בשבע 465: כשמדינה פושטת רגל

כבר שבועות ארוכים שכל מדינות העולם עוקבות בדאגה אחר מצבה של יוון, 'החוליה החלשה' של גוש האירו, וממתינות לרגע שבו היא תפשוט רגל

שלמה פיוטרקובסקי , כ"ט בתשרי תשע"ב

מה זאת אומרת שמדינה פושטת רגל? כבר שבועות ארוכים שכל מדינות העולם עוקבות בדאגה אחר מצבה של יוון, 'החוליה החלשה' של גוש האירו, וממתינות לרגע שבו היא תפשוט רגל. מה שלא ברור הוא מה המשמעות המעשית של מדינה פושטת רגל. רבים מכירים (לצערם) את הסיטואציה שבה אדם פרטי פושט רגל. מדובר אמנם בהליך לא פשוט, אולם בקצרה ניתן לומר שכאשר אדם מגיע למצב שחובותיו גדולים מכדי שיוכל לשלמם, הוא רשאי לגשת לבית המשפט ולבקש להיות מוכרז כפושט רגל. גם בעלי חובו של אותו אדם רשאים לגשת לבית המשפט ולהכריז עליו כעל פושט רגל.

במצב כזה נלקח מאותו אדם כל רכושו, מלבד חפצים כמו כלי מלאכה, חפצים אישיים שונים ודברים שערכם איננו כספי. לאחר ביצוע ההליך הזה, המכונה 'כינוס נכסים', בעלי החובות מקבלים מה שניתן לתת להם מתוך הסכום שנצבר ביחס לחובות של פושט הרגל, ובתום הליך נוסף מעניק בית המשפט 'הפטר' לאדם והרי הוא 'אדם חדש', בלי חובות ובלי נכסים.

כאשר חברה פושטת רגל המצב מעט יותר מורכב, אולם באופן עקרוני הוא די דומה. במצב שכזה עיקרו של הליך כינוס הנכסים הוא בהעברת מניות החברה שנקלעה לקשיים לידי כונס הנכסים, אשר מטרתו היא למוכרן תמורת סכום גבוה ככל הניתן בכדי להחזיר לבעלי החוב את כספם (ובדרך כלל רק חלק קטן ממנו). במסגרת התהליך פועל כונס הנכסים למכירת החברה בשווי הגבוה ביותר, זאת באמצעות גילוי והשבה של נכסי החברה, אולם בסופו של דבר תפקידו למכור את המניות או הנכסים, להשיב לנושים את שניתן, ולסיים את הליכי פשיטת הרגל.

בניגוד לאדם או לחברה, אין חוק שמסדיר פשיטת רגל של מדינה. זאת משום שלכאורה לא ניתן כלל לחוקק חוק שכזה. אין בעולם מי שיכול לכפות על מדינה למסור את נכסיה לידי נושיה תמורת החובות שאינה מסוגלת לפרוע. הקלף היחיד שמחזיקים בעלי החובות מול מדינה, הוא יכולתם שלא לשוב ולהלוות לה כסף לאחר שתודיע כי היא אינה מסוגלת להחזיר כנדרש את חובותיה.

ברוב המקרים זהו קלף מנצח, אולם המקרה הארגנטינאי הוכיח שאפשר גם אחרת. משבר החוב הקשה שחוותה ארגנטינה בשנים 2002-2001, הוביל את ראשיה להכרזה השנויה במחלוקת שהמדינה פשוט לא תשיב את חובותיה. העולם רעש וגעש, אולם המנהיגים התעקשו כי ניסיון להשיב את החובות יכניס את ארצם למשבר מתמשך ובלתי אפשרי. התוצאות היו קשות במישור הבינלאומי, וגרמו לחוסר יכולת של ארגנטינה לגייס חוב מחוץ לגבולות המדינה. אולם במישור המקומי ארגנטינה הציגה צמיחה מרשימה מאוד לאורך כל העשור האחרון, צמיחה שהביאה אותה לשגשוג כלכלי מרשים ביותר.

לאן נעלם השכר החציוני?

אחד האינדיקטורים המשמעותיים ביותר למצב הכלכלי, המתפרסמים בישראל מדי חודש, הוא השכר הממוצע במשק. לעיתים הוא עולה, לעיתים יורד, ובדרך כלל מקובל להשוות את שיעור השינוי למדד המחירים וכך לטעון שהשכר בישראל עולה ריאלית או לחילופין יורד ריאלית.

אחת הטענות המרכזיות שהיו בפי נציגי הממשלה לאורך כל תקופת המחאה החברתית, היתה שהשכר הממוצע בישראל הוא נאה מאוד, ושבאופן עקבי הוא עולה לא רק נומינלית (בסכום בשקלים) אלא גם ריאלית (כאשר מתחשבים בהשפעת האינפלציה). אולם, סוד גלוי הוא לכל מי שלמד יותר משיעור אחד בסטטיסטיקה, שהממוצע הוא שקרן גדול. דומה שאין מי שלא מכיר את הלצת הסטטיסטיקאים על האדם שטבע בברכה שעומקה הממוצע הוא 10 סנטימטרים, בדיחה שמבטאת את אחת מחולשותיו של הממוצע. את 'שקר הממוצע' מכירים כולם, ועל כן ישנם כידוע לכל תלמיד שסיים בגרות 3 יח"ל במתמטיקה כמה מבחנים נוספים שנועדו לתת תמונה שלמה יותר. אחד הבולטים שבהם הוא החציון.

חציון, למי שלא נכח בשיעור הנכון בתיכון, הוא האיבר האמצעי בסדרה שאנו מתייחסים אליה. במקרה שלנו, אותו אדם שמחצית ממקבלי השכר בישראל מרוויחים יותר ממנו ומחצית פחות ממנו הוא החציון, ושכרו הוא השכר החציוני. כשמדובר בקבוצות קטנות קל מאוד להצביע על החציון, אולם גם בקבוצות גדולות (כמו כלל השכירים בישראל) ניתן לחשב בצורה מדויקת למדי את השכר החציוני. אלא שבניגוד לשכר הממוצע המתפרסם מדי חודש עבור החודש (או הרבעון) שקדמו לו, השכר החציוני בישראל הוא סוג של סוד. את השכר החציוני מפרסם המוסד לביטוח לאומי בדו"ח המכונה "ממוצעי שכר והכנסה לפי יישוב ולפי משתנים כלכליים שונים".

מדובר בדו"ח המתפרסם לפי שנים, ואשר המהדורה המעודכנת ביותר שלו מתייחסת לשנת 2008. על פי הדו"ח, בשנת 2008 השכר החציוני של כל השכירים היה כ-4,796 שקלים לחודש בשנה, שהם כ-68 אחוזים מהשכר הממוצע באותה שנה. המשמעות היא שבשנת 2008 מחצית מהשכירים בישראל הרוויחו פחות מ-4,796 שקלים בחודש. נתון מדהים זה מבהיר עד כמה תמונת הממוצע המצויה בראשנו מטעה, ועד כמה יש להתייחס בזהירות לנתונים שאנו מקבלים.

האם מדובר בקונספירציה? מתברר שלא. מי שיגלוש מעט באינטרנט יגלה הררי תיאוריות על השאלה מדוע מסתירים מאיתנו את השכר החציוני מדי חודש, אולם האמת מאחורי העניין פרוזאית הרבה יותר. מתברר שנתוני השכר הממוצע מעובדים על פי דיווחי המעסיקים לביטוח הלאומי, הכוללים את ההכנסה הכוללת ברוטו ומספר המועסקים. נתונים מפורטים יותר, אותם ניתן לקבל ממס הכנסה, מחושבים רק באופן שנתי ומועברים רק לאחר 'סגירת' שנת המס. סרבול ההעברה ומורכבות הניתוח הם הגורמים העיקריים לדחייה בפרסום, שמותירה את כולנו עם מידע חלקי וקצת בעייתי.

 

 פרשנות

עו"ד אורן בס

 לא 'שביתה בתחפושת'

החלטת בית הדין לעבודה שהתפטרות המתמחים 'אינה חוקית' נוגדת כמה עקרונות יסוד משפטיים

בפסק דין שניתן לפני כשבועיים, חזר ביה"ד הארצי לעבודה ואשרר את קביעתו בפסק הדין שניתן חודש לפני כן שהתפטרות הרופאים המתמחים אינה אלא 'שביתה בתחפושת', ועל כן אין להתיר אותה ועל המתמחים לשוב לעבודתם. בכל הכבוד הראוי, נראה שפסק הדין הזה שגוי מכמה היבטים.

ראשית, בבסיס העקרוני שלו. בית הדין תולה את החלטתו בעיקרון שכל צעד קולקטיבי שאינו מאורגן במסגרת הארגון היציג, הוא בבחינת אסור ואף 'בלתי חוקי'. ולא היא – מטרתו של משפט העבודה הקיבוצי היא לאפשר צעדים ארגוניים כאלה ואחרים בצורה שתגן על העובדים ולא תקטע את יחסי העובד והמעביד. על כן, צעד לא מאורגן אולי אינו מוגן, אך אינו 'בלתי-חוקי', מונח שמקומו במשפט הפלילי.

המתמחים המתפטרים אינם כופרים בכך שאין הם מעוניינים עוד בהגנתו של משפט העבודה הקיבוצי, וכי אין הם דורשים זכויות המגיעות להם מכוחו – למשל, הזכות למו"מ עם המעביד. כל שברצונם הוא שמשפט העבודה האישי יכיר בכך שלא מתקיימים יותר יחסי עובד-מעביד בינם לבין מעסיקיהם. זכות יסוד זו שמורה להם, ופגיעה בה לא תעלה על הדעת במדינה דמוקרטית.

שנית, ביה"ד חשף למעשה את המניע האמיתי מאחורי החלטתו, שכלל אינו מעניינו ואינו בסמכותו – ההתייחסות להיבט התוצאתי של פסק הדין, קרי, קריסתה האפשרית של מערכת הבריאות. אין חולק על כך שתוצאה חמורה זו אינה רצויה. ברם, התפקיד של שמירתה והצלתה של מערכת הבריאות בישראל לא מוטל על כתפי ביה"ד לעבודה. תפקיד זה מוטל, בראש ובראשונה, על ממשלת ישראל (ויש לה אף כלים למנוע את ההתפטרות, בדרך של הוצאת צווי ריתוק לרופאים). גם כאן המציא ביה"ד, יש מאין, מערכת נורמטיבית חדשה, שלפיה בסמכותו למנוע התפטרות של עובד רק משום שעבודתו חיונית למעסיקו. לנורמה חדשה זו אין כל בסיס, לא בחקיקה ולא בפסיקה קודמת.

שלשית, ביה"ד התעלם מההקשר שבו הוגשה עתירת המדינה נגד ההתפטרות – המדינה, שרוממות שלטון החוק וקדושת ההסכמים בגרונה, מעסיקתם של הרופאים, מפרה השכם והערב את ההסכמים הקיבוציים עימם ודורסת את חוקי העבודה, ואת זכויות היסוד שלהם, דבר המהווה אף הוא עילה לדחיית הבקשות.

הכותב, מומחה ליחסי עבודה, סייע לרופאים המתמחים במאבקם האחרון