמאי בטלוויזיה ובהפקת סרטים לרשתות שונות. באחד הפרויקטים, צילם עבור זכיינית ערוץ 2 'רשת' את התוכנית 'פספורט', אשר במסגרתה טייל בכל חודש במקום אחר בעולם. ערב ראש השנה, בהיותו בן 29, פנו אליו כמה חסידי ברסלב וביקשו ממנו שילמד אותם להפעיל מצלמת וידאו על מנת לצלם את הנעשה בימים הנוראים בציון הקדוש. אחרי כמה וכמה הסברים שלא ממש השיגו את התוצאה המתבקשת, הציע ישר לחסידים להצטרף אליהם לנסיעה לאומן, הצעה ששינתה את חייו.

הוא צילם וצילם בלי הפסקה, כאשר בימי החג החליף אותו צלם גוי מצ'כיה שהביע התעניינות בחסידים הנקבצים. "עברתי שם תהליך רוחני מאוד חזק", מספר ישר, עדיין מרגיש את ההתלהבות הראשונית. "הרגשתי שלא אני זה שמצלם. כאילו משהו מושך ומכוון אותי. זו היתה הפעם הראשונה בחיים שלא אני הייתי המוביל. כל הזמן שמעתי קול בתוכי שאומר לי מה לעשות. הרגשתי שרבי נחמן הוביל אותי". בסופו של הביקור וכתוצאה מהחוויה החזקה, החליט גם לשמור שבת.

ישר חזר לארץ וגזר את השיער הארוך שליווה אותו באותן שנים. אז גם נפרד מחברתו דאז, שלא ממש אהבה את השינוי שחל בבן זוגה שהחליט לחיות כיהודי דתי. באותה תקופה הוא התגורר ביפו, "ממש מעל הבית שבו גר הרב אורי זוהר כשהחליט לחזור בתשובה", הוא מציין בחיוך. בהדרגה החל לשמור מצוות, התחתן והקים משפחה דתית.

אבל בינתיים, העבודה ברשתות השידור החילוניות החלה לחרוק. "היתה לי מחשבה לקבוע מזוזות בכל הבניין של 'קשת', אחרי שגיליתי שאין שם אף לא מזוזה אחת", הוא נזכר ביוזמה שלא יצאה לפועל. "התחלתי לסרב להצעות עבודה שכללו צילומים בשבת, ולאט לאט פשוט מצאתי את עצמי בחוץ".

הוא עזב את המצלמה והסתגר בבית, שבור מהעובדה שנאלץ לזנוח את התחום שכה אהב. שנה וחצי לאחר מכן, דווקא לאחר התייעצות עם רבנים, החליט בסופו של דבר לחזור לתחום. "לחזור בתשובה זה לא להעלים את הדברים שיש בך, אלא להשתמש בהם לטובה", הוא מדגיש. "הרגשתי לא טוב עם ההסתגרות והרבנים שלי אמרו לי שאני חייב לחזור לעשות מה שעשיתי קודם, אבל בקדושה. להשתמש במצלמה כדי להביע את העולם שאני חי בו עכשיו, לדבר על האמונה בהשם יתברך". כך הגיע ישר לעיסוק בקולנוע יהודי.

בכוחות מחודשים חזר לעשייה והחל לעסוק במה שהוא מגדיר היום כ"יצירת תכנים יהודיים לעולם הלא דתי". "קשה לחיות מזה, אבל אני מאמין שבעתיד יהיה לזה יותר ביקוש", הוא מעריך. במקביל לעבודה עבור ערוצי 'הידברות' ו'ערכים', החל לשקוד על יצירת הסדרה הנוכחית 'האמונה שלי', עבודה שארכה בסופו של דבר חמש שנים תמימות. במהלך התקופה התבצעו צילומים וראיונות בארץ ובחו"ל, וכך התאפשר לישר לשלב גם את האהבה לטיולים ולטבע, שחשב שייאלץ להשאיר מאחור, בחיים החילוניים.

חולם להביא את המשיח

הרעיון לסדרה החל בעצם מהאמונה החסידית שהתפתחה אצל ישר באותן שנים. הוא רצה לדבר עם אנשים על גאולה, וחשב בעצמו את לקרב את ביאת המשיח. אלא שחשיבה משותפת עם אלי חכים, מפיק ושותף ליצירת הסדרה - הולידה סדרה שמדברת על אמונה, על תפילה ועל החיים.

הראיונות עם הדמויות נערכו בשפה האנגלית מתוך מחשבה למכור את הסדרה לרשתות טלוויזיה בחו"ל, שם מסתבר יש הרבה יותר ביקוש לתכנים יהודיים ולניו אייג'. בסופו של דבר נמכרה הסדרה כאמור לערוץ הראשון, שמחויב לרכוש סדרות עם תכנים יהודיים מתוקף היותו ערוץ ממלכתי. ישר מקבל בהבנה את העובדה שרבים לא יזכו לצפות בסדרה. בכל זאת מדובר בערוץ נשכח יחסית ודל רייטינג. "בערוץ 2 אולי היינו מקבלים תוכנית כזו באחת שתיים בלילה, לכן אני שמח שזה יצא בערוץ אחד, שזה ערוץ נקי ומכובד".

במהלך העבודה והחיפוש אחר דמויות מעניינות שגם יש להן מה להגיד, התבקשו התחקירנים "לא להביא רבנים". לכן גם דמויות רבניות שנבחרו לבסוף לככב בסדרה, נושאות עימן תפקיד נוסף כמו למשל "הרב החקלאי" - הרב מיכי יוספי, שהקים את הבית היהודי בהודו. "כל האנשים שבחרנו לראיין לא רק מדברים על אמונה, תפילה או גאולה, אלא גם עושים עם זה משהו", מתאר ישר. "לאורך כל הדרך ניסינו לשלב גם מדע, גם אמנות וגם חברה. צילמנו את הסדרה בצוותים מאוד קטנים ואינטימיים בשביל ליצור יחסים טובים בין המצולם לבין הבמאי והצלם. במרבית המקרים הייתי אני זה שביימתי וגם עמדתי מאחורי המצלמה".

ימי הצילום הממושכים ולאחריהם השעות הרבות שבילה בחדר העריכה, חיזקו תובנות קיימות אצל ישר וגם גילו לו חדשות שלא הכיר. "ניסינו להעניק לצופה הבנה שהדת היא לא משהו מפחיד. שאתה לא צריך להיות דתי, אלא להתחבר לנקודה האמונית שבך. אתה לא חייב להיות דתי, חרדי או חובש כיפה כדי להאמין בה'. הרבה אנשים מדברים בסדרה על מערכת יחסים שיש להם עם הבורא, שלפעמים נמצאת בעליות ולפעמים בירידות - והם בכלל לא משתייכים לסקטור הדתי".

עם זאת, היו גם קטעים ש"נפלו על רצפת חדר העריכה" כמאמר הדימוי. "היו אנשים חילונים שצילמנו ואמרו במהלך הראיון דברים שנוגדים את אמונת ישראל או את ההלכה, והקטעים האלה לא היו ראויים לשידור", הוא מגלה. באחד הפרקים מרואיינת הדר גלרון, מחזאית וסטנדאפיסטית שלמדה פעם בבית ספר דתי. גלרון קוראת תיגר על העולם הדתי האמוני כפי שהיא הכירה אותו. "אני לא מאמינה בפחד שנועד לגרום לאנשים להאמין", היא מצהירה בסדרה. אבל בשביל ישר, דווקא דבריה של מי שהיתה בעולם הדתי ופרשה צריכים להיאמר. "אין לי בעיה עם גלרון. היא בשבילנו הנקודה של 'החוזרת בשאלה שעדיין יש לה אמונה'. זו מישהי שהלכה לצד השני ועדיין נשארה עם אמונה חזקה שהיא משתמשת בה וכותבת עליה. זה מה שעניין אותנו".

גם צניחה היא אמונה

ישר רואה את הסדרה שלו כמין מאכל בריא בתוך ים ה'ג'אנק פוד' שמציעה הטלוויזיה, בעיקר המסחרית. "הסדרה שלי היא כמו חטיף בריאות. זה לא מאכל שיציל אותך אבל הוא עדיף על פני האחרים עתירי הקלוריות. אני נותן לבנאדם עשר דקות של חשיבה, משהו שיגרום לו להקדיש כמה דקות לעולם הפנימי שלו".

גם המוזיקה שמלווה כל פרק נבחרה בקפידה. לכל דמות הותאם יוצר שמתחבר אליה ולדברים שהיא אומרת. ישר מספר כי בכוונה נבחרו זמרים שמנגנים מוזיקה יהודית, על מנת לעודד אותם ולתת להם במה. כל דמות נשאלה לסגנון המוזיקה האהוב עליה, וצוות ההפקה שקד על יצירת קליפים מקוריים שילוו כל פרק בסדרה. ישר גאה לספר על להקת רוק כבד חרדית בשם 'חיות הקודש', שהתפרקה מזמן אבל התאחדה לצורך הצילומים. מימד יצירתי נוסף שהוכנס בעריכה הוא שילוב של תמונות אסוציאטיביות: גלישת גלים, צניחה, משחקי מחשב או ביליארד. "זה בשביל לתת לצופה חומר למחשבה", הוא מסביר ומספק הסברים משלו לתמונות הלא-קשורות לכאורה. "לגלוש גלים זה להתמודד עם הגלים של החיים. לקפוץ ממטוס זו אמונה. מי יודע אם המצנח ייפתח? לצלול בים זו תפילה 'ממעמקים קראתיך. לאורך כל הסדרה אני פונה לצופה ומבקש ממנו בעצם להפעיל את הדמיון. מחשבה, דמיון ורגש זה חלק מהאמונה".

עבודת העריכה היתה קשה וממושכת ומלווה בוויכוחים רבים עם עורכי הסדרה החילונים, ויכוחים שהגיעו לרמה פילוסופית. "מדובר בעשר שעות צילום לכל דמות, שצריך להפוך לרבע שעה. אנשים שם אמרו דברים חזקים, והייתי צריך ממש לנפות ולסנן למשפטים שאפשר 'ללכת איתם הביתה'. צוות התחקירנים לא נתקל בהתנגדויות עזות כשפנה וביקש מהמרואיינים לדבר על האמונה שלהם בטלוויזיה. מה שיותר קשה היה להוציא מהם את משפטי המפתח". "המדענית מינה טייכר שיחקה איתנו", מגלה ישר, "התשנו אותה בשאלות אינספור עד שהיא אמרה שיש נשמה לבנאדם". צוות הצילום ליווה כל אחת מהדמויות במשך חמישה ימים, אשר במהלכם התפנו המרואיינים מעיסוקיהם על מנת להצטלם. "תפסנו אותם בכל פעם רק לכמה רגעים, אבל את הנקודות האמיתיות של האמונה תפסנו ברגעי חולשה. בדיוק בשנייה שהם לא היו בפוקוס, שהשתחררו לרגע מהמודעות למצלמה".

ישר לא מטריד את עצמו בשאלה האם הצליח להעביר את המסרים שרצה או לא. "זה ניסיון", הוא קובע, "יש כאלה שיבינו, יש כאלה שלא". הוא עצמו נטל עימו לחיים כמה משפטים חזקים שלמד מהאנשים שראיין. "משה גניש, רועה צאן מהגליל, שאומר שהוא מעריץ אנשים שמסתובבים בעולם לבד ולא מבינים שיש להם שותף. זה משפט שמאוד חיזק אותי. הרב מיכי יוספי שמצולם בדרמסלה בהודו, מגדיר מחדש את המושג עבודה זרה בתור לקחת דבר מוגבל ולתת לו חשיבות. שמחה יעקובוביץ', חוקר היסטוריה, מדבר על זה שאי אפשר להתגרש מהאל, זה חזק. אני אישית מרגיש שעברתי מסע בחיים עם הסדרה הזו. היה לי כיף להיות עם אנשים שמאמינים ומתפללים. אני מאמין ומקווה שהסדרה תיתן לכל אחד הזדמנות להציץ לתוך האמונה האישית שלו. כל אחד יכול להתחבר לדמות אחרת".

במוצאי שבת שלפני ראש השנה שודר הפרק הראשון בסדרה. ישר החסיד, שמטבע הדברים לא מחזיק טלוויזיה בבית, נסע לבית הוריו בהרצליה כדי לצפות במעשה ידיו. לדבריו, הוא קיבל בדואר האלקטרוני תגובות רבות מאנשים שהפגינו התלהבות. "אחת המטרות שלי היא לעורר דיון. לשים את הקדוש ברוך הוא על שולחן הדיונים ולדבר על אמונה. יש משהו חזק שלמדתי מהרב שלום ארוש: כשאדם מגיע למעלה אחרי מאה ועשרים שואלים אותו האם נשאת ונתת באמונה. לא מתכוונים לשאול אם שיקרת, אלא האם דיברת עם אנשים על אמונה".