בשבע 465: אשה אובדת

יש הרבה יתרונות בלהיות עקרת בית עם קריירה על אש קטנה. הבעיה היא שמי שמחפשת לשנות כיוון באמצע החיים תתקל בקשיים לא פשוטים

אסתי רמתי , כ"ט בתשרי תשע"ב

יש הרבה יתרונות בלהיות עקרת בית עם קריירה על אש קטנה. הבעיה היא שמי שמחפשת לשנות כיוון באמצע החיים תתקל בקשיים לא פשוטים, אבל אסור להתייאש * על דמותו המיוחדת של חנן פורת ז"ל שזוהרת לא פחות אחרי לכתו

זהו. "אחרי החגים" כבר כאן. אני מקווה שכבר הספקתם להתאזן עם הכביסות, לעשות סדר בשאריות הארוחות שבמקרר, ולהפסיק להתבלבל בין "שבת שלום" ל"חג שמח". אולי אפילו התחלתם לעשות את "תשובת המשקל" ולרדת גרם או שניים.

בכל אופן, מבחינות רבות, זאת ההתחלה האמיתית של השנה. וכמו בכל שנה, זה הזמן שאני מתחילה לחפש את עצמי.

בניגוד לרוב הנשים שאני מכירה, לא ממש שקדתי על פיתוח קריירה, ונשארתי בבית לגדל את הילדים. אני אמנם כותבת פה ושם, אך מדובר בעבודה כפרילנסר במינונים נמוכים, ולא במשרה מסודרת.

מבחינתי, מדובר בזכות גדולה. זכות ולוקסוס. אני לא צריכה להיות בעבודה בשמונה או שבע בבוקר, ויכולה ללכת בנחת עם הילדים לגן. כשהם חולים או כשמשרד החינוך מכריז על חופשות מיותרות, אני לא נאלצת להזעיק סבתות ממרחקים. בוסים עצבניים ומלחמות קידום עתירות תככים אינם מנת חלקי, ברוך ה'. האווירה בבית רגועה, ונראה לי שהילדים רק מרוויחים. ובכלל, כמו שנשים עם שלושה ילדים מביטות בי בהערצה (לגמרי לא מוצדקת) כי יש לי קצת יותר, כך אני מביטה בנשים שמשלבות גידול משפחה עם עבודה במשרה מלאה. תגידו, מתי אתן מכינות שבת? מכבסות? נושמות? זאת ממש תעלומה בעיניי, כי אני לא מספיקה לעמוד בכל המטלות שלי גם ככה.

אבל כמו כל דבר, גם לבחירה הזאת - שאני לגמרי לא מתחרטת עליה – יש מחיר. הפסדתי כל מיני דברים: דברים חשובים כמו מקום להתאפר ולצאת אליו בבוקר, ודברים פעוטים כמו תלוש משכורת ופנסיה. ויש כמובן גם את הרצון לממש אי אלו כישורים שלא ממש באים לידי ביטוי בקיפול כביסה.

אז פעם בכמה, כשהילדון התורן יוצא לפעוטון ומשאיר אותי לבד בבית, אני מתיישבת מול המחשב ומחפשת עבודה להנאתי. בינתיים, יש לציין, לא בהצלחה מסחררת.

ללמוד על מנת ללמד (כי אין משהו אחר לעשות עם זה)

בכלל, אני לא נמצאת בסירה הזאת לבד. בגיל מסוים, גם אנשים שפיתחו קריירות מצליחות פתאום רוצים לשנות כיוון, ונכנסים למעגל המחפשים והמחפשות. וחלקם, כמוני, פותחים עיתונים, גולשים באינטרנט, ומתלהבים משפע האפשרויות ששוק הלימודים מציע כדי לזכות בקריירה חדשה ומבטיחה.

באיזשהו שלב, למשל, החלטתי ללכת על גישור. באמת שחקרתי כמיטב יכולתי -  אפילו דיברתי עם בוגרת הקורס שבית הספר המליץ עליה. לדבריה, זה אחלה מקצוע -  קל, מעניין, ומרוויחים מצויין.

אז נרשמתי, למדתי, והיה כיף. רק בסוף הקורס, כשדיברתי עם המרצה לגבי התכל'ס, הוא היה מספיק ישר כדי להודות שאין בזה כמעט עבודה. רוב המגשרים עובדים בהתנדבות, ועורכי הדין השתלטו על שאר השוק... זה כבר היה מזמן, אך בית הספר לגישור לא שוכח אותי. מדי פעם חוזרים אלי אנשי שיווק נמרצים כדי לשאול אם אני רוצה ללמוד קורס המשך.

בכל אופן, לכל החולמים, תבדקו היטב אם הקורס שנרשמתם אליו מספק את הסחורה. יש כאלה שרק רוצים לגזור עלינו קופון.

אז מה הפואנטה?

שאלה מצויינת. גם לי לא לגמרי ברור. אני יכולה רק לומר שאחרי כמה שנים של חיפושים לא לגמרי רציניים, הגעתי למסקנה אחת: אין טעם להתלונן על המעסיקים המפלים, או להתבכיין שאיחרתי את הרכבת. קצת מניסיוני, אך בעיקר מניסיון של אחרים, פשוט צריך לקום ולעשות. ליזום, לדחוף, לא להתבטל ולא להתייאש. השמים הם הגבול, ולך תדע, אולי אני עוד אהיה מגשרת.  

כמה מילים על הרב חנן

מאז נפילתו של דרור ויינברג הי"ד, אני מסתובבת עם תאוריה לא בדוקה: ככל שאדם מקשר את עצמו לכלל ישראל בחייו, כך חסרונו מורגש יותר בפטירתו, גם על ידי כאלה שלא הכירו אותו כלל. על עצם קיומו של המפקד הדתי שמעתי רק מספר שבועות לפני הקרב הקשה בסמטת הגבורים, אך מותו השאיר אותי כאובה ללא שום פרופורציה. מצאתי את עצמי חוקרת ודורשת ומנסה לדלות כל פירור של מידע אודות הדמות, בלי שום הסבר רציונלי. אחר כך שמעתי על יהודי חרדי מבוגר שהגיע לשבעה, ובפיו אותה קושיה: "ספרו לי בבקשה על הנפטר" הוא התחנן, "לא שמעתי עליו לפני כן, אך מאז שנהרג, אין לי מנוח!"

כך היה עם דרור ויינברג, וכך גם עם הרב חנן פורת ז"ל. הכרתי אותו מהתקשורת והערכתי אותו מרחוק, אך הכאב הצורב על לכתו באמת היה רב מהמצופה.

פוטו מורגנה

והנה, נתקלתי במשהו מופלא למדי: בעלון 'מצב הרוח' הופיע מאמר של חגי הוברמן, כתב אמין ורציונלי לכל הדעות. הוא מתאר כיצד חזר מהלוויה של חנן פורת, וכשהוריד את התמונות שצילם למחשב, גילה שבכל התמונות נראה מין ערפל זוהר סביב המיטה. הוברמן די נדהם, אך תיאר לעצמו שיש לתופעה המשונה סיבות טכניות. ובכל זאת, הוא צלצל לצלמת מרים צחי, שפטרה אותו בהסברים צילומיים כאלה ואחרים. אך כעבור שעה היא חזרה אליו בתדהמה: "חגי, אני המומה. עברתי על התמונות שאני צילמתי, ובכולן יש הילה של אור סביב גופתו של חנן". לכתבה גם צורפו שתי תמונות בהן רואים את המיטה הזוהרת בברור. אם יש בין הקוראים אנשים נוספים שצילמו בלוויה ונתקלו בתופעה דומה – או שלא - יהיה מעניין לשמוע.

לבקורת בונה וחיזוקים חיוביים (ולא רק מחברים שלא ראו אותי מאז התיכון)

eramati@gmail.com