בשבע 465: בלחץ השליט

הוא שר זוטר בממשלת ישראל. לא שזה מפריע לו, הוא לא נולד פוליטיקאי, ועד הבחירות האחרונות כלל לא עלה על דעתו שיהפוך למיניסטר

אבי סגל , כ"ט בתשרי תשע"ב

הוא שר זוטר בממשלת ישראל. לא שזה מפריע לו, עניין הזוטר. הוא לא נולד פוליטיקאי, ועד הבחירות האחרונות כלל לא עלה על דעתו שיהפוך למיניסטר. אבל נפלאות הדמוקרטיה הישראלית הובילו אותו אל שולחן הממשלה, ובינו לבין עצמו עליו להודות שהוא אוהב את עבודתו. בתפקידו הנוכחי, כממונה על עניינים ציבוריים אזוטריים, אין הוא חש את הלחץ הציבורי המופעל על שרים בכירים ממנו. בדרך כלל, התפקיד מקנה לו כבוד רב והטבות נלוות, מבלי להטיל עליו אחריות גדולה מדי. אבל היום הזה שונה: היום הוזעק השר שלנו אל ישיבת ממשלה מיוחדת כדי להצביע בעד או נגד עסקת שליט.

כן, גלעד שליט. כמה פעמים כבר נתקל בבני משפחתו של החייל החטוף, במקרה או באופן יזום. כמה טענות כבר שמע וקרא על אפסיותם של הפוליטיקאים, על חרפת הממשלה שאינה מצליחה להחזיר את שליט הביתה. כל בן משפחה, כל יחצן, כל עיתונאי עם פה מלוכלך – כולם יכולים לייצר כותרות שליליות ולהתנפל על הממשלה, והאזרח הפשוט יצטרף למקהלה. ופתאום יש עיסקה. ישיבה אחת קצרה לפרוטוקול, הצבעה אחת, וכל הסאגה המצערת הזו תסתיים.

רגע לפני הכניסה לישיבת הממשלה. נתניהו עומד בפתח ומברך אותו לשלום. הוא גם מבקש ממנו להצביע בעד העיסקה. בישיבה עצמה הוא שומע את הפרטים, את מחיר שחרורו של שליט, את מספר המחבלות והמחבלים, את זהות הרוצחים. פתאום הוא נזכר שגם לו יש איזושהי בקשה מראש הממשלה, משהו שקשור לתחום תפקידו. אם יצביע נגד העיסקה, ספק אם ראש הממשלה יתלהב לעזור לו בעתיד. הוא מוחק את המחשבה הזאת ממחשבתו, זה לא הזמן. גם על המחבלים הוא כבר לא חושב. כעת נותר רק גלעד שליט.

בעבר הוא התנגד לביטוי "בכל מחיר", אבל הנה, העיסקה על השולחן והמחיר כמעט לא מהווה פקטור. הרמת יד שלו, וגלעד בבית. יד נותרת למטה, וגלעד מת. והכותרות, והזעם הציבורי, והקריירה, והחברים הקרובים, והמשפחה שלו, מה יגידו הילדים שלו. ומה יגיד ראש הממשלה... הכל מוטל עליו, על השר הזוטר שלא אכפת לו שהוא זוטר. הוא הנושא באחריות, הוא שיישא בתוצאות.

הצבעה אחת קטנה וזה נגמר.

בחטיפה הבאה

סליחה על החירות האמנותית שנטלתי לעצמי בקטע הקודם. הצבעתו הדמיונית של אותו שר זוטר דמיוני לא היתה קובעת דבר בעולם האמיתי. שלושה שרים בלבד הצביעו נגד עיסקת שליט, התנגדות חסרת משמעות מעשית שרק עטפה את החלטת הממשלה באצטלה דמוקרטית.

אבל הם לא אשמים, שרי הממשלה. רבים מהגיבורים הגדולים שתוקפים אותם לא היו נוהגים אחרת במקומם. אני עצמי חושב שהעיסקה מטורפת, אבל אם קולי היה מכריע – ספק גדול אם הייתי מכשיל אותה. בנקודת הזמן הזו, כבר אי אפשר לעצור את השילוש הלא קדוש: ציבור חלש, תקשורת נמוכה וניהול בעייתי של מו"מ. אישור עסקת שליט הוא תוצאה בלתי נמנעת של חמש שנות דהירה ללא בלמים אל התהום. העסקה היא העונש ולא החטא.

אז מה עושים כדי לעצור את הדהירה בעתיד? כיצד נדאג לכך שבאירוע החטיפה הבא – ואין כל ספק שהוא יגיע, במוקדם או במאוחר – שחרורם של מאות רוצחים לא יהיה תלוי בהצבעתם של השרים לענייני משהו? לפניכם שלוש הצעות שהכנסת והממשלה חייבות להעביר וליישם, הצעות פשוטות שהציבור הישראלי יוכל לקבל ולהפנים, ואפילו התקשורת תתקשה לקלקל ולחרב:

א. לא יהיה משא ומתן על שחרור חטופים בלי מידע אמין וסדיר על מצבם. מו"מ תחת מידע מעורפל הוא לוקסוס שישראל לא יכולה להרשות לעצמה. הוא נועד להפעיל לחץ על הציבור הישראלי ולהעלות מחירים, ואכן מצליח בכך. בניגוד לדחיית עסקה שעומדת על השולחן – הציבור הישראלי יוכל לעכל את העיקרון המוקדם והחיובי של קבלת מידע, עיקרון שישביע את יצר המציצנות של הציבור חובב הריאליטי ובעיקר יסייע לחטופים ולמנהלי המו"מ בעתיד.

ב. הרעה משמעותית בתנאי המאסר של מחבלים. נשמע אלמנטרי, אבל למעשה זהו המחדל הגדול ביותר שהתרחש כאן בפרשת שליט. כנגד הלחץ על ישראל יש להגיב בלחץ נגדי, ומותר מדי פעם לבדוק גם את גבולות החוק הבינלאומי ולהרחיב אותם באופן מדוד. רע לא ייצא מזה, תאמינו לי.

ג. יש להעביר חוקי יסוד שיגבילו את מספר המחבלים המשוחררים ואת זהותם, אך באופן שיאפשר גמישות רבה במו"מ. זה יכול להיות חוק מינימום למאסר, הגבלה על חנינות, חוקים הקשורים למנהיגי הטרור, ובעיקר זה צריך לקרות עכשיו, כשאין חטופים (נכון לתחילת השבוע, בכל אופן) וכשהעיתונים כבר מתחילים לעסוק במחיר הכבד. בניגוד למה שחושבים, חוקי יסוד מהסוג הזה לא יהיה פשוט לשנות, וצריך לנצל את העיתוי ולהעביר אותם כל עוד אין כותרת רגשנית עם תמונה של חטוף חדש.

שלוש הצעות הגיוניות, מוסריות וביטחוניות. הצעות בסיסיות כל כך, עד שברור לגמרי שאין להן סיכוי. להתראות בחטיפה הבאה.

יודע את מקומי

גלעד שליט, לא האיש אלא הסיפור, שיבש את חוש המידה הלאומי באופן בלתי הפיך. עודפי האמוציות גרמו לחלק מאיתנו לא רק לדמוע מול מסכי הטלוויזיה, אלא גם לוותר מראש על כל נקודת מבט ביקורתית או הומוריסטית כלפי הנושא. כל בדיחה אינטרנטית בנושא שליט, כל סטטוס או ציוץ או סתם תגובה מזדמנת, ספגו חרפות ונאצות משומרי הסף של הפרה הקדושה. הנושא הזה, והוא לא היחיד, חילק את עולם הגולשים ברשת לשניים: מושב הלצים ומושב הרגשנים. אני מודה שבאופן כללי, למרות אזהרתו המפורשת של דוד המלך, אני חש מקורב יותר לקבוצה הראשונה.

מזה שנים, במסגרת עבודתי, אני הולך על החבל הדק שבין הומור בריא לחוסר טעם משווע. בקיר הפייסבוק שלי החבל מתוח ודק אף יותר, ולעיתים אני קצת מחפף בשמירת הגבולות. ועדיין, גם בדף הפרטי והבלתי מפוקח שלי אני משתדל להיות בנאדם ולשמור על טעם טוב, רוח טובה והומור טוב. הבעיה היא, כמובן, שמה שטוב בשבילי – לא בהכרח טוב בשביל קוראיי. בעולם הפייסבוק, המלא וגדוש בהומור מילולי פרוע, שנון, ציני ולעיתים גם מקאברי ומרושע, ההבדלים בין בני האדם באים לביטוי באופן הברור ביותר.

אז מתי צריך להרכין ראש בדממה ומתי מותר כבר לצחוק? אף שהגבולות אינם ברורים, אפשר פחות או יותר לשרטט אותם בקווים כלליים. יש הבדל בין דמויות הראויות ללעג לבין מי שלא, בין ירידות על אנשים חזקים לבין גבורה על חלשים, בין נושאים קלילים לכבדים, בין בדיחה שמגיעה מתוך עוינות לבין סתם אמירה מחויכת לשם החיוך.

השאלה החשובה מכל אינה מי האיש שמככב בבדיחה, אלא למי מופנה החץ שלה. רוב הדאחקות על מותו של מנכ"ל 'אפל', סטיב ג'ובס, היו חסרות טעם ולא מצחיקות בעיניי. מה בדיוק מצחיק במוות מסרטן, ועוד של דמות לא שלילית? לעומת זאת, סטטוס מבדח על רעידת האדמה בטורקיה אני מקבל כלגיטימי יותר – גבולי, אבל לגיטימי – בעיקר משום שהבדיחה לא מופנית אישית כלפי מי מההרוגים. טורקיה ואזרחיה הם הנושא כאן, ועליהם מותר לדחקק אפילו בנסיבות קטלניות כמו השבוע. את משלוח מכתבי הניחומים אשאיר ברשותכם לנשיא המדינה.

רבים לא מצליחים לעשות את ההפרדה הזאת, בין פגיעה בכבודו של אדם לבין אמירה סאטירית כללית על המצב. זאת הסיבה שבדיחות גלעד שליט, ש-99 אחוזים מהן כלל לא מכוונים לחייל המשוחרר עצמו ואינם מהווים פגיעה בו, סופגות אש וגופרית ממושב הרגשנים בפייסבוק, מאלה שמקדשים לא רק את הפרה אלא גם את האדמה המלוכלכת שמתחתיה. הם אינם מבינים שגם אנחנו, הלצים, מוחים דמעה וירטואלית בסתר ליבנו, אבל חשוב לנו יותר להוציא אמירה על התנהגות התקשורת, על הפסטיבל, על מנגנון ההדחקה וההסתרה, על תרבות הריאליטי והסלבס שהשתלטה על מחשבותינו. ויותר מכל חשוב לנו לצחוק ולהצחיק אחרים. ובאמת, לקחתם מאיתנו 1027 מחבלים ואת המונופול על הרגישות – לפחות תשאירו לנו את זכות הדאחקה.