בשבע 465: "מדינת ישראל בגדה בי"

מאבקם הנואש והעיקש של יתומי משפחת סחיווסחורדר נגד שחרור המחבלים במסגרת עיסקת שליט זכה אמנם להדים אך לא להצלחה

דבורה גינזבורג , כ"ט בתשרי תשע"ב


אני מאמינה שהם מסתכלים עלי מלמעלה ותומכים בי בכל מה שאני עושה. אם אבא היה בחיים, הוא היה מרגיש נבגד. הם באו לארץ כי הם חשבו שזו הארץ הכי טובה לחיות בה. היה להם המון כסף והם היו מכובדים בקהילה, אבל הם הרגישו שזו הארץ שלנו

כששמעתי על העיסקה הרגשתי שההורים שלי מתו שוב. גם מבחינה רגשית אני מרגישה שחזרתי עשר שנים אחורה. כל השנים הללו, כל מה שעשינו למען ההורים שלי, שהמשכנו את החיים, עכשיו אני מרגישה שהכל היה לשווא ושאצטרך לעבור שיקום מחדש

נועם ואביבה נלחמו בשביל הבן שלהם, אנחנו חשפנו את עצמנו ונלחמנו לטובת עם ישראל. אנשים אומרים עלינו שאנחנו משוגעים, מטורפים וצריכים טיפולים. אבל אנחנו בכלל לא חשבנו על עצמנו, רק על עם ישראל, שבסוף יגלה מאוחר מדי שצדקנו
 מאבקם הנואש והעיקש של יתומי משפחת סחיווסחורדר נגד שחרור המחבלים במסגרת עיסקת שליט זכה אמנם להדים אך לא להצלחה | שבוע לאחר שעם ישראל הזיל דמעות התרגשות מול תמונות החייל השב לביתו, הם מספרים על תחושת הבגידה על ידי מדינת ישראל ששחררה את המחבלת מהפיגוע ב'סבארו', בו נרצחו יקיריהם | זעמם מופנה גם לבני משפחת שליט, שלדבריהם "דאגו רק להחזיר את הבן שלהם הביתה, ולא ראו את טובת כלל הציבור"

 את התמונות ששודרו ביום שלישי שעבר ברשתות הטלוויזיה וגרמו למדינה שלמה להחסיר פעימה, האחים לבית משפחת סחיווסחורדר לא רצו לראות. מותשים מהמאבק למנוע את שחרורה של המחבלת שהביאה לרצח יקיריהם ומרגישים נבגדים על ידי העם כולו, הם ניסו להתנהג כרגיל ביום שכבר לא יכלו לאחל בו 'חג שמח'.

"מרגישה שעברתי עוד פיגוע"

כבר חמש וחצי שנים, מאז החלו הדיבורים על העיסקה לשחרורו של שליט תמורת מרצחים שדם יהודים על ידיהם, מנסים האחים להזהיר את עם ישראל מפני הצפוי, להתריע מפני היתומים הבאים ולנפץ את האשליה שמערכת הביטחון תוכל למנוע מהמרצחים לשוב לסורם. אבל כעת, שבוע וחצי אחרי ביצוע העיסקה, חשים האחים היתומים כי אזהרותיהם נפלו על אוזניים ערלות. הם פגועים מכך שאיש לא רצה לשמוע את האמת, ושעם ישראל העדיף לחבק את החייל ששב הביתה מאשר לחשוב על המחיר הכבד ששולם עבורו וכנראה עוד ישולם.

הפיגוע שהתרחש לפני כעשור במסעדת 'סבארו' הוגדר כאחד הפיגועים הקשים שידעה ירושלים, ונרצחו בו שישה עשר ישראלים. משפחת סחיווסחורדר מהיישוב נריה ספגה את הפגיעה האכזרית ביותר. בפיגוע נרצחו האם צירה, האב מרדכי, והאחים רעיה (14), אברהם צבי (4) וחמדה (1.5) הי"ד. חמישה יתומים נותרו: לאה וחיה שנפצעו בפיגוע ונותרו בחיים, והאחים בן-ציון, מאיר ושבואל, שנשארו באותו יום בבית.

מרדכי וצירה סחיווסחורדר עלו לארץ מהולנד בשנות השמונים. צירה היתה קלינאית תקשורת ועבדה במכון החרדי 'שמע קולנו' לכבדי שמיעה. למרדכי היה עסק לכימיקלים ותרופות. הילדים מספרים על משפחה דתית-לאומית שמחה. בית עם שמונה ילדים שובבים.

אחרי הפיגוע הועברו האחים להתגורר בבית קרובי משפחה בשוויץ. שנתיים לאחר מכן חזרו לארץ ושהו אצל קרובי משפחה אחרים כמעט חמש שנים. בשלוש השנים האחרונות נפרדו דרכיהם. האח הבכור, בן-ציון, מתגורר בהולנד עם בת זוגו ובנו. שבואל גר בבית ההורים ביישוב נריה, ושתי האחיות חיה ולאה מתגוררות עם האח מאיר, עורך דין במקצועו, כיום נשוי ואב לשלושה.

לאה, שהיתה בעת האסון בת עשר, נפצעה באורח בינוני. היא עפה כתוצאה מההדף ואיבדה את ההכרה. לדבריה, הצליחה להשתקם מאז, אולם לפני שבועיים, כשנודע כי המחבלת אחלאם תמימי שהסיעה את המחבל המתאבד לפיגוע יוצאת לחופשי במסגרת עיסקת שליט, הכל התפוצץ מחדש.

"אני מרגישה שעברתי עוד פיגוע", היא אומרת השבוע בראיון ל'בשבע', "כששמעתי על העיסקה הרגשתי שההורים שלי מתו שוב. גם מבחינה רגשית אני מרגישה שחזרתי עשר שנים אחורה. כל השנים הללו, כל מה שעשינו למען ההורים שלי, שהמשכנו את החיים, עכשיו אני מרגישה שהכל היה לשווא ושאצטרך לעבור שיקום מחדש".

ללאה, צעירה בת עשרים שהחיים כפו עליה להתבגר בטרם עת, יש הרבה מה להגיד על מה שקורה כאן. גם דברים מאוד לא פשוטים. היא כועסת על נועם שליט, על ראש הממשלה, על התקשורת השמאלנית וגם על העם בישראל, שבחר להאמין לקמפיין שארגנו לו ולא היה מעוניין לדעת מה יקרה ביום שאחרי. לדבריה, היא הסכימה להתראיין ל'בשבע' רק בגלל שיש לה מה לומר "לכל הדתיים" שרקדו מול המאהל של משפחת שליט ביום שבו נודע על העיסקה. "ברור שהראשונים שייפגעו כתוצאה משחרור המחבלים הם הדתיים והמתנחלים", היא אומרת. "למשפחת שליט זה ממש לא מזיז. אני באופן אישי לא רוצה להיות שייכת למדינה הזו. אני מתכוונת לבטל את האזרחות הישראלית שלי. מדינת ישראל בגדה בי באופן אישי אחרי שהבטיחה שהרוצחת של המשפחה שלי תשב בכלא. זה מגוחך בעיניי להיות שייכת למדינה שכל העולם צוחק עליה. מדינה שמשחררת יותר מאלף רוצחים בשביל חייל אחד. אני לא רוצה להיות בצד הנכנע, המטופש".

 "פולארד במצב יותר גרוע משליט"

איך את מרגישה עם החגיגה התקשורתית סביב חזרתו של שליט?

"אני מרגישה זוועה להיות שייכת לכאן. אנשים חוגגים על הדם של המתים, לא רק של ההורים שלי והאחים שלי, אלא של כל מי שמת למען עם ישראל. כואב לי במיוחד כשאני רואה שעבדו על העם, שבכלל לא היתה כאן סכנת נפשות. חמש וחצי שנים ידענו שזו מניפולציה. הם מכרו את גלעד שליט כמו מכונית. לקחו את התמימות של עם ישראל, ופשוט השתמשו ברגש לטובת הקמפיין. נתניהו בעיסקה הזו רק חשב לקדם את עצמו, כמו ששרון עשה עם הספין של ההתנתקות. הקלף של נתניהו היה גלעד שליט".

לפי דעתך היה צריך להשאיר את גלעד בשבי?

"אם זה היה או להשאיר אותו או לשחרר מחבלים, היה צריך להשאיר אותו שם. המצב שלו מצוין. מאוד מוזר שהממשלה פתאום נזכרה שיש מצווה כזו פדיון שבויים. מה היה כל כך לחוץ? יונתן פולארד במצב הרבה יותר גרוע. הוא נמק בכלא האמריקני כבר עשרים וחמש שנה. גלעד שליט לא היה במצב נורא".

אולי גם אתם הייתם צריכים לעשות קמפיין נגדי.

"לא יכולנו לעשות יותר מדי. לא היה לנו כסף לשלם למשרדי פרסום", היא מסבירה, ומשגרת ביטויי ביקורת חריפים נגד בני הזוג שליט. "רק עכשיו הבנו איך הם פעלו, כשראינו בעיתונים את הכתבות על מכונת יחסי הציבור המשומנת שעמדה מאחורי משפחת שליט. כל מה שאנחנו עשינו היה לדבר לעם ישראל, בלי צבא של משפחות שכולות מאחורינו. מהלב שלנו ללב של עם ישראל - שלא רצה להקשיב ולשמוע".

מה בכל זאת עשיתם?

"לפני חצי שנה, כשהיו דיבורים על עיסקה שמתרקמת, באנו מול האוהל של משפחת שליט ובמשך כמה חודשים עמדנו שם והחזקנו שלטים נגד העיסקה. לא עצרנו את כל ארץ ישראל כדי שיקשיבו לנו".

מה את עשית ביום שבו התבצעה העיסקה?

"לא עשיתי כלום. ראיתי עם האחיינים שלי סרטים מצויירים. לא עניין אותי לדעת כלום אבל גם לא יכולתי להתחמק מזה, זה היה בכל מקום. כשפתחתי את האינטרנט זה היה העמוד הראשון שקפץ, ככה ידעתי מה קורה".

לבד עם השלט

את המידע על העיסקה המתרקמת ושחרורם של המחבלים הרוצחים איש לא טרח להעביר לבני המשפחה באופן מסודר. לאה שמעה על כך באמצעי התקשורת, ומיד הרגישה שהיא חייבת לעשות משהו. "היינו באמצע בניית הסוכה. שמעתי בחדשות שיש עיסקה ולא כל כך ידעתי מה הולך להיות, כי כבר היו בעבר על כך דיבורים שהתבררו כשמועות. כשהבנתי שהפעם זה רציני, ביטלתי כל התוכניות שלי. לקחתי תיק ונסעתי לירושלים. ידעתי שהמטרה שלי עכשיו היא למחות ולהתריע ולא היה אכפת לי מכלום, הרגשתי כמו חייל במלחמה. הכנתי שלטים וכתבתי עליהם "הדם של ההורים שלי צורח מהקבר" וגם "הלוואי שהמחבלת תעשה פיגוע אצל משפחת שליט או אצל ביבי". כבר ברבע לאחת עשרה בלילה, לפני שהסתיימה ישיבת הממשלה, הגעתי למדרכה מול המאהל של משפחת שליט. נעמדתי שם עם השלטים ופתאום המצלמות החלו לנוע לכיוון שלי, אנשים התחילו להתאסף כי הבינו שמשהו קורה. התחילו צעקות כמו 'איך את מעזה לבוא לפה' וכל מיני קללות שאני לא זוכרת. כל מיני עיתונאים ניסו לראיין אותי אבל החלטתי באותו ערב שאני לא מדברת עם התקשורת כי היא לקחה צד בעניין. דווקא המשטרה הגנה עלי באותו רגע, המשטרה השמאלנית היתה הפעם לצידי".

לא פשוט לעמוד שלוש שעות מול קהל עוין ולא לענות.

"תמיד אמרו לי שאני אדם חזק. אני לא מפחדת לעמוד מול אבא ואמא ולהגיד להם שעדיף שהילד שלהם יישאר בשבי. הרגשתי שאני בקרב, שאני נלחמת בשביל כולם. ידעתי שלענות ולצעוק בחזרה זה לא המקום. השלטים צעקו בשבילי. אין לי עניין לריב עם אנשים תמימים שלא מבינים את המשמעות של העיסקה. פשוט ידעתי מה המטרה שלי. אנשים דחפו אותי ואיימו לקרוע לי את השלטים. בתוך כל הקהל היו איזה חמישה אנשים שתמכו בי. היו גם אנשים שבאו ואמרו לי 'אנחנו מהצד השני אבל אנחנו תומכים בך'. אמרתי להם שמבחינתי זה לא הולך ביחד ושאני לא צריכה את התמיכה שלהם".

את לא חושבת שמה שכתבת על השלטים היה קצת בוטה?

"אני לא מתחרטת על אף מילה שכתבתי שם. אני באמת מאחלת שזה יקרה. אני לא יודעת, לפעמים אני מתפללת שחמאס יעשה פיגועים כדי שעם ישראל יפתח את העיניים שלו ולא ייכנע לטרור בפעם האלף".

אחר כך עתרתם לבג"ץ למרות שידעתם שאין לזה סיכוי.

"העתירה לבג"ץ היתה מחאה. ידענו שככה השופטים יענו. זה היה משחק של ארבע וחצי שעות, זה היה ברור לכולם. זו היתה עבירה על החוקים של מדינת ישראל. הראנו להם שאין חוקים שמתירים שחרור מחבלים, אבל המערכת המשפטית שמה פס אדום על חוקי המדינה, לא אכפת להם מה קורה פה".

מה את חושבת על נועם ואביבה שליט?

"לא באמת אכפת להם מאנשים. הם החזירו את הילד שלהם הביתה על חשבון הלב של הציבור התמים, זה לא הפריע להם. יומיים לפני העיסקה, בדיון בעתירה בבג"ץ, נועם שליט ישב מולנו וחייך. כנראה במשרד הפרסום שמאחוריו אמרו לו להגיע ולהגיד שהוא רוצה את הילד שלו חזרה, כדי שזה ייראה טוב בתקשורת. הוא ישב שם ארבע וחצי שעות. לרגע אחד לא היה אכפת לו ולאביבה ממה שקורה לנו. נועם ואביבה נלחמו בשביל הבן שלהם, אנחנו חשפנו את עצמנו ונלחמנו לטובת עם ישראל. אנשים אומרים עלינו שאנחנו משוגעים, מטורפים וצריכים טיפולים. אבל אנחנו בכלל לא חשבנו על עצמנו, רק על עם ישראל, שבסוף יגלה מאוחר מדי שצדקנו ולא יבין מאיפה זה בא לו".

ואם זה היה הבן שלך?

"אני רק יכולה להגיד שהרבה חיילים בסדיר אומרים לי 'לאה, אתם צודקים'. עברתי השבוע ליד שכונת רמות, ראיתי את כל הכוחות הצבאיים מנסים לתפוס את המחבל שדקר את הנער בשבת. חשבתי לעצמי: בשביל מה? גם ככה עוד שנייה הוא משתחרר. אם אני הייתי חייל הייתי מסרבת פקודה. למה לי לסכן את החיים שלי בשביל מחבל שגם ככה ישתחרר?".

מה אתם מתכוונים לעשות עכשיו? תממשו את האיום שלכם לרדת מהארץ?

"אנחנו שוקלים לרדת מהארץ, עוד לא החלטנו. אנחנו עכשיו די בהפוגה של אחרי, סוג של אפיסת כוחות, מנסים להבין מה עבר עלינו בשבוע וחצי האחרון".

מה לדעתך ההורים שלך היו חושבים על המאבק שלכם?

"אני מאמינה שהם מסתכלים עלי מלמעלה ותומכים בי בכל מה שאני עושה. אם אבא היה בחיים, הוא היה מרגיש נבגד. הם באו לארץ כי הם חשבו שזו הארץ הכי טובה לחיות בה. היה להם המון כסף והם היו מכובדים בקהילה, אבל הם הרגישו שזו הארץ שלנו. עכשיו הם פשוט מתהפכים בקברם, הם מרגישים שבגדו בהם".

 

 "אבא אף פעם לא פחד"

חשבת פעם שאסון כזה יכול לקרות לך?

"בחיים לא דמיינתי שעלול לקרות לי כזה דבר. היינו כל הזמן עדים לירי בכבישים, ידענו שאנחנו חיים באינתיפאדה, אבל אבא אף פעם לא פחד. נסענו בכבישים בגאווה. פחדתי מפיגוע ירי אבל לא מפיגוע בירושלים. גם היום אני לא מפחדת".

מה מחזק אותך?

"תמיד חשבתי שאני ברת מזל שההורים והאחים שלי מתו על קידוש השם ולא בתאונה למשל. זה ייחודי בגלל שהם היו אנשים כל כך צדיקים וזה מעודד. הקב"ה בחר אותם ובחר בי שאני אעבור את הניסיון שלי, שאצליח להתגבר. הייתי עצובה שהרגו אותם, אבל הייתי גאה בהם שהם היו כל כך צדיקים שזה הגיע להם".

היו לך תחושות של כעס?

"בהתחלה חשבתי - למה לא אני? למה גם אבא וגם אמא? ניסיתי לחשוב - למה חמישה? למה לא יכלו לבחור מישהו אחד? אף פעם לא עניתי לעצמי על השאלות האלה. עם השנים התבגרתי והבנתי שזה הכאב המושלם. החברות שלי בארגון משפחה אחת (אחד מארגוני נפגעי הטרור, ד"ג) מתמודדות עם דברים דומים, ואנחנו מדברות על זה. אני רואה כמה קשה להן כשההורה מתחתן שוב ואז יש להן אבא או אמא חורגים. הן עוברות דברים יותר קשים ממני. הכרתי אותן כשהייתי בת עשר, ועכשיו אנחנו צוחקות על זה שאנחנו מכירות זו את זו כבר יותר מהזמן שההורים שלנו הכירו אותנו".

האח שבואל בן ה-27 מתגורר כאמור בנריה. בשבוע שעבר החליט לפרוק את זעמו על המצבה שהוקמה לזכרו של ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין, סמוך לעיריית תל אביב. "לא התכוונתי לפגוע ברבין, רציתי למחות נגד המדינה ולכן פגעתי באחד מהסמלים שלה", הסביר השבוע.

איך אתה מרגיש כעת אחרי העיסקה?

"אני דרוך כמו קפיץ, יש לי עבודה לעשות אחרי שהמדינה כשלה באפשרות להגן עלינו. יש לי כמה תוכניות לממש אבל אני לא יכול לדבר עליהן".

פרס על ראש הרוצחים ששוחררו / משפחת ליבמן

בבוקרו של יום ביצוע עיסקת שליט, הלך יהודה ליבמן יחד עם ילדיו לתפילת ותיקין ברחבת הכותל. בשובו לרכב, מול שער האשפות, שם לב שמהבית הסמוך נשמעות צהלות שמחה ודגלי פלשתין מונפים על גג הבניין. אחיו של יהודה, שלמה הי"ד, נרצח בפיגוע ביצהר לפני כ-13 שנה ורוצחיו היו עתידים להשתחרר באותו יום. "בימים שלפני העיסקה לא פתחתי רדיו והתנתקתי מהחדשות כי הרגשתי שזה מדי קשה בשבילי. באותו בוקר המציאות טפחה לנו בפנים. תושבי הבית הערבים ציפו לבן משפחה שלהם, מחבל שעתיד להשתחרר, והם חגגו בלי בושה. הם צחקו והתעמתו עם השוטרים. פתאום הבנתי שזה באמת קורה, אפילו כאן, מול בית המקדש", נאנח ליבמן.

אחר כך התכנסו בני משפחת ליבמן בסוכת אחד האחים בבית אל. התחושות היו מורכבות והאווירה היתה טעונה. הרוצחים, חוילאד ונידאר רמדאן, שני פלשתינים מהכפר ת'ל הסמוך לשכם, אשר רצחו את אחיהם שלמה ליבמן ואת הראל בן נון הי"ד, היו כאמור בין המשוחררים במסגרת העיסקה. האחד גורש לעזה והשני לטורקיה.

משפחת ליבמן התקשתה להשלים עם שחרורם והכריזה על פרס כספי בגובה 100 אלף דולרים על ראשם של שני רוצחי בנה. המשפחה מפיצה מודעות ברשת האינטרנט בערבית, עברית ואנגלית בהן מופיעות תמונותיהם של הרוצחים ומובטח פרס כספי על ראשם. את הכסף ייחדו ממענק הפיצויים שניתן להורים לאחר גירושם מביתם בגוש קטיף. "לשחרר רוצחים שפלים כאלו זה מנוגד גם למוסר האנושי וגם למוסר היהודי וזה לא מתקבל על הדעת", מבהיר יהודה ליבמן. "זה כמו לשחרר אריה טורף בין אנשים. מדובר ברוצחים בדם קר. מה שנותר לנו כמשפחה הוא לזעוק ולהתריע: 'תדעו כולם, מרגע זה מסתובבים בינינו חיות טרף'. זו תביעה וזו צעקה. גם כשמדינה ריבונית עושה עוול, יש לנו כיחידים חובה לזעוק. במציאות שמדינת ישראל מפוררת את היסודות שעל בסיסם היא קמה, חובתנו לבקש צדק", אומר ליבמן.

"קול משפחות ההרוגים לא נשמע" / משפחת חוטר

המחבל אימן קפישה, מפקד החוליה שרצחה ארבעה תלמידים בישיבת ההסדר בעתניאל לפני כמעט תשע שנים, שוחרר במסגרת עיסקת שליט. במהלך הפיגוע אותו תכנן, חדרו למטבח הישיבה שני מחבלים חמושים. באותה שעה המה חדר האוכל מתלמידים שסעדו את סעודת ליל שבת, ורק דלת אחת הפרידה בינם לבין המפגעים. התושייה הרבה שגילו התורנים מנעה את כניסתם של המחבלים לתוך חדר האוכל, ובכך הצליחו בגבורה לסכל אסון גדול בהרבה. ארבעה מתלמידי הישיבה נרצחו באותה מתקפה: יהודה במברגר, גבריאל חוטר, צביקה זימן ונועם אפטר הי"ד.

גבריאל חוטר הי"ד היה במותו בן 17 וחצי בלבד. מאז משתדלים הוריו חיים ואיליין חוטר להנציחו בדרכים שונות. ביום ביצוע העיסקה השתדלו להדחיק את מחשבותיהם בנוגע לשחרורו של מפקד החוליה האחראי לרצח בנם. "נכון, אנחנו בהחלט מבינים את ההשלכות החמורות משחרור אותם מרצחים, ויש לנו גם חששות ופחד מהעתיד הצפוי, אבל יחד עם זאת, אנחנו מבינים שיש מישהו למעלה שמחליט ומנהל את העולם. קטונתי", אומרת האם, ומדגישה כי כאמא השתתפה בשמחת עם ישראל עם שובו של שליט. "גלעד חזר הביתה וזו שמחה ענקית. זה נהדר ששבו בנים לגבולם. אני מעדיפה לא להתעסק ולא לחשוב יותר מדי על השחרור של כל אותם רוצחים, כי זה מאוד כואב ולנו לא היה את הכוח לשנות דבר".

האב חיים מציין כי בלית ברירה הוא סומך ידיו על שיקול הדעת של מקבלי ההחלטות. "זו דילמה כבדת משקל וקול משפחות הנרצחים בכלל לא נשמע בסוגיה הזו. זה מאוד קשה אבל מחוסר ברירה אני משלים איתה".

"לא יכולתי לראות את המחבלים מחייכים ומסמנים וי" / משפחת דיקשטיין

עד כה לא טרח אף אחד ליידע את יתומי משפחת דיקשטיין האם המחבל שרצח בפיגוע הירי לפני כעשור את הוריהם, יוסף וחנה ואת אחיהם שובאל בן העשר הי"ד, אכן שוחרר במסגרת עסקת שליט. ברשימות שפורסמו באמצעי התקשורת הופיע שמו של המרצח כמשוחרר. מנגד, בשיחות בירור שערכו בני המשפחה עם נציגי משרד המשפטים, הם התבשרו כי הוא ככל הנראה איננו כלול ברשימות. תחושות הכעס, הכאב, הבלבול וחוסר האונים ליוו ומלווים את בני המשפחה. מבחינת הבן צבי-יהודה דיקשטיין השאלה האם אותו מרצח שוחרר או לא, איננה רלוונטית. "לי באופן אישי זה לא משנה בכלל. זו סוגיה הרבה יותר רחבה מהמחבל הספציפי שרצח את ההורים שלי, את אחי ואת החייל אלעזר ליבוביץ הי"ד", הוא מדגיש. "מדובר במאות רוצחים שפלים שהיו צריכים להינמק בכלא עד יומם האחרון. זה פשוט בלתי נתפס".

ביום שלישי שעבר, יום השחרור, התנתק צבי-יהודה מכל אמצעי התקשורת. "יזמתי לעצמי מעין 'שבת נוספת'. התנתקתי ממה שקורה. סגרתי את כל אמצעי התקשורת. לא רדיו, לא אינטרנט, לא כלום. לא הייתי מסוגל לראות את אותם רוצחים מחייכים ומסמנים וי בידיים שלהם. השחרור הוא העיוות הגדול ביותר האפשרי", מציין דיקשטיין. "זה לא מוסרי. עם ישראל הוא עם שאמור לבטא הומניות וצדק, וזה לא מאפשר לשחרר רוצחים לחיים חופשיים. זה נורא, והמחיר הוא בלתי נתפס ברמה הלאומית".

לעתירות לבג"ץ נגד שחרור המחבלים סירב דיקשטיין להצטרף. "סירבתי להיות חלק מהקרקס הזה. זה היה משחק תפקידים ברור, ולכל המשתתפים היה ברור שיש סוף ידוע מראש".

"שוחררו מאות רוצחים איומים ונוראים שמסתובבים מעכשיו בחופשיות וכבר עסוקים בתכנון הרצח הבא. זה לא עניינן הפרטי של משפחות הנרצחים, אלא של כל אזרחי המדינה שצריכים להיות מוטרדים מאוד בשל כך", מסכם דיקשטיין.

רבקי גולדפינגר

 

חיה רענן

עונש מוות למחבלים

זמן מה לאחר רצח בעלי נתבשרתי שהרוצח הנתעב נידון למאסר עולם ולא נידון למוות. כואב לי מאוד על הזילות בדם יהודי. אדם יקר קופחו חייו, בעוד המרצח ימ"ש יושב בבית הבראה על חשבון משלם המיסים, נהנה מזכויות ומשתלם במכללת בית הסוהר. יחד עם מחבלים רבים אחרים הם משכללים שיטות, כאשר כל אחד מהם מוסיף מניסיונו העשיר במטרה לחסל את העם היושב בציון. הם יודעים שלא ירחק היום וה'יהוד' רחמנים בני רחמנים ישחררום מהכלא, ואז שוב יוכלו לחזור למעגל הדמים יותר משודרגים ומעודכנים בחבלה ובהרס, במטרת העל לחסל את מדינת ישראל.

עיסקת שליט מהווה תמריץ נוסף לחטיפת חיילים בכדי לשחרר את כל המחבלים הנותרים בכלא בישראל. לכן אין מנוס מלחוקק וליישם דין מוות לכל מחבל עם דם על הידיים ויש לעשות זאת בהקדם האפשרי, לתקן את עיוות העבר ולמנוע פיגועים בעתיד. אין אנו צריכים להיות שונים מארה"ב הנאורה שקיים בה דין מוות לרוצחים.

הכותבת היא אלמנת הרב שלמה רענן הי"ד