בשבע 464: שומרים על התקציב ועל הארץ

לתלות כלכלית יש מחיר מדיני, לכן היטיבה ועדת טרכטנברג לעשות כששמרה על מסגרת התקציב | דברים שרואים מכאן

עמיאל אונגר , ט"ו בתשרי תשע"ב

לתלות כלכלית יש מחיר מדיני, לכן היטיבה ועדת טרכטנברג לעשות כששמרה על מסגרת התקציב * לקחי מלחמת יום הכיפורים: ישראל שילמה מחיר על הבלגתה כאשר מצרים הפרה הסכמים וקידמה טילי נ"מ אל התעלה * גם נכונותנו לצאת לקרב רק לאחר שנספוג את המכה הראשונה לא זכתה להערכה או תגמול

יש לברך את ועדת טרכטנברג על מה שעשתה וגם על מה שלא עשתה. ההשקעה בחינוך חינם החל מגיל שלוש וביום חינוך ארוך מהווה בהחלט בשורה לאימהות עובדות, וגם תסייע בחיזוק התשתית החינוכית השוויונית בפריפריה. ההשקעה בתחום הדיור מחזירה אותנו למצב בו דיור בסיסי יהיה נגיש יותר לזוגות צעירים, בין אם מדובר ברכישה ובין אם בדירות להשכרה. אפשר פשוט להסתכל על אירופה כדי להבין את משמעות הנושא. באירופה הילודה המועטת (להוציא אצל המהגרים) אינה מסוגלת לשמר אפילו את רמת האוכלוסיה הנוכחית. הקמת משפחה בישראל היא משימה קשה כאשר אין לך מקום לגור, פרטיות וכו'. יש לוועדת טרכטנברג זכויות נוספות, אך נסתפק בשני התחומים הנ"ל שיש להם השפעה חיובית על הדמוגרפיה היהודית.

אך ועדת טרכטנברג ראויה לשבח גם על מה שלא עשתה. בניגוד לקריאות שנשמעו כלפיה מתנועת המחאה ומהתקשורת - היא לא פרצה את התקציב, אלא הפחיתה הוצאות בתחומים אחרים ודאגה שיהיה כיסוי תקציבי ליתר הסעיפים. איום כלכלי הוא כבד משקל כשלעצמו, אך האיום הטמון בהידרדרות של ישראל לגירעון תקציבי אינו רק כלכלי. ישראל חייבת לעצמה מקדם ביטחון נוכח רוחות השפל הכלכלי המנשבות בשווקי הייצוא העיקרים שלה, באירופה ובארה"ב. אם ישראל תיקלע למשבר, אל לה לקוות לישועה מארה"ב כפי שקיבלה בשנות השמונים מאותו סטנלי פישר בכובע אחר. האירופים מתקשים לסייע אחד לשני, קל וחומר שלא תהיה אצלם נכונות לסייע לישראל.

 
פריצת התקציב היתה מחלישה את כוח העמידה מול לחצים לוויתורים | פרופ' טרכטנברג | צילום: פלאש90'

בפריצת התקציב יש גם סכנה מדינית. תנועת המחאה החברתית הכילה ערב רב של משתתפים, אבל מקום בולט תפסו בה פעילי שמאל שניזונו גם מתורמים בחו"ל, המזוהים עם עמדות יוניות ואפילו יוניות קיצוניות. אלה ביקשו לכוון את המחאה נגד נתניהו, מתוך ידיעה שהיציבות הכלכלית מחזקת את הממשלה בעיני הציבור וגם מסייעת לישראל לעמוד בפני לחצים. אם ישראל היתה נקלעת לחובות ענקיים כמו אירופה וארה"ב תוך הרעת תנאי האשראי, הדבר היה מחליש את הממשלה. אם מדינת ישראל היתה תלויה בנדיבים זרים, הם היו מעמידים "תזוזה מדינית" כתנאי לסיוע. על פי ההיגיון הזה, המחנה הלאומי חייב להתייצב לימין הממשלה במאבק על ריסון תקציבי, גם אם תוך שימת דגש על עדיפויות שונות.

 

יהודים תמורת קידמה

בטרם יצאה ההודעה על זהותן של כלות פרס נובל לשלום ביום שישי האחרון, האביב הערבי כיכב בבורסת ההימורים. הרי ברור שוועדת הפרס היתה שמחה לעודד את התהליך, בנוסח "ואידך זיל גמור". בסוף קיבלנו שתי כלות פרס ליבריות וערבייה אחת. מסתבר שוועדת הפרס התקשתה להכריע בין האופציות השונות, והסנוניות של אותו אביב נטרלו אחת את רעותה.

אבל פטור בלא כלום אי אפשר, והעיתונאית התימנית טוקוול כרמאן תפסה מקום בין שלושת הזוכות. טורבג'ורן ג'גלנד, העסקן הסוציאל דמוקרטי הנורווגי שב-2009 כפה על הוועדה להעניק את הפרס לברק אובמה, הסביר את בחירתה של כרמאן: "כללנו את האביב הערבי בפרס, אבל מיקמנו אותו בהקשר מיוחד, דהיינו אם לא כוללים נשים במהפכה ובדמוקרטיות החדשות, לא תהיה דמוקרטיה." אותו ג'גלנד הודה שהזוכה שייכת לתנועה אסלאמית המסונפת לאחים המוסלמים, "שבמערב רואים בה איום על הדמוקרטיה". אבל ג'גלנד אינו סבור כך, והוא רואה באחים המוסלמים נדבך חשוב באביב הערבי.

מה ניתן לצפות ממפלגת השלטון הנורווגית. העיקר שהעניקו יקר וגדולה לנשות המהפכה. האחים המוסלמים והשלוחה החמאסית יונקים את רעיונותיהם מחסאן אל בנא, מייסד התנועה במצרים, שבהשראת גרמניה הנאצית יצר קוקטיל ארסי שמכיל אסלאם ואנטישמיות אירופית. אולם לדעת ג'גלנד עמדות אנטישמיות מובהקות אינן מהוות איום על הדמוקרטיה או עילה לפסול מכרמאן את הפרס. העיקר בעיניו הוא כיבוד זכויות האישה, והאנטישמיות ניתנת להלבנת באמצעות שילובה בתנועת קידמה.

בכך חזרנו אחורה לימי קיסרות הרוסית במאה ה-19. נגד האוטוקרטיה הקיסרית פעלה תנועה מהפכנית בשם הנרודניה ווליה - רצון העם. התנועה כללה גם יהודים. הנרודניקים דגלו בטרור נגד מנהיגי השלטון ואף התנקשו בחיי הקיסר אלכסנדר השני. התנועה נדרשה לנקוט עמדה לגבי הפוגרומים שביצע ההמון הכפרי ביהודים. כוחות הקידמה התנחמו ברעיון שמתוך שלא לשמה בא לשמה. הפרעות ביהודים מספקות תרגולת מועילה להמונים, והניסיון שהפיקו בהתנפלות על היהודים יסייע להם בבואם לפגוע בשלטון.

אין כל חדש. הנרודניקים, הג'גלנדים ויתר כוחות הקדמה תמיד יראו בהקרבת היהודים מחיר זניח למען השגת המטרה הנעלה.

הלקחים שהושכחו

יש להכיר בעובדה שמלחמת יום הכיפורים שימשה כקו פרשת מים בהיסטוריה של מדינת ישראל. האמון בממשלה לאחר המלחמה לא חזר למה שהיה לפניה. חלק מהעם סבר שרק בדרך של נסיגות וויתורים נסיר מעלינו את הסכנה שריחפה בפתיחת המלחמה, כאשר שר הביטחון משה דיין דיבר על חורבן הבית השלישי. חלק אחר הסיק מסקנות הפוכות וקבע שעלינו לחזק את אחיזתנו בכל חלקי ארץ ישראל. אלו ואלו, גם שלום עכשיו וגם גוש אמונים, לא סמכו על ממשלת ישראל שתנקוט בצעדים הנכונים על מנת לקדם את המדיניות הרצויה.

לכן אין זה מפתיע שגיליונות העיתונים של ערב יום כיפור ממשיכים לעסוק במלחמה ההיא, והשנה נראה שקיבלנו מנה אחת אפיים של לקחים. השמאל ושר הביטחון אהוד ברק מבקשים לצרוב בתודעתנו כי "חוסר תנופה מדינית" מסתיים תמיד במלחמה עקובה מדם, שניתן היה למנוע אותה במחיר זול יותר ממה ששילמנו בסוף. דוברי השמאל לא שבעו נחת מהסקרים, שהצביעו על רוב מוצק בעם המגלה אופטימיות ומתנגד נחרצות לנסיגות. לכן היה חשוב לרענן את המסר שאותה "שאננות" היתה קיימת גם ערב מלחמת יום הכיפורים, והיא תוליד חלילה את אותן התוצאות.

נודה על האמת, היתה פה אכן שאננות ושלטה קונספציה לגבי רמת הסיכויים למתקפה ערבית, ושילמנו מחיר על שאננות זו. אולם השמאל אינו מוכן להודות שהיו קונספציות נוספות שקרסו במלחמה ההיא וטרם נגמלנו מהם.

המלחמה היתה יכולה להיבלם בשלביה הראשונים או לפחות להסתכם בפחות אבדות אילו הקדמנו ויצאנו למכת מנע, אבל מישהו סבר שישראל הסופגת את המכה הראשונה תזכה ליתר אהדה. אך ישראל לא זכתה לאהדה כזאת באירופה (אז כידוע ההתנחלויות לא העסיקו את דעת הקהל העולמית). בשעה שהסובייטים הפעילו רכבת אווירית כדי להחיש אספקה למצרים וסוריה, האירופים אסרו על מטוסי הגלאקסי האמריקנים לנחות באירופה (להוציא פורטוגל, שהיתה תחת משטר אוטריטרי). ובארצות הברית, הנרי קיסינג'ר פעל כדי למנוע ניצחון ישראלי החלטי במלחמה, וניצל את התלות הישראלית באספקה האמריקנית כדי לרכוש לארה"ב השפעה במצרים, כשהוא מציג את ארה"ב כמעצמה היחידה שמסוגלת להוציא מישראל וויתורים. יחד עם הרמת הנס ההתיישבותי, הרב חנן פורת זצ"ל וחבריו הפגינו גם נגד הכניעה לתכתיבים האמריקנים ונגד קיסינג'ר - חניך תנועת 'עזרא' בגרמניה שהתכחש לעמו בשלב הקריטי הזה.

הגישה הדוגלת בספיגה, עליה שילמנו מחיר כה כבד במלחמת יום הכיפורים, חזרה על עצמה בגירוש. שוב פעלה ההנחה שמטפטפים לנו אישים כמו ציפי לבני לפיה ישראל העושה ויתורים למען השלום נהנית מיתר חופש פעולה. אבל בזמן מבצע 'עופרת יצוקה' התגלה שבמקום חופש הפעולה קיבלנו את גולדסטון.

ישראל איבדה מטוסים וטייסים רבים בתחילת המלחמה כתוצאה מההפרה המצרית של ההסכם לסיום מלחמת ההתשה, שהושג בתיווך אמריקני באוגוסט 1970. המצרים, בעזרת הסובייטים, קידמו את טילי הנ"מ לעבר התעלה. תחילה סירבו האמריקנים להכיר בעובדה שהיתה פה הפרה, וגם לאחר ששוכנעו לא היו מוכנים להחזיר את המצב לקדמותו, אלא שכנעו את ישראל להסתפק בפיצוי של אמל"ח. במלחמת יום הכיפורים קרסה גם הקונספציה שניתן לפצות בטכנולוגיה מתקדמת ודרך שמירה על היתרון האיכותי של מדינת ישראל על כל ויתור טריטוריאלי שתעשה ישראל. אבל הקונספציה הזאת לא שבקה חיים, וישנם המאמינים שגם כאשר כל המרחב האווירי של ישראל יכוסה בטילי נ"מ של האויב, אספקת ברזלים חמקניים מארה"ב תפצה אותנו.

צא ולמד שעלינו להיאבק על זהותו של שר ההיסטוריה.