בשבע 465: מאמינים בשקט

בתערוכה חדשה, מציג הירשפלד עבודות פסיפס צבעוניות המבטאות את הקושי של החרש הדתי בבית הכנסת ואת הכמיהה לשמש שליח ציבור

עפרה לקס , כ"ט בתשרי תשע"ב


בסוף הדברים שנשא בפתיחת התערוכה, הזמין הירשפלד את הקהל הרחב לתפילת ערבית שבה הוא יהיה החזן. "אבי עמד לידי והראה לי מה אני צריך להגיד ומתי. רעדתי כמו ילד בר מצווה, בכיתי מהתרגשות ועשיתי את זה. זה היה יום הכיפורים שלי. פתחתי שערי שמיים"

אחרי שיצרתי את התערוכה אני מרגיש שלי ולאשתי יש אמונה משלנו, אמונה מיוחדת, אני קורא לה 'אמונת הדממה'. אנחנו מאמינים באלוקים מהלב, מהרגש הפנימי, לא מהשפעה שמיעתית. אנחנו חושבים שזה הרבה יותר קשה להאמין מבפנים. וזו גאווה

נולדתי לתוך עולם הדת, ההורים שלי דתיים ומאמינים, אבל בעצם כל האמונה מאוד קשורה לשמיעה: לומדים ושומעים, מתפללים, שרים זמירות, שומעים שיעורים וסתם ניגונים. כל זה לא היה לי. גדלתי בדממה לחלוטין. היה לי קשה להתחבר לדת, אבל הייתי שם

יום אחד הגיע לסטודיו לקוח, הביט על העבודה שלי ואמר 'כמה רעש!' שאלתי אותו אם קורה משהו בחוץ שגורם לרעש גדול. אבל הוא השיב 'לא, תסתכל על העבודה שלך. יש בה כל כך הרבה צבעים שזה הגורם לרעש'. באותו רגע הבנתי שככל שיש לי יותר צבעים בעבודה, כך אני מרגיש יותר שומע
ארגז כלי קרמיקה שהתנפץ אל הרצפה, הביא את אריאל הירשפלד אל התרפיה המיוחלת שגרמה לו להשלים עם החירשות שלו והשלכותיה, במיוחד כשומר מצוות | בתערוכה חדשה, מציג הירשפלד עבודות פסיפס צבעוניות המבטאות את הקושי של החרש הדתי בבית הכנסת, את חוסר היכולת להשתלב בתפילה ואת הכמיהה לשמש שליח ציבור | השנה לראשונה הצליח הירשפלד להיכנס לתפילות הימים הנוראים בבית הכנסת בראש מורם, והוא מעיד כי "האמונה שלנו לא מושפעת מהשמיעה, היא באה מבפנים"

באירוע פתיחת התערוכה שלו 'שמע תפילתי', נשא אריאל הירשפלד דברים. אחיו, שישב בתוך הקהל, נדהם מהכאב ומעוצמת הרגשות שהביע אחיו בעל פה ודרך עבודותיו, ובתום פרק הנאומים ניגש אליו ואמר "שנים ארוכות אני מתפלל לידך, ומעולם לא ידעתי כמה אתה סובל". הירשפלד חייך אליו והשיב "עכשיו אתה יודע. מעניין מה האחרים יחשבו על זה". הירשפלד הוא אדם חייכן ושמח, שמגדל משפחה בת חמישה ילדים ומתפרנס מיגיע כפיו באמנות ובמיסגור תמונות. החירשות שלו זימנה לו מסלול התמודדות מיוחד בחיים, והביאה אותו לראייה ולאמונה פנימיות ובעלות עוצמה מיוחדת. התערוכה שלו, המוצגת בימים אלה ב'היכל שלמה', חושפת טפח מעולמו המורכב של החרש הדתי, ומביאה דברים שאדם שומע מתייחס אליהם לעתים כמובנים מאליהם. אחיו, אגב, כבד שמיעה גם הוא.

 

 "לא הצלחתי לחלל שבת"

אריאל הירשפלד נולד בחג האורים של תשל"ו. ילד שלישי מתוך חמישה, וגם השלישי שיש לו בעיה בשמיעה. "כשהייתי בן 8-9 עשו כתבה על המשפחה שלי, וכתבו שאני הפגוע הקשה ביותר מבין האחים. הכי לא שומע. מאוד נפגעתי מזה, כי עד אז חשבתי שכולנו אותו הדבר".

שלוש השנים הראשונות של הירשפלד עברו עליו בירושלים, אבל אז החליטה המשפחה שהיא צריכה לשנות אזור מגורים. "אמא שלי פחדה שניפגע כשנרד למטה, כי לא נשמע את המכוניות. היא לא ישנה מרוב דאגה". החשש לשלומם של הילדים התחבר לרצון לעשות מעשה אידיאולוגי, ואז עלתה המשפחה לחיספין שברמת הגולן. "זה היה המעשה הנכון. הייתה לי ילדות נפלאה, למדתי בבית ספר רגיל והיה טוב".

כשהגיע זמנו של בית הספר התיכון, ביקש הירשפלד ללכת בעקבות אחיו הגדולים ויצא לפנימיית 'אור עציון' שבמרכז שפירא. אבל הניסיון לא צלח, בלשון המעטה. "כל המורים היו עם זקנים ושפמים, ואני משתמש בקריאת שפתיים כדי להבין. הלימודים היו נורא ארוכים בשבילי, כך שאחרי הצהריים, בלימודי החול, הייתי נרדם. הציונים שלי היו מאוד נמוכים ולא יכולתי להמשיך כך". בהתייעצות עם הוריו הוא עבר אבחונים ונמצא שיש תיכון מסוים שמתאים לו במיוחד. מדובר בתיכון משותף לנערים שומעים ולא שומעים ביהוד. הירשפלד ומשפחתו הסתייגו לא בגלל המרחק, אלא בגלל שמדובר במוסד לא דתי. אבל בסופו של עניין, לאור המצוקה, הוחלט לנסות. "וזה פשוט היה עולם אחר. סוף סוף למדתי בכיתה, עשיתי שיעורי בית על המקום, והייתי חופשי כל אחר הצהריים". בהתחלה הוא התגורר במשפחה אומנת ואחר כך עם אחיו, ששכר דירה באזור המרכז. "למדתי לבשל ולנקות", הוא צוחק.

בתיכון נחשף הירשפלד הנער לעולם החילוני, ויותר מכך לעולם הדתל"שי. "פגשתי הרבה חרשים שבאו ממשפחות דתיות והנה הם חילונים. כששאלתי אותם מה קרה, הרוב ענו לי 'בשביל מה לי להיות דתי? אני לא שומע, זה לא בשבילי'. וזה היה כמו משהו שחיפשתי, זה הרגיש לי נכון".

מדוע?

"כשאת נכנסת לבית הכנסת, את ישר מתחברת. את יודעת איפה הקהל נמצא, את מתחברת לאווירה ויכולה להשתלב בתפילה. אני לא יודע איפה המתפללים נמצאים, וקשה לי להרגיש את האווירה.

נולדתי לתוך עולם הדת, ההורים שלי דתיים ומאמינים, אבל בעצם כל האמונה מאוד קשורה לשמיעה: לומדים ושומעים, מתפללים, שרים זמירות, שומעים שיעורים וסתם ניגונים. כל זה לא היה לי. גדלתי בדממה לחלוטין. היה לי קשה להתחבר לדת, אבל הייתי שם".

שנות התיכון היו להירשפלד המקום לבחינה עצמית, לשאלות שלא אחת מתחבט בהן המתבגר, כמו 'מי אני', 'מה אני רוצה להיות', פלוס המטען הרגשי של היותו חרש. "זה היה מרד הנעורים שלי, אבל ככל שניסיתי, ברוך ה' לא הצלחתי לחלל את השבת. אני זוכר שבת אחת שבה נשארתי ביהוד ואמרתי לעצמי 'היום אני מדליק את האור'. אבל זה לא קרה".

מה מנע ממך?

"מאז שנולדתי אני מאמין באלוקים. ההורים שלי תמיד האמינו בי ונתנו לי הרבה אהבה. האמונה שלהם בי נבעה מהאמונה שלהם בה'. היא זאת שנתנה להם את הכוח לא להישבר ולמצוא בכל פעם מחדש את הדרך".

בשנות התיכון הכיר הירשפלד את ענבר, תלמידה מקיבוץ קריית ענבים, חרשת גם היא. בכיתה י"ב, אחרי שהתגברה על עובדת היותו חובש כיפה, נשבר הקרח והם הפכו לחברים.

אחרי התיכון "הלכתי באופן טבעי לצבא. המשפחה חינכה אותנו להיות כמו כולם ולתרום". הצבא דווקא לא ראה את גיוסו כדבר טבעי, אבל הירשפלד נלחם כדי להתגייס, ובתום שנתיים של מאבק גם הצליח. "מכיוון שלמדתי בתיכון במגמת אדריכלות, התנדבתי שנתיים בתחום הזה בצבא. תכננתי, למשל, את המבנים של החיילים במוצב הבופור. אם לא יכולתי להיות קרבי, לפחות לתכנן להם מבנים כמה שיותר טובים ונוחים. וזאת הייתה גאווה שיכולתי לתרום".

בתום שנתיים של שירות צבאי ממצה, הגיע הירשפלד לפרשת דרכים אישית וזוגית. "היא הייתה חילונית ואני התנדנדתי". כעבור תקופה הוא החליט ללכת בעקבות הקול הפנימי ובחר בדרך האמונה. "היא קיבלה את זה, היא ידעה שכך אבחר. אבל היא עדיין לא החליטה לאן היא הולכת". החבילה נפרדה אבל לא לתקופה ארוכה. אחרי חשיבה מאומצת החליטה ענבר לחזור גם היא אל חיק היהדות, והשניים נישאו. הירשפלד, שהרגיש עד עכשיו שאיש איננו מבין אותו בתוך סבך העולם של החרש המאמין, קיבל פתאום שותפה לחיים ולדרך האמונה המיוחדת.

'פינוקיו' יורד מהחוטים    

הסטודיו של הירשפלד נמצא ליד הבית, בחיספין, ונושא את השם 'פינוקיו'. "כשעזבתי את העבודה הקבועה ופתחתי עסק משלי, רציתי משהו שיבטא את זה שחתכתי את החוטים שכבלו אותי, את העבודה הקבועה, ואמרתי 'אני אסתדר לבד'".

הלימודים הגבוהים של הירשפלד היו גם הם בתחום האדריכלות. אחרי שסיים, הוא מצא עבודה בתחום אבל הרגיש שזה לא זה. "קמים מוקדם, לא רואים את הילדים, כל היום מתעסקים עם קווים ישרים וחוקים. אין לך אהבה ושמחה, אתה מאבד את עצמך, שוקע". ההחלטה לקום ולעזוב גובתה בידי האישה וההורים, והוא פתח מחדש עסק למיסגור תמונות שהיה שייך בעבר לאביו. הירשפלד לא ידע לאן הדברים יגיעו אבל הוא יצר והתפרנס. גם כאן עדיין לא חש מיצוי מלא, אבל חופש היצירה גרם לו להרגיש טוב יותר.

באחד הימים טיילה משפחת הירשפלד בגן החיות התנ"כי בירושלים. אריאל הביט בפסלי החיות המשובצים פסיפס והתפעל מאוד. "הרגשתי שגם אני יכול לעשות כאלה דברים, אבל אז חזרנו לשגרה ושכחתי מזה".

התזכורת הגיעה במוצאי חג הפסח, בדמות ארגז מלא בכלי קרמיקה. הירשפלד עלה אל הבוידעם כדי להחזירם למקומם מתוך הנחה שיתראה איתם רק בשנה הבאה, אבל אז נפתחה תחתיתו של הארגז והכלים התנפצו על הרצפה. ענבר תפסה את פניה בידיה בצער, אבל כשהביטה בפניו של בעלה זיהתה שם שמחה גדולה. "אני אמרתי 'יופי, הנה ההזדמנות שלי"'. הירשפלד פינה את כל השברים אל הסטודיו, הדביק את החתיכות אחת לאחת, ויצר שולחן. "כולם התלהבו, ואני מצאתי את התחום שלי. ניסיתי-נפגעתי-התאהבתי".

הירשפלד גדל בבית של יוצרים. אביו, כאמור, עבד בעבר במיסגור תמונות והוא מצייר ומפסל, ואימו מציירת שנים רבות. "היא עובדת בסגנון נאיבי והעבודות שלה מאוד צבעוניות. דרך הציור היא פורקת את כל הקושי שבגידול ילדים לא שומעים". כילד נהג הירשפלד להביט בה כשהיא עובדת. "היא הייתה בעולם משלה, והייתה סביבה כמו הילה. מכאן האהבה שלי לצבעים". מי שרוצה לפגוש בעבודות המרשימות של הירשפלד יכול לצפות באתר האינטרנט האישי שלו, לעלות אל הסטודיו בגולן או לבקר בתערוכה בירושלים. מעבר ליכולת לשלב סמלים ולהביע מחשבות פנימיות ומופשטות דרך החומר, העבודות שלו מאוד צבעוניות. "חשבתי שזה רק בגלל אימי. אבל יום אחד הגיע לסטודיו לקוח, הביט על העבודה שלי ואמר 'כמה רעש!' שאלתי אותו אם קורה משהו בחוץ שגורם לרעש גדול. אבל הוא השיב 'לא, תסתכל על העבודה שלך. יש בה כל כך הרבה צבעים שזה הגורם לרעש'. באותו רגע הבנתי שככל שיש לי יותר צבעים בעבודה, כך אני מרגיש יותר שומע".

הירשפלד יוצר הכל: שלטים לבית, שולחנות, כלים שימושיים, שעונים, מראות וכלי נוי, תמונות, מוצרי יודאיקה. ברזומה שלו גם עיטור קיר בגודל 21 מ"ר בגני תקווה, עבודה שהוזמנה לכבוד 60 שנה למדינה.

על האמנות בכלל, אומר הירשפלד שהיא מרגשת אותו כל פעם מחדש, משום שהוא שובר ויוצר מחדש. "לכולנו יש קשיים, אבל אם נאמין בעצמנו נגיע למקום אחר, חדש יותר".

חרש באולם הקונצרטים

'שמע תפילתי' היא התערוכה השנייה של הירשפלד. התערוכה הראשונה שלו 'דצטיבל הצבעים' הוצגה לפני מספר שנים בתיאטרון ירושלים, ודווקא שם. "רציתי להביע את העובדה שאני חרש, שאני לא יכול להיות קהל של מוסיקה וקונצרטים, לא יכול לצפות בהצגה וגם בסרטים שאין להם תרגום מילולי. עשיתי את זה בכוונה שם, כדי שזה יהיה גם שלי". העבודות שהציג שם המחישו את ההתמודדות שלו כלא שומע, בעיקר סביב המוסיקה.

אחרי התערוכה ההיא החליט הירשפלד שהגיע הזמן להתמודד עם הקשיים סביב היהדות. "תמיד הייתי מגיע לבית הכנסת כפוף ומפוחד, לא רציתי לבלוט. לא הייתי שלם עם עצמי ומעולם לא רציתי להיות במרכז בגלל זה. עכשיו, חשבתי שהגיע הזמן לטפל בזה. רציתי לקלף את הפצעים, את הכאב והפחד". התהליך ארך שנתיים והוא ממשיל אותו לפסיפס: לשבור את הכלי, לחבר מחדש את החלקים לאט לאט ולהבין מה קורה לך. "זה היה נפלא. כל עבודה הרגשתי עוד פלסטר ועוד אחד, זו הייתה תרפיה בשבילי".

העבודות בתערוכה (ר' מסגרת), המוצגת דווקא בהיכל שלמה - בסמיכות לבית הכנסת הגדול בירושלים, מציגות מערכת מורכבת של רגשות: כעס עם שמחה, תסכול וגם אמונה. המבקר בה יוצא עם תובנות חדשות על החיים ועם עוצמות גדולות.

העבודה 'אצבע אלוקים' ממחישה את הכעס של הירשפלד כלפי האצבע המורה של אביו, שמאפשרת לו לעקוב אחר הנעשה בחלל בית הכנסת. מצד אחד האצבע הכרחית, בלעדיה הוא אינו יכול להתפלל עם הציבור. מצד שני, האב מנחה גם את בנו בן ה-35 וגם את נכדו, בנו של הירשפלד שלומד בכיתה א'. מבחינתו של הירשפלד, האצבע הזו מנציחה את מצבו הבלתי עצמאי ואת חוסר האפשרות שלו להתפלל עם הציבור ולהיות חלק. האצבע הזו, הוא מסביר, תמיד הייתה מקור לבושה. בעבודה יוצר הירשפלד את האצבע כמשולש מחודד, עשוי משברי קרמיקה לבנה, שמצלעותיו יוצאים חודים הפוצעים ודוקרים את ליבו. מנגד, הוא יצר במישור גבוה יותר אצבע אחרת, המגיעה מלמעלה, גדולה וצבעונית. זו, מבחינתו, 'אצבע אלוקים' המופלאה, הרחומה והמשגיחה מעל. בעבודה עצמה יש כעין השלמה, ריפוי והתחזקות. "הבנתי שמותר לי לכעוס, אבל מצד שני ניסיתי למצוא לעצמי דרך. אחרי שהבעתי את הכעס אני מרגיש שנוצר מקום לאהבה". בעבודה אחרת, הוא מציג את המתח בין הרצון להתפלל בציבור, עימו התפילה 'צבעונית' ומלאה, אבל הוא עצמו חצוי משום שאינו יכול להיות חלק אינטגרלי ממנה. מנגד, כשהוא בוחר להישאר בבית ולהתפלל ביחידות, הוא מרגיש שלם, כי הוא יכול לעקוב אחרי התפילה שלו, אבל היא דלת צבעים, לא מושלמת ולא מלאה. "ניסיתי להיות כמו קרליבך, לצאת אל השדה. ניסיתי להיות כמו חנה, המתפללת בשקט. אני עדיין מחפש את עצמי בתפילות, אבל אני שלם יותר".

הירשפלד מאוד רצה שהתערוכה תיפתח בסביבות אלול-תשרי, תקופה שבה יש משמעות גדולה מן הרגיל לתפילה, ואכן כך היה. "בראש השנה ויום כיפור של השנה נכנסתי בפעם הראשונה לבית הכנסת זקוף, בגאווה. סלחתי לעצמי. ישבתי ליד אבי, שהראה לי מה אומרים עכשיו בתפילה, וקיבלתי את זה בשמחה".

העבודות של הירשפלד הן מופשטות, אבל כל אחת מהן נושאת כותרת והסבר קצר. המילים המתלוות לעבודות מאוד אישיות, כמעט אינטימיות. הירשפלד מסביר שלא מפריע לו לחלוק את האישי עם הציבור, "אני מרגיש שזה בא מתוך אינסוף אהבה לה'". למרות שהעבודות מלאות התמודדות ואמונה, הוא לא שם את עצמו במקום של המטיף. "אחרי שיצרתי את התערוכה אני מרגיש שלי ולאשתי יש אמונה משלנו, אמונה מיוחדת, אני קורא לה 'אמונת הדממה'. אנחנו מאמינים באלוקים מהלב, מהרגש הפנימי, לא מהשפעה שמיעתית. הציבור רגיל לשמוע שיעורים, לחזק אחד את השני, להיסחף באווירה של הקהילה, אבל אנחנו לא איתם. אנחנו חושבים שזה הרבה יותר קשה להאמין מבפנים. וזו גאווה".

אחת העבודות של הירשפלד נקראת 'שליח ציבור'. מעבודת הפסיפס יוצא סטנדר עשוי שברי זכוכית, מה שמביע את ההתלבטות שלו ואת החלום הבלתי ממומש לאורך שנים: לשמש שליח ציבור. בסוף הדברים שנשא בפתיחת התערוכה, הזמין הירשפלד את הקהל הרחב לתפילת ערבית שבה הוא יהיה החזן. "אבי עמד לידי והראה לי מה אני צריך להגיד ומתי. רעדתי כמו ילד בר מצווה, בכיתי מהתרגשות ועשיתי את זה. זה היה יום הכיפורים שלי. פתחתי שערי שמיים".

איך שומעים בכי של תינוק

לילה אחד, כשביתם הבכורה של אריאל וענבר הירשפלד הייתה בת חודשיים, התעוררו השניים בבהלה ונדהמו לראות את ההורים של אריאל ושכנים נוספים מביטים בחלון בבעתה. הקהל הרב הצביע בעצבנות על מיטת התינוקת, והשניים נחרדו לגלות שהיא הייתה מתחת לשמיכה, מיוזעת ואדומה אחרי בכי של שעתיים.

כשנולדה הבת, ברית-אל, רכשו השניים מערכת הפועלת על בסיס קול, ומפעילה אורות בעת שהתינוק בוכה. הם קיוו שהמערכת תסייע להם להתגבר על המכשול הראשון בדרך לגידול ילדים: שמיעת הבכי שלהם. בכל לילה פעלה המערכת כרגיל, והם ניגשו לטפל באוצר הקטן שלהם. אבל באותו הלילה המערכת שבקה חיים. שכנה שיצאה לתלות כביסה שמעה את בכייה של התינוקת והזעיקה את הוריו של אריאל. אלה ניסו להעיר את בני הזוג, לפתוח את הדלתות ואת החלונות, אבל כולם היו סגורים. אביו הביא מברגה כדי לפרוץ את מסגרת החלון ומהרעש שהיא יצרה, המערכת החלה לפעול.

"היינו המומים", משחזר הירשפלד את אותו הלילה "והחלטנו למצוא פיתרון אחר". בני הזוג הגיעו למאלף כלבים, שאימן במיוחד עבורם כלבת נחייה. הם היו החרשים הראשונים בארץ שהסתייעו בכלבת נחייה. "היא הייתה מעירה אותנו כשהילדים היו מתעוררים בלילה. היא הייתה קוראת לנו כשהיה נשלח אלינו פקס. היא קראה לנו כשהיה מישהו בדלת, ואפילו כשמישהו מאיתנו היה בחצר והשני רצה לקרוא לו מתוך הבית, היא עשתה את זה במקומו".

הכלבה נפטרה לפני שנה וחצי אבל היום, בבית מלא בחמישה ילדים שומעים, כשהגדולות בנות 10 ו-8, הם מצליחים להסתדר בלעדיה.

הבית וגידול הילדים מזמנים לענבר ואריאל אתגרים, אבל גם הרבה שמחה. הירשפלד מספר שיש בדרך תחושות של החמצה, כמו למשל המילים הראשונות שאומרים התינוקות, ודווקא אתה, האב, לא שומע. אבל מנגד, הוא מסביר שבכך שהוא ואשתו אינם שומעים, הילדים מרוויחים הקשבה זהירה יותר של הוריהם, כולל קריאה של שפת הגוף. "אנחנו מחוברים יותר במגע. קשובים יותר".

השמות המקוריים של הילדים, אגב, לא נגמרים ב'ברית אל' המסמלת את חזרתם בתשובה של ההורים, ורומזת על שמותיהם ושם ה', אלא ממשיכים ב'בראשית', המסמלת אמונה, 'שובה אל' בעקבות הגירוש מהגוש, ו'אות היא' ו'עונג', שמות המסמלים את האהבה הרבה לשבת.

המודעות לעולם החרשים ולקשייהם, מסביר הירשפלד, מתפתחת לאט מדי. לדבריו, אנשים רבים רואים וחוששים לגשת. "זה לא ייחודי לחרשות, אלא נוגע לכל המוגבלויות. לא צריך לפחד מאיתנו, אנחנו לא נושכים. נשמח לדבר ולהכניס אתכם לעולם שלנו. תתנהגו לידינו בצורה רגילה".

ועוד מילה מבקש הירשפלד להוסיף: "אנחנו לא מכירים בכלל כבדי שמיעה ואנשים חרשים דתיים. נשמח להכיר אותם ולשמוע איך הם מתמודדים עם נושא האמונה, התפילה וכל מה שקשור בתחום הדת והשמיעה".

 

'אמן' אחרי כולם/ ביקורת תערוכה

'שמע קולי' קרא אריאל הירשפלד לתערוכה שלו, אבל התכוון לא רק לכך שה' ישמע את תפילתו המיוחדת, אלא גם להעביר למבקרים בתערוכה את התחושה שלו: באיזה אופן הוא עצמו שומע את התפילה.

עבודות הפסיפס היפהפיות מציגות לא רק יכולת טכנית גבוהה, אלא גם לוקחות את המבקר לעולמו הפנימי של הירשפלד על הכאב, הכעס והמרמור, אבל גם על האמונה והאהבה האינסופית לקדוש ברוך הוא.

מי שיש לו קושי בתפילה, או מי שרוצה להעריך מחדש את הכוח והיתרון של תפילה בציבור, ואפילו רק להודות על החסדים הקטנים והבלתי מורגשים של חוש השמיעה, יותר ממוזמן להגיע לתערוכה. כך גם אנשים שמתמודדים עם קשיים שונים באמונה. אבל גם אם הכל תקין אצלכם, כדאי להגיע. הירשפלד לוקח קרמיקות צבעוניות וזכוכיות, שובר אותן, מדביק אותן מחדש ויוצר עבודות גדולות, חלקן תלת מימדיות. בעבודה 'הגיון לבי' הוא יצר צורה צבעונית, התקועה בתוך גדר, מבקשת לצאת ולא יכולה. בבית הכנסת הוא רוצה לשיר עם כולם, כך הוא מסביר, אבל חושש לזייף, מבקש לענות 'אמן' אבל מפחד לעשות זאת אחרי כולם. "רק דמיינו איך זה היה נראה אילו הקול שלי היה יכול להשתחרר. באיזו עוצמה הייתי שר, איזו תפילה זו הייתה יכולה להיות...". ביצירה אחרת - 'תרגום אישי', הוא ממחיש את תפילתם של השומעים כטורי פסיפס עשויים צבעים שונים, אבל ישרים, ואת תפילותיו שלו כמסתלסלות ועולות למרום, אחרי שעברו מחסום טבעתי עשוי שברי זכוכית. אחרי התגברות על התיסכול, תפילתו גם היא עולה אל כסא ה'.

עבודה אחרת עוסקת בחוסר הרצון שלו להיות העשירי למניין, לשאת באחריות הזאת כשהוא לא ממש בטוח מה המקום שלו בתוך המניין. עבודה נוספת ממחישה את הקושי שבהתרוממות בתפילת הימים הנוראים, ובכל זאת, את הסולם שלו שהולך ונבנה, למרות הקשיים. עבודה בשם 'אדון עולם' ממחישה אינסוף אהבה והערכה לה', על השגחתו ועינו הפקוחה.

התגובות שמקבל הירשפלד על התערוכה מרגשות אותו מאוד. אנשים מספרים לו שהוא פתח להם את העיניים, שהראה להם שתפילה היא לא דבר מובן מאליו. במיוחד ריגש אותו מכתב שקיבל ממישהי שביקרה בתערוכה, ושבה שנית עם בנה, שמתמודד עם סכרת נעורים. "מהמכתב הבנתי שמאוד קשה לילד עם המחלה, והתערוכה עשתה לו פלאים. הוא הרגיש שהוא לא לבד. זה שימח אותי. אני מקווה שזה יעזור לו להתקדם הלאה".