גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליל עליון - ידידיה מאיר

חול המועד סוכות, ערב חזרתו של גלעד שליט, קצת לפני חצות
27/10/11, 17:59
ידידיה מאיר

1. חול המועד סוכות, ערב חזרתו של גלעד שליט, קצת לפני חצות.

עוד כמה שעות תעלה כאן, בשביל המפותל מאוד הזה, שיירת הוואנים הצבאית עם החייל החטוף השב לביתו, ואומה שלמה תעקוב אחריה בהתרגשות. אבל עכשיו אנחנו עושים את הדרך החשוכה בכיוון ההפוך. כמה שעות קודם לכם הגענו למצפה הילה, אשתי ואני, כדי לסקר את חזרת שליט לביתו (היא לערוץ הנידח שלה, ואני בשביל הטור הנפוץ שלי) ונדהמנו לגלות, ממש ברגע האחרון, שיש חור מדאיג בעסקה. נכון, הכול נסגר ונחתם עם החמאס, בכרם שלום ובמחנה עופר נשלמות ההכנות האחרונות, אבל דבר אחד לא לקח בחשבון המתווך דוד מידן: במצפה הילה אין סוכה.

וכך יצאנו לעין יעקב, מושב סמוך שייסדו עולים מכורדיסטן, והתחננו בפני עליזה שמש שתפתח את המסעדה הביתית שכבר סגרה, ותחמם שוב את הקציצות, ותגרש את החתולים מהסוכה כי אנחנו חייבים למלא את המצברים ולאכול סעודה מפסקת לפני היום המתיש. הרי מחר מי ייתן לנו לצאת ולהיכנס אל הישוב הכי סגור ונטול סוכה בארץ?  

למחרת נגלה שכל המאמץ הלילי הזה היה מיותר. במצפה הילה יש לא רק סוכה, אלא גם בית כנסת ישן, וארבעת המינים, ובעיקר יהודים טובים שרק יושבים ומחכים לאורחים כמונו.

2. אז איפה הייתי כשגלעד שליט שוחרר? מול המסך. וזה שהמסך הזה היה במרחק מטרים ספורים מביתו של גלעד שליט לא עזר לי לעקוב טוב יותר אחרי האירועים הדרמטיים. להיפך, ברגעים הראשונים של היום הזה עשיתי, לצערי, את הטעות של "לרדת לשטח". יצאתי מהצימר הקטן, מצויד בפנקס כתבים, וחציתי את הרחוב אל המועדון של מצפה הילה. לפי הדיווחים השוטפים חגגו שם הפעילים הרבים בדמעות וריקודים את המעבר של גלעד לצד הישראלי. במציאות, גיליתי אולם עמוס בעיתונאים, צלמים, אנשי משטרה צבאית, ערגליות ועזאם עזאם. פעילים נרגשים? היו שם בקושי עשרים, כשעל כל אחד מהם שלושה צוותי צילום. אני יודע שלא תאמינו לי, אבל יום שלישי שעבר היה יום די משעמם במצפה הילה. זה לא שלא הייתה שם המולה והתרחשות, בהחלט הייתה, אבל כמעט כולה של אנשי תקשורת. הם ממש הסתובבו שם סביב החוט של המצלמה של עצמם בניסיון למצוא משהו לדווח עליו. צלם צילם צלם.

ומה שכל כך הקשה על מלאכת המסקרים, היה העובדה שתושבי מצפה הילה בחרו להישאר בביתם. מי שבכל זאת עבר את מפתן הדלת, הפך מיד לכוכב תקשורת. על הדשא, לצד מזכירות הישוב, מצאתי חבורת ילדים מפטפטת. "מה, אתם לא יושבים כמו כל עם ישראל ביום הדרמטי הזה מול המסך?", שאלתי. והם ענו: "לא, לא. היום אנחנו לא רואים טלוויזיה, היום רואים אותנו בטלוויזיה!"

אז חזרתי לצימר, כדי להמשיך לצפות בכל הברברת שם. כמה מלל, כמה תיאורים מיותרים. השדרנים ממש מנסים להשתלט לך על התודעה, כאילו לא סומכים עליך שתראה לבד ותדע מה להרגיש. באיזה שהוא שלב חשבתי ללחוץ על כפתור ה"מיוט" ופשוט לתת לתמונות לדבר, כי הדיווחים נשמעו כמו שידור משחק כדורגל. יונית מעבירה לקושמרו, קושמרו מעביר לבן-עמי, בן-עמי מוסר לאהוד יערי ו... גול! הנה הוא. הנה גלעד שליט. איזה רגע מצמרר. כמה מחשבות רצות בראש מול התמונות שמשודרות שוב ושוב של החייל השברירי המובל חסר אונים בידי שוביו. החל ממחשבות קיומיות, נוכח המראה המוזלמאני, שלא יכול שלא לזרוק אותך שישים וחמש שנים אחורה, אל השואה והגורל היהודי, ועד להרהורים נוגים על הטעם הערבי אל מול חולצת הצווארון המגוחכת וכובע המצחייה (כוכב חדש בלהקת הקינדרלך?).

3. ובינתיים הרעב עושה את שלו. כבר שתיים בצהרים, עוד מעט משפחת שליט תשב לארוחת ערב משפחתית בהרכב מלא, ורק אני חי כבר כמעט יום שלם על כמה קציצות כורדיות מהלילה. החלטתי לצאת לחיפוש נואש בשבילי המצפה, אולי בכל זאת, באור יום, אמצא מקום לשבור בו את "תענית גלעד". ופתאום – סוכה. לא למטה מעשרה טפחים, לא סוכה על גבי סוכה, לא סוכה על גבי גמל. סוכה למהדרין. אני בודק את הסכך ומגלה שהסוכה מחוברת למבנה קבע. הדלת אומנם נעולה, אבל מהחלון אפשר להציץ קצת פנימה. מה זה? פטה-מורגנה? בפנים יש כסאות, סידורים, בימה וארון קודש קטן מכוסה בפרוכת כחולה. בדרך כלל על פרוכת כזו רקומים אריה או כתר תורה, אבל כאן רקמו בית קטן עם גג רעפים אדום, ושביל, ולצדו עץ ירוק ופרחים, ומעליהם הפסוק "ימלא פי תהילתך כל היום תפארתך". ולמטה ליד הפרחים – "מצפה הילה התשס"ד".

אחרי אכילה חטופה של הבמבה שהבאתי איתי (אם אוכלים בחמש דקות עשר שקיות במבה מברכים לישב בסוכה?) נשאבתי למסע מרתק במה שבעיתון "המודיע" בטח היו מכנים "מצפה הילה של מעלה". מתברר שמשהו בחזות הכה חילונית-אשכנזית של התושב היחיד של מצפה הילה שאני מכיר כל השנים, הלא הוא נועם שליט, יצר אצלי סטיגמה מוטעית על הישוב המיוחד הזה. אולי בגלל זה גם התייאשתי כה מהר מלמצוא בו סוכה. וחבל, כי מבית הכנסת אני מגיע אל בית הגבאי והמייסד, ששון חורש. ששון ואשתו פנינה מספרים לי איך התחילו לאחרונה לשמור שבת, יחד עם עוד כמה משפחות בישוב, וכמה הם מתאמצים כל שבת כדי שתתקיים תפילה במניין בבית הכנסת. אם יבואו לצימרים שלנו אורחים שומרי שבת, הם אומרים לי, הרווח שלנו הוא כפול: גם לא יחללו שבת בחצר שלנו, וגם ביחד עם עוד כמה תושבים מקומיים שלאחרונה התחילו להגיע לבית כנסת, נזכה אולי למניין בקבלת שבת. על מניין לשחרית בבוקר יום השבת הם אפילו לא חולמים.

4. אליבא דאפליקציית הלוח-שנה שלי, בשעה 17:09 תשקע השמש באופק מצפה הילה. בכלי התקשורת מדווחים שזה עניין של דקות עד שגלעד נוחת, אבל לי היה עוד דבר קטן להספיק לפני: תפילת מנחה. חיפשתי מהר מקום שקט וצדדי, הרחק מכל ההמולה, ונעמדתי שמונה-עשרה. עוד לא הספקתי לפסוע שלושה צעדים אחורה ושמחה גדולה בשמיים. המסוקים כבר כאן. ומהרגע הזה, ובחמש הדקות הבאות, זכה כל מי שעמד בכניסה למצפה הילה לראות מה שלא ראתה שפחה חרופה באף סרט אמריקאי. נכון, גם אם גלעד שליט היה חוזר הביתה על קורקינט בשעה עשר בבוקר זה היה נורא מרגש, אבל מה לעשות שאל הרגע ההיסטורי הזה חברו כל איתני הטבע. תדמיינו: השמש שוקעת לתוך הים, שמים אדומים, דגלי ישראל מונפים, שירת "הבאנו שלום עליכם" בגרון ניחר, מסוקי יסעור יורדים אט אט ומעלים ענק אבק שפורח מעל העמק המרהיב, ששון הגבאי תוקע בשופר, ומתוך הערפל יוצא לו גלעד שליט.

ובדיוק ברגע הזה, רוטט הטלפון בכיס עם הודעה. מה זה? מי מסמס בשעה הגדולה הזו? זה יוסי. חבר מחו"ל. "בסי.אן.אן עשו עליך הרגע זום, מתפלל מנחה בתוך כל הבלגן ואפילו מכה על חטא ב'סלח לנו'", הוא סימס. אני מקווה רק שאיש מבין צופי הסי.אן.אן לא שם לב שהיהודי הזה שמתפלל שם בארץ, הזכיר ב"שמע קולנו" בלי לשים לב את שמו של "גלעד בן אביבה". מה לעשות, קשה לעקור ברגע אחד הרגל של כמעט חמש שנים וחצי.

ובעצם, באותו רגע ממש, "גלעד בן אביבה" חזר להיות סופסוף גלעד בן אביבה.