בשבע 464: חג שמח עצוב

בדימוי של חנן פורת ז"ל היה משהו מתעתע, בעיקר עבור מי שלא הכיר אותו אישית וכעת מנסה לסכם את חייו ולהספידו

אבי סגל , ט"ו בתשרי תשע"ב

בדימוי של חנן פורת ז"ל היה משהו מתעתע, בעיקר עבור מי שלא הכיר אותו אישית וכעת מנסה לסכם את חייו ולהספידו. הרב פורת לא הלך לעולמו בגיל הנעורים. כשכותב שורות אלו לא היה אפילו בשא"ש, אם להשתמש בביטוי הקולנועי האלמותי, פורת כבר לחם במערכות ישראל והקים יישובים וישיבות. ועדיין, גם היום, חנן פורת ממשיך לעלות בזיכרון בדמותו של אותו צעיר אידיאליסט נלהב, עם אותה בלורית שיער המתנופפת מעל ראשיהם של הרוקדים בסבסטיה. במחשבה שנייה, נראה כי הדבר היחיד שהשתנה במרוצת הזמן זו הבלורית.

לדימוי של פורת יש חלק לא מבוטל באופן שבו אנו מתייחסים אל חייו ומותו. אני מודה שבמשך השנים, לא תמיד היה לי קל להתחבר להופעתו הציבורית התקשורתית: לא לפאתוס, לא לנחרצות ולא לסגנון הדיבור הגבוה, הלירי, שנראה לעתים קצת מעופף ומנותק מהדיבור הישראלי היומיומי. ועדיין, את הידיעה על פטירתו קיבלתי במנה גדושה של כאב, לא רק בשל עמדותיו הפוליטיות והדתיות ופעילותו התורנית והציונית הברוכה. היה משהו מעבר לכל אלו. פורת ייצג תכונות בסיסיות שהן מודל לחיקוי עבור דור הכיפות הסרוגות ובכלל: טוב לב, צניעות, עדינות, תמימות, יושר פנימי ויושר חיצוני, אהבת אדם, מאור פנים, וכן – גם צעירות נצחית.

אותו מאור פנים, היחס האנושי החם שהעניק לסביבתו, הוא גם זה שהפיל את פורת והפך אותו למוקצה בעיני חלקים מהשמאל. תזכורת היסטורית: הרצח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה הוליד יום שידורים מיוחד, גדוש באווירת יגון ושנאה, בהטלת אשמי קולקטיבית על הימין והמתנחלים וברצף של מרואיינים מצד פוליטי אחד בלבד. שדרים ומגישים בכירים, שנהגו להתייחס לרצח יהודים כאל אסון טבע, הסתערו הפעם על טרפם בטון הצדקני והבכייני ביותר שיכלו לגייס. הגדילה לעשות מגישת הרדיו שלי יחימוביץ', כיום סוג של חביבת מתנחלים, שבין היתר הקריאה אז בהפגנתיות את שמות כל ההרוגים הערבים, כולל אלה שפצחו באינתיפאדה קטנה אחרי הטבח ונהרגו מאש חיילי צה"ל. באותו יום, להיות איש ימין לא היה נעים יותר מאשר בתקופת רצח רבין.

ואז, בלב הלינץ' הציבורי, הגיע חנן פורת עם ה'פורים שמח' שלו. אם פורת היה ניחן בחמיצות הפנים הקבועה של חלק מתוקפיו בתקשורת ובפוליטיקה, ייתכן כי הברכה שלו היתה מתקבלת ביתר טבעיות. אם היה ממלא את הוראות משטרת הטקט, שלפיהן יש להתבטא באירועים קשים בהבעת פנים מיוסרת ובקול נמוך ורציני, ספק אם מישהו היה זוכר לו את שתי מילות הטקסט. האם מישהו מסוגל לדמיין את זה קורה? שחנן פורת יעטה על פניו את ההבעה הקודרת ההכרחית כשהוא פוגש חבורת יהודים ביום חג יהודי? לא נראה לי.

ועדיין, אני זוכר את עצמי מביט באותו 'פורים שמח' על מסך הטלוויזיה ומתכווץ. איך הוא לא מבין שזה לא במקום? שברכה המתקבלת בטבעיות בתוך הציבור הדתי נראית רע מאוד על המסך? אם תרצו, גם זוהי תכונה המשמשת מאז ומתמיד מודל לציבור שלנו – חוסר מודעות לקודים התקשורתיים החילוניים, לסתירה הקיימת לעתים בינם לבין הקודים בעולם הישיבות. רק שזה עדיין לא הופך את פורת למי שתמך בברוך גולדשטיין. למעשה, רוב אלה החושבים כך על פורת, האמינו בכך עוד לפני האירוע, ורק קיבלו צידוק לשנאתם הקיצונית בעקבותיו.

אם היה אפשר לנהל דיון מוסרי וחברתי הוגן, מותר היה לשאול אם חנן פורת היה מתנהג כך ביום של רצח יהודים. אבל דיון כזה לא היה עוסק רק באיש עצמו או בימין הדתי, אלא גם בעמדותיו של הצד השני. האם לשמאל באמת היה אכפת מאותם נרצחים פלשתיניים? האם הוא מקדיש יום שידורים של אבל לערבים שנרצחים על ידי בני עמם? והאם בשמאל רגישים לאירועי שמחה וברכות חג גם אחרי רציחתם של מתנחלים? לכולנו יש סדרי עדיפויות דתיים ולאומיים, אבל לחלקנו יש גם סטנדרטים כפולים של מוסר. ומכל מקום, בדומה לרצח רבין, אין טעם לנהל את הדיון כשחשבון הנפש נדרש מצד אחד בלבד.

בעצם, אני עושה עוול לחנן פורת ז"ל, בהתייחסות הנרחבת שלי לפסיק קטן ולא מייצג בחייו. אבל קשה לי לשתוק נוכח הרוע הטהור של מגיבים צדקניים, פרופסורים לתיוג בני אדם השוכנים בקרבנו, שעשו לו את המוות בחייו וממשיכים בכך גם אחרי פטירתו. אבל הרב פורת לא באמת זקוק להגנתי. תכונותיו ומעשיו הרבים עומדים לזכותו, וגם כמות נכבדה של אוהבים ואוהדים (ובהזדמנות זו, למי שהחמיץ, אני ממליץ מאוד על טור הפרידה הנוגע ללב של עמיחי אתאלי ב-nrg מעריב). כבר איבדנו לא מעט צדיקים ותלמידי חכמים, ח"כים ואנשי התיישבות, אבל חנן פורת היה רק אחד. עניין של דימוי.

עם ישראל ספג אבידה גדולה. וכרגיל במקרים אלה, למרות הכול, חג שמח.

בקטנה

"היו לו המון זכויות, אבל הכול מתגמד לעומת האירוע הדוחה ההוא, כשעשרות אנשים נרצחו והוא נעמד זחוח מול המצלמות ואמר את מילות הזוועה 'נעשה שלום כאילו אין טרור'" (סטטוס מהשבוע שעבר).

יודע את מקומי

לא יודע אם אלה חילופי הדורות או חילופי בתי הכנסת, אבל תפילות הימים הנוראים אצלנו שונות לחלוטין מאלו שחוויתי כילד. ההבדל העיקרי, לא כולל הילדים שנתלים לי על הטלית בזמן נעילה, זו השירה בציבור. אם בעידן המזוזואיקון, כלומר בעת שגילי היה חד ספרתי, שליח הציבור היה מתפייט לו להנאתו ומותיר לציבור פירורי שירה בתחילת הפיוט ובסיומו בלבד, בימינו הש"ץ כאילו מכריז, בסגנון נחמיה בן אברהם המנוח: "אני משאיר את המיקרופון לקהל", והקהל נענה ושר פיוטים שלמים מתחילתם ועד סופם.

אישית, אני מעדיף את השיטה הנוכחית. לא רק משום שאני אוהב לשיר, אלא גם מפני שאני לא מתלהב מחזנים חובבים (מקצועיים דווקא כן, בכיף) שחשים צורך ללכוד קטע תפילה תמים וחף מפשע ולעשות ממנו סקיצה של דיסק באורך שעה. השירה המשותפת בתפילה מאפשרת לי לחוש שליטה. לא אכפת לי שהיא תהיה איטית ומייגעת – העיקר שאדע מתי הפיוט יסתיים, והסדר ישוב לחיי. מכירים את הרפליקה המבריקה משנות נערותי "אפרופו גזר אני ספונטני"? אז זהו, שאני לא.

מובן שגם השיטה העדכנית לא מושלמת. הציבור אולי מבצע את הפיוטים לעילא-לעילא מכל ברכתא ושירתא, אבל מי שבוחר את הלחן הוא עדיין שליח הציבור, והדבר יוצר מתחים נפשיים מסוג אחר. האם הוא שוב יבחר לחנים של שירים ארצישראליים משנות ה-30? האם הוא ילביש נעימת ואלס על פיוט בקצב שני רבעים? וכשזה יקרה, כיצד הוא ימלא את הקטעים החסרים – ב"איי-איי-איי" או במשיכת יתר של שלוש המילים האחרונות? למרות חשיבותן הגלויה לעין של התהיות האלו, השירה המשותפת עדיין עדיפה בעיניי על האזנה מפוהקת – בראש שמוט ובטן רעבה – למנהל הבנק המצליח שמשום מה מאמין כי הוא גם טוב בחזנות.

כעת מתקרב שמחת-תורה, חג שריקוד ושירה בציבור הם חלק לא מבוטל ממנו. אני מתחנן בפני הגבאים: אל תהיו ספונטניים מדי. ככה, בקטנה, אבל לא להגזים. תנו לנו מושג מתי תסתיים ההקפה השלישית, ובעיקר השביעית. אנו מכירים אתכם ואת היצירתיות שלכם. אין צורך. השיבו לנו את השלווה הפנימית, את תחושת השליטה והידיעה מה עומד לקרות ומאיזו שעה עד איזו שעה. אל תמרטו את עצביי שהם גם כך לא משהו, ובוודאי לא כשספר התורה בידי. חג רגוע לכולם.