בשבע 464: אירופה מחרימה את עצמה

כך נפל הבנק האירופי 'דקסיה' קורבן לחרם שמארגנת 'קואליציית נשים לשלום' מישראל, הממומנת בכספי מדינות אירופיות

יאיר שפירא , ט"ו בתשרי תשע"ב

כך נפל הבנק האירופי 'דקסיה' קורבן לחרם שמארגנת 'קואליציית נשים לשלום' מישראל, הממומנת בכספי מדינות אירופיות * בית המשפט קבע: שוכר דירה רשאי להקים סוכה בחצר * האפשרות של יהודי להירשם כחסר דת היתה קיימת הרבה לפני פסק הדין של יורם קניוק


בניגוד לרושם שנוצר, משרד הפנים לא דחה את בקשתו של קניוק להירשם כחסר דת, אלא רק דרש ממנו להמציא אישור מבית משפט על החלפת הגדרתו הדתית. השופט גינת לא פסק נגד משרד הפנים אלא רק מילא את הדרישה ונתן את האישור, וזו הסיבה לכך שקניוק לא זכה להוצאות משפט
ההתמוטטות הצפויה של המערכת הפיננסית באירופה אינה עניין משמח בשום מובן. די לראות את הרמת הראש הפרועה של ארדואן כדי להבין כי שקיעתו הכלכלית של המערב עלולה לעלות לנו ביוקר. מכל מקום, אי אפשר שלא לצקצק מעט אל מול הבור שכרה המערב לעצמו, ועסקיו של בנק דקסיה בישראל הם דוגמה טובה לכך.

בראשית העשור הקודם רכש הבנק הבלגי-צרפתי מהממשלה את בנק אוצר השלטון המקומי במחיר נמוך במיוחד של כשבעים מיליון שקלים. כשהוא נהנה מהאפשרות להעניק הלוואות מובטחות לרשויות המקומיות, עשה הבנק חיל בעסקיו בישראל. על שוויו הנוכחי של הבנק אפשר ללמוד מהצעה שהעביר בנק ירושלים לדקסיה, בה הציע לרכוש את הון המניות שלו תמורת 515 מיליון שקלים. הסניף הישראלי הוא מהנכסים היותר מוצלחים של בנק דקסיה, שנקלע לקשיים גדולים כבר בגל הראשון של המשבר הפיננסי ב-2008. אך למרות זאת הוא עושה מאמצים גדולים לנסות ולהיפטר מהנכס הישראלי כבר חודשים ארוכים. הסיבה לכך היא מיזם של ארגון הגג הפרו-פלשתיני 'קואליציית נשים לשלום', שפתח בקמפיין נגד הבנק במסגרת פרויקט לחרם על חברות המשתפות פעולה, ולו באופן עקיף, עם מפעל ההתיישבות היהודית ביו"ש.

כבר לפני למעלה משנתיים גילה ארגון השמאל, הממומן בידי ממשלות אירופיות, כי הבנק האירופי העניק הלוואות, אמנם בסכומים קטנים יחסית, לרשויות ביו"ש. בעקבות הלחץ של 'קואליציית נשים לשלום' הודיע הבנק כי הוא מפסיק את ההלוואות לגופים יהודיים מעבר לקו הירוק, אך לא למיזמים בירושלים כפי שדרש ארגון השמאל. אם נראה היה שהבנק קנה לעצמו מעט שלווה, הרי שהשנה האחרונה טרפה את הקלפים. 'חוק החרם' שנחקק לאחרונה בכנסת מאיים בצעדים פליליים נגד הבנק אם תימשך המדיניות הנוכחית של אי-מתן הלוואות לרשויות ביו"ש. מאידך, ארגון קואליציית הנשים פתח בקמפיין מחודש נגד הבנק, בעיקר בעזרת ארגוני עובדים בלגיים, בדרישה למכור את הנכס הישראלי. אלו הצליחו להנחיל לבנק נזקים קטנים בקשריו העסקיים וכאב ראש של ממש בקשר לתדמיתו.

אלה בוודאי לא הסיבות שיביאו, כנראה כבר בשבוע הקרוב, להתמוטטותו של בנק דקסיה. ההתמוטטות, שעלולה להיות אבן הדומינו הראשונה במשבר הפיננסי הגדול המאיים על אירופה, היא תוצאה מהלוואות לא מוצלחות וקניית איגרות חוב גרועות. אך מקרה של איגודי עובדים אירופיים הפועלים בשליחות ארגון שמאל קיצוני ישראלי שממומן על ידי ממשלות אירופיות כדי להתעלל בבנק אירופי גדול המאיים ליפול ולקבור אותם תחתיו, הוא משל מצוין למצעד האיוולת האירופי.

חזות של שומרי מצוות

זה עוד עלול להפוך למנהג קבוע. גם השנה בפרוש חג הסוכות אנו עוקבים אחר הקמת הסוכה ברחוב נחמני 64 בתל אביב. לפני שנים אחדות, כל מה שנדרש לדיירים בבניין לצורך הקמת סוכה היה סכך וארבע דפנות. הסוכה נבנתה על גג הבניין בכל ערב סוכות ופורקה בתום החג. אלא שאז עבר הבניין לניהולה של חברה בראשות רעייתו של עו"ד משה וינברג, מראשי לשכת עורכי הדין. הגברת וינברג לא אהבה את הרעיון שמשפחה דתית, ששוכרת דירה בבניין בדמי מפתח, תבנה את סוכתה על הגג. היא הודיעה להם שאין היא מתירה זאת, צירפה הודעה למעשה ונעלה את הכניסה לגג ערב חג הסוכות. המשפחה שמה פעמיה לחצר הבניין ולפני שנתיים הקימה את סוכתה שם. אלא שדעתה של הגברת וינברג לא נחה. היא טענה כי הסוכה היא מטרד לשכנים ואסרה על הקמת סוכה בתחום הבניין כולו. בני המשפחה פנו לעו"ד דוד שו"ב, וזה פנה לבית המשפט וביקש כי יסייעו לכפות על מידת סדום.

בבית המשפט הבהיר עו"ד וינברג, שיִיצג את רעייתו ואת החברה שהיא מנהלת, כי מדובר בנכס פרטי ולא בבניין משותף, ולכן אין לדיירים בו כל זכות ברכוש המשותף. ערב חג הסוכות בשנה שעברה נתנה שופטת בית משפט השלום בתל אביב, עידית ברקוביץ', צו זמני, המתיר למשפחה לבנות סוכה בחצר. היא נענתה בבקשה לפסול את עצמה מלדון בתיק, שהוגשה גם לנשיאת בית המשפט העליון. בבקשתו טען עו"ד וינברג כי אי אפשר לטעות במראה החיצוני של השופטת, המעיד עליה שהיא שומרת מצוות. אשר על כן, סבר עורך הדין, יש לפסול אותה מלדון בתיק שכזה, מה עוד שבהחלטה שהוציאה היא העזה לצטט מהדין העברי.

בקשת הפסלות נדחתה על ידי השופטת, וכמובן גם על ידי הנשיאה ביניש. השופטת ברקוביץ' המשיכה לטפל בתיק, ובשבוע שעבר הוציאה פסק דין סופי המאלץ את בני הזוג וינברג להתיר לדיירים לבנות סוכה בתחום הבניין שבשליטתם. בפסק הדין דנה השופטת גם במושג 'כופין על מידת סדום' שבדין העברי, אך גם בזכותם של שוכרים, גם בבניין פרטי, לעשות שימוש סביר בשטחים הציבוריים של הבניין, אלא אם כן נאסר הדבר במפורש בחוזה שבין הצדדים. השופטת ציינה גם כי לא הצליחה לאתר בישראל ולו דיון משפטי אחד העוסק במשכירים שאסרו על שוכריהם לבנות סוכה לחג, דבר המלמד כי אנשים כמו וינברג עדיין נדירים בישראל. פסק הדין היחיד בנושא אותר בקנדה הרחוקה, שם שופט מקומי כפה על חברה לאפשר לשוכרים יהודים להקים את סוכתם.

לפני שחייבה את בני הזוג וינברג בהוצאות של עשרים אלף שקלים, שלחה השופטת לעברם עקיצה אחרונה. היא אמדה את דעתם בעת חתימת החוזה והסיקה כי באותה העת הם לא התנגדו לבניית סוכה. שהרי הגברת וינברג היתה יכולה להסיק כבר אז שהשוכרים יבקשו לבנות סוכה, על פי חזותם החיצונית המלמדת על שמירת מצוות, ולמרות זאת לא אסרה על כך בחוזה. ואת העובדה שבני משפחת וינברג יודעים לזהות דתיים, כבר למדה השופטת על בשרה.

 לא חידוש מהפכני

נחשו מי כתב את השורות הבאות: "סופר במקצועו, זכה, בזכות כתיבתו, להכרה ולהוקרה בישראל ומחוצה לה. לפי 'לקסיקון הספרות העברית החדשה' גדל ונתחנך בתל אביב, בה למד בבית-הספר 'תיכון חדש'. בימי מלחמת העצמאות שירת בפלמ"ח. לחם בחזית ירושלים ונפצע. הוא כותב בעיתונות הישראלית רשימות בעלות אופי סיפורי, ועוסק בביקורת תיאטרון. פרסם מספר רב של ספרים וסיפורים. זכה בפרס 'זאב' על ספרו 'הבית שבו מתים הג'וקים משיבה טובה'. כמו כן זכה בפרס נשיא המדינה, פרס ביאליק לספרות יפה, פרס ברנר, ובצרפת זכה בפרס זכויות האדם. ספרו 'תש"ח' זיכה את יורם קניוק בפרס ספיר... ספריו תורגמו לשפות רבות".

ובכן, לא מדובר בנימוקי חבר השופטים לעוד פרס ספרותי. הפיסקה גם איננה מצוטטת מגב כריכתו של ספר חדש. זוהי הקדמה לפסק הדין של שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, גדעון גינת, שהורה למשרד הפנים להיענות לבקשתו של הסופר יורם קניוק ולרשום אותו במרשם התושבים כחסר דת. ומה לכישרונו ולפרסומו של קניוק ולהחלטה שקיבל השופט? האם אדם אחר שהיה מגיע אל השופט ובקשה דומה בפיו היה נענה גם הוא, על אף שהשופט לא היה יכול להתפאר בפסק דינו בבעל דין מפורסם?

מכל מקום, גם אם פרסומו של קניוק הביא לשופט גינת רגע של פרסום ונחת, הרי שפסק הדין אינו כה דרמטי. מדובר בסוגיה עקרונית שבית המשפט העליון הכריע בה לפני 35 שנים ויותר, וכל מה שנותר לשופט גינת הוא תיקון פרוצדורלי קל. באמצע שנות השבעים היה זה תומא שי"ק, מחולל צרות מקצועי מראשי השמאל הקיצוני בישראל, שביקש בקשה דומה. שי"ק היה ילד ששרד בגטו בהונגריה, ולאחר המלחמה הובא על ידי אמו לישראל. כאן בגר והפך עד מהרה לקומוניסט פציפיסט, מראשוני סרבני השמאל בישראל. הוא הרבה להטריח את בתי המשפט בניסיון להתאים את רישומי משרד הפנים לאורח חייו יוצא הדופן ולאידיאולוגיה הקיצונית שנשא. הוא נאבק, למשל, יחד עם אם בנותיו כדי לשנות את שם משפחתה לשי"ק, למרות שלא נישאה לו. כשבנותיו נודו, הוא מיהר להצהיר עליהן כחסרות דת, וכך הן נרשמו גם במרשם התושבים. אלא ששי"ק עצמו נרשם בילדותו על ידי אמו כיהודי, ומשרד הפנים, גם אם הסכים שלא לציין את דתו בתעודת הזהות, סירב לשנות את סעיף הדת של שי"ק במרשם התושבים ללא מסמך רשמי כלשהו - החלטת בית משפט למשל. בית המשפט המחוזי סירב להמציא לשי"ק החלטה שכזו, כשהוא דבק ברציונל שהסדר הטוב מכתיב כי אדם לא יכול לשנות את רישום דתו סתם כך לאחר שכבר נרשם במשרד הפנים כבן לדת מסוימת. אם היה שי"ק ממיר את דתו, הרי שתעודת ההמרה היתה מספקת את אנשי מרשם האוכלוסין ואת השופט. אך זה האחרון סבר כי הגדרה עצמית גרידא עלולה להיות עניין הפכפך שיעשה את הרישום לצחוק. גם שופטי בית המשפט העליון שבו וקבעו שאין למהר לשנות את רישום דתו של אדם, אך הכריעו כי לא הוגן להאשים בהפכפכות את שי"ק, שנרשם כיהודי בידי אמו כשהיה קטין. השופטים ביקשו לתת לאדם הזדמנות להגדיר את עצמו בבגרותו לפחות פעם אחת.

למרות הרושם שנוצר, משרד הפנים לא דחה את בקשתו של קניוק להירשם כחסר דת, אלא רק דרש ממנו להמציא אישור מבית משפט על החלפת הגדרתו הדתית. השופט גינת לא פסק נגד משרד הפנים אלא רק מילא את הדרישה ונתן את האישור, וזו הסיבה לכך שקניוק לא זכה להוצאות משפט. גם פסק דינו של השופט גינת דבק בעיקרון שאין להניח לאדם לשנות את רישום דתו עם כל רוח שטות. אלא שהוא סבר כי יש להיות קפדנים פחות, ולהניח לאדם שקיבל החלטה בכובד ראש לשנות את רישום דתו גם אם בעבר נרשם במשרד הפנים כבן דת בבגרותו ומרצונו. קניוק היה בוגר כשקמה המדינה וכשהצהיר על דתו במשרד הפנים, ולכן נזקק לחידושו הקטן של גינת. בניגוד אליו, כמעט כל עדת החוגגים את האופציה החדשה שנפתחה בפניהם, לו רצו להירשם כבני בלי דת, היו יכולים לעשות זאת כבר לפני שנים רבות.

 יש מחיר לסטייה מהמחיר

מה קורה כאשר עורכת דין נכנסת לקנות נעליים בחנות שבעליה הוא עורך דין בעצמו? ובכן, ההתנגשות הבלתי נמנעת התרחשה לפני מספר חודשים בחנות נעליים ירושלמית. עורכת הדין, שנכנסה לקנות נעליים לבתה, נטלה מהתצוגה זוג שאליו הוצמד תג מחיר של 170 שקלים. אך כשהגיעה לקופה התברר שם כי מחירן הוא 220 שקלים. עורכת הדין, מודעת היטב לזכויותיה הצרכניות, דרשה לקנות את הנעליים במחיר הנקוב בתצוגה, כפי שדורש החוק. בעל החנות סירב, ומצא כמובן נימוקים משפטיים משלו. היא עזבה בזעם, אבל שבה למחרת, נטלה את הזוג עם תווית המחיר של 170 שקלים, שלפה מארנקה 220 שקלים, שילמה והלכה.

אם חשבו בעלי החנות שהלקוחה הזועמת לא הצליחה לעמוד בקסם הנעליים על אף עלבונה, אזי נכונה להם הפתעה מרה. היא מיהרה לבית המשפט לתביעות קטנות ודרשה פיצוי על פי חוק הגנת הצרכן, שמאפשר לבית המשפט לפסוק פיצוי של עד עשרת אלפים שקלים לקונה שלא הניחו לו לרכוש מוצר במחירו הנקוב.

השופטת מלכה אביב הסתפקה בפיצוי של אלף וחמש מאות שקלים, ואלמלא בעורכי דין עסקינן - סביר שבזה היתה מסתיימת הפרשה. אלא שאביו של המשפטן בעל החנות, עורך דין גם הוא, גויס כדי לערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. שם קבע השופט יוסף שפירא כי למעט מקרים קיצוניים שבהם המחיר הנקוב נמוך במידה לא סבירה ממחירו האמיתי של המוצר, הרי שעל המוכר להניח לקונה לרכוש מוצר במחירו הנקוב. הוא שב וחייב את בעלי החנות לפצות את עורכת הדין, אך הקטין את סכום הפיצוי והעמידו על 800 שקלים בלבד.