בשבע 465: המארב

בפרקים הקודמים: השער הצפוני של המושב נפרץ. נדב ונעמה מעירים את הבנות ומציעים להן לצאת ולעצור את חוליית הגנבים.

הודיה בונן-אלק , כ"ט בתשרי תשע"ב

פרק 8

ניסיתי להבין את דבריו של נדב. הגנבים בדרכם למשק של יוסק'ה גולן ודוד ירמי מציע לנו להצטרף אליו?!

"תעירי את טלי”, נעמה אמרה לי בעיניים נוצצות. היא נראתה נרגשת ומתוחה. עוד לא עיכלתי את העובדה שדוד ירמי מסכים לחבורת ילדים להצטרף אליו למשימת ביטחון אמיתית. בבית אמא בקושי מסכימה שטלי תלך לבד למכולת.

התיישבתי על המיטה והרגשתי איך הלב שלי מתחיל לפעום בקצב מהיר. מי יודע מה מחכה לנו הלילה.

"טלי", אמרתי בקול. נזכרתי שזו מיטת קומתיים ודפקתי על לוח המיטה שמעליי. שמעתי אותה מתהפכת. "טלי, תאמיני או לא, אבל הגנב בדרך למשק!"

***

ההתארגנות ארכה דקות ספורות. לבשתי במהירות שיא חצאית מעל הפיג'מה ונעלתי נעלי הספורט. טלי החליקה למטה מהסולם ועשתה כמוני. נעמה ונדב כבר חיכו לנו בחוץ, באוטו המונע.

המושב היה שקט, רק נביחות רחוקות הפרו את הדממה. האוויר היה חם וקולות הצרצרים ליוו את נסיעתנו החרישית. דוד ירמי עצר רחוב לפני המשק והצביע על הכיוון הכללי.

מבלי לשאול, הבנתי כי הוא לא רוצה שהגנבים ישמעו אותו מגיע.

"המטרה היא מארב", דוד ירמי אמר בשקט, "נדב, תפסו מחסה מאחורי אחד העצים. נסו להגיע הכי קרוב שאתם יכולים. אסור לכם להשמיע שום קול".

הבטתי בטלי. היא הנהנה במרץ. אני הייתי עסוקה בשאלה אחרת, דוד ירמי מתכוון שנבצע מארב לבד?!

"ברגע שאתם רואים מישהו עובר, כל אחד, אתם מתקשרים אליי. מיד". דוד ירמי הושיט לנעמה פלאפון. "המכשיר על מצב שקט כמובן".

"בסדר גמור", נדב ענה בכובד ראש ומיד תפס פיקוד, "הפנס כבר אצלי. יוצאים לדרך".

דוד ירמי חזר לרכב והתרחק משם בנסיעה מהירה. נדב התחיל ללכת לכיוון המשק של יוסק'ה גולן ואנחנו בעקבותיו.

ליוויתי את המכונית המתרחקת בעיניי עד שנעלמה. דוד ירמי נסע ללא אורות והבנתי שגם זה חלק מהתוכנית.

"לאן אבא שלך הלך?" שאלתי בלחש את נעמה.

"התפצלנו והוא יבצע מארב מכיוון השדות", היא הסבירה, "יש לגנבים שני כיוונים אפשריים".

בלעתי את רוקי והמשכתי ללכת, נזהרת שלא למעוד. פחדתי מכל רחש, מחתול חולף ואפילו מרשרוש החצאית של נעמה. בפעם השנייה היום פסעתי על שביל הכורכר שהוביל לדיר ושוב הרחתי את ריח הכבשים. נדב נעצר כמה צעדים לפני שער המתכת והצביע ללא מילים על קבוצת שיחים.

טלי הגיעה לשם ראשונה. היא סילקה אבן והסתתרה מאחורי הצמחייה. אני ונעמה עשינו אותו דבר. נדב בדק שלא רואים אף אחת מאיתנו ואחר כך נשכב על הארץ, כמו במארב אמיתי. הוא החזיק את הפנס. אני נעשיתי מודעת מאוד למצב; כמה ילדים מאחורי שיח, מחכים באמצע הלילה לחוליית גנבים. כל כך הרבה דברים עלולים להשתבש!

אני לא יודעת כמה זמן ישבנו ככה, אך לי זה היה נראה כנצח. שום דבר לא קרה, מלבד חרק עוקצני שטיפס לי על הרגל. ביום רגיל הייתי צורחת, אך הפעם לא העזתי להוציא הגה ופשוט העפתי אותו משם. גם האבנים הקטנות שמתחתיי הכאיבו לי, אך לא העזתי לזוז. כל הזמן הסתכלתי על נדב ונעמה, שנראו מרוכזים עד מאוד.

עד שזה סוף-סוף קרה.

נדב נדרך. עטלפים חגו מעל ראשנו. נעמה לקחה אוויר. משאית קטנה התקרבה באיטיות, ממש עד לפתח הדיר.

המשאית נעצרה ודלתות הקבינה נפתחו. יצאו ממנה שניים. לא היה מקום לטעות; זה היה חמיד, הוא שוחח בערבית מהוסה עם שותפו.

נדב סימן לנעמה. זה היה הרגע להתקשר לדוד ירמי ולתפוס אותם על חם.

אבל אז נעמה פישלה והשמיעה קול.

"אני לא מוצאת את הפלאפון!" היא מלמלה בלחץ והפכה את כיסיה. הבטנו בה המומים. אלומת אור כוונה היישר לכיוונו. גם חמיד שמע אותה.

יכול להיות שהגנבים תפסו אותנו?