בשבע 465: מצווה להפר את השמחה

למרות הרתיעה המובנת מלהישאר במיעוט מול ההמון החוגג, חובה עלינו להתריע נגד האסון הביטחוני, המדיני והמוסרי הגלום בעסקת שליט

עמנואל שילה , כ"ט בתשרי תשע"ב


כמה גאים היינו כאשר לימדנו את העולם כולו מהי עמידה נחושה ומלחמה חסרת פשרות מול הטרור, וכמה עלובים אנו היום כאשר מדינות המערב מכות בטרור האסלאמי, בעוד אנו מפיחים במחבלי החמאס רוח קרב ותחושת ניצחון
קשה היה לקיים בחג הסוכות הזה את מצוות "ושמחת בחגך". כבר בערב החג נקלענו לסערת רגשות מטלטלת, עם פרסום העיסקה להחזרתו של החייל החטוף גלעד שליט בתמורה לשחרור אלף מחבלים - ביניהם הגרועים שברוצחי המוני בית ישראל.

לא שפר חלקנו להיות בין אנשי השמאל הקיצוני תומכי הפלשתינים, ששמחו על כל מרכיבי העיסקה: גם על הצלת "הילד" שלנו ושובו לחיק משפחתו, גם על השפלתה והכנעתה של מדינתם הכובשת, העושקת והמיליטריסטית, וגם על שחרור המחבלים הרוצחים "לוחמי החופש". גם לא זכינו להימנות עם העדר הגדול של פוליטיקאים, אנשי תקשורת והמוני עמך ישראל שאופוריית ההצלה של היחיד העלימה מעיניהם את כל משמעויותיה האחרות והנוראות - הביטחוניות, המדיניות והמוסריות - של עיסקת הכניעה הזאת. שמחנו כמובן בשמחת הצלתו של גלעד, אבל קרן האור המרנינה הזאת הצליחה רק לעיתים לבצבץ לרגע קל מבעד לענן שחור כבד של כאב, השפלה וחרדה לקראת העתיד.

אפילו האפשרות למצוא חצי נחמה בחיקה של צרת רבים ניטלה מאיתנו בפעם הזאת. פער בלתי ניתן לגישור הפריד בין הרבים שנסחפו לחלוטין בחגיגות ההצלה הפרטית, לבין המעטים שהיו שקועים במועקת המפלה הלאומית. והעיסקה קשה, אבל השמחה הגדולה קשה ממנה. אוי למי שנוצח במערכה הצבאית או המדינית, אך גרוע הרבה יותר מצבו של מי שאינו מבין כי נוצח ואינו מפיק לקחים.

בימים הקשים הללו בהם הועמד המוחש והדמיוני מעל למושכל, ההווה מעל לעתיד והפרט מעל לכלל, מצאתי מעט נחמה בפרשת השבוע "וזאת הברכה", בברכתו של משה, הרועה הנאמן, לשבט לוי. הם נותרו במיעוט, בני לוי, כאשר כל העם רקד סביב העגל. גם לעובדי העגל היו כוונות טובות של דבקות וקרבת אלוקים. על פי הסברו של רבנו יהודה הלוי בספר הכוזרי, הם לא התכוונו לעבודת אלילים, אבל קוצר הרוח שלהם להגיע אל המטרה הטובה גרם להם לבחור בדרך הרת אסון. וכאשר כל העם נסחף אחרי השקר, בני לוי קיבלו על עצמם להישאר מיעוט האוחז באמת. הם עמדו מול העם כולו, לא נשאו פנים, או כמו שאומרים בימינו 'לא ראו בעין': "האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע, כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו". ובזכות דבקותם באמת זכו להיות מנחילי האמת לדורות: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל".

לכן לא יהיה חלקי עם אלה מתוכנו המבינים את חומרת ההחלטה, אך נרתעים מלהישאר בעמדת מיעוט מול ההמון החוגג. אם חפצי חיים אנחנו, מצווה עלינו להפר את השמחה. לא נקיים "ושמחת בחגך" בעת חגיגות עגל הזהב. אסור לעמוד מנגד כאשר מנהיגינו אובדי העצות מוסרים לידי ארגוני המרצחים השפלים נשק אסטרטגי שבכוחו להכניע את מדינת ישראל ולהכריעה על ברכיה פעם אחר פעם.

אין לנו ארץ אחרת. לכן נמשיך, בעמל סיזיפי, לדבר ולזעוק באוזניה, עד שתפקח את עיניה.

בטח שלא מנהיגות

מתוך הדברים הרבים שצריך לומר על היבטיה השונים של העיסקה ושל האירועים שמסביבה, אשתדל לחדד כמה נושאים מרכזיים.

1. מנהיגות: בניגוד למוטיב החוזר בדברי ההתפארות של נתניהו, הדבר האחרון שהתגלה בהכרעתו הגורלית זו מנהיגות. נתניהו לא הנהיג את העם בדרך המלחמה הנחושה בטרור בה דגל לאורך כל השנים. במקום זאת בחר להיכנע ללחצי משפחת שליט האומללה וללחץ התקשורת, כשהוא מצטדק בטענה שאת מתווה העסקה קבעו כבר קודמיו.

מדובר בדפוס פעולה קבוע ופחדני של נתניהו. הוא אימץ את הסכמי אוסלו ואת הסכם חברון בטענה שהעובדות כבר נקבעו בידי קודמיו, ולו נותר רק לערוך מקצה שיפורים. הוא התנגד ל'מפת הדרכים' שכפה עלינו ג'ורג' בוש, אבל בחר להצביע בעדה תוך הוספת סייגים ותנאים שכמובן התמסמסו תוך זמן קצר. הוא התנגד לנסיגה מעזה אבל נרתע מלעמוד מול ראש הממשלה שרון, הצביע בכנסת בעד הגירוש, ופרש מהממשלה רק לאחר שהמערכה כבר הוכרעה. הוא הלך לבחירות האחרונות על מצע של התנגדות למדינה פלשתינית, אבל כרע תחת הלחץ ואימץ את חזון פלשתין בנאום בר-אילן. ככה פועל מנהיג?

 מי יגלה עפר מעיניך, סגן אלוף יוני נתניהו. מסרת את נפשך כדי שמדינת ישראל לא תיכנע  לטרור ולא תשחרר 53 מחבלים תמורת למעלה ממאה בני ערובה. אילו ידעת שאחיך ביבי, ראש ממשלת ישראל, עתיד לשחרר אלף מחבלים בשביל חטוף אחד, אולי יכולת אתה להיות היום ראש הממשלה.

כמה גאים היינו בהיותנו אור לגויים כאשר לימדנו את העולם כולו מהי עמידה נחושה ומלחמה חסרת פשרות מול הטרור. וכמה עלובים אנו היום כאשר מדינות המערב מקדשות מלחמה ומכות בטרור האסלאמי, ואילו אנו מחזקים ומעודדים את מחבלי החמאס ומפיחים בהם תחושת ניצחון ורוח קרב.

2. אין דין ואין דיין: השמאלנות הממארת שפשתה בקרב בכירי שופטי ישראל סימאה את עיניהם מלראות כיצד העסקה הזאת שמה ללעג את מערכת המשפט והצדק ואת שלטון החוק בישראל. אם אפשר במחי עסקה אחת לבטל מאות עונשי מאסר עולם שנגזרו בגין העבירה החמורה ביותר בספר החוקים, איזה תוקף מוסרי נותר כאן לערך שלטון החוק? אם אי אפשר להעניש כדין את החוטאים הגדולים ביותר, איזו הצדקה יש להיטפל לפושעים הקטנים, לדגי הרקק? האם מוצדק למצות את הדין עם גנב או אנס בארץ שבה רוצחי עשרות בני אדם נשלחים לחופשי? רוצח חד-פעמי שמאחוריו לא עומד ארגון טרור הדורש את שחרורו, למה ייגרע מהמחבלים הרוצחים שחוטפי החייל שלנו חפצים בחירותם כדי שימשיכו לרצוח בנו?

במצב הנוכחי תיטיב לעשות נשיאת בית המשפט העליון אם תורה לשופטיה למשוך את ידיהם מדינם של מחבלים. חבל על הזמן השיפוטי היקר, שאפשר היה להשקיעו בחיסול מחלת הסחבת הקשה שבה לוקה מערכת המשפט בישראל. אם סופם של רוצחינו הפלשתינים להשתחרר בעסקה במתכונת חילופי שבויים, מוטב להחזיק אותם מלכתחילה כשבויי מלחמה, ללא משפט.

ואת היהודים הכלואים בגלל פגיעה בפלשתינים חובה לשחרר כעת. וכפי שמוכיח הניסיון, הסיכויים שמי מהם יחזור לדרך הטרור הם אפסיים.

3. בכירי מערכת הביטחון: בפעם הבאה שנעמוד מזועזעים מול גופות מדממות, אל תעזו להצהיר כי "ידו הארוכה של צה"ל תשיג את המרצחים". קצרה ידכם מלעשות צדק. הנפתם דגל לבן.

לא ידוע על שום ירידה במוטיבציה להתגייס לקורס טיס מאז שהנווט רון ארד "הופקר", אבל אתם לא טרחתם להפריך את השקר שטופח בתקשורת כאילו דחיית העסקה תפגע ברוח הלחימה של חיילינו. אתם מחויבים לשמור על המדינה, חייליה ואזרחיה, אבל בחרתם להפקיר את הכלל למען הפרט. הרמטכ"ל הגדיר מחדש את מושג הגבורה והכתיר כגיבור חייל שספק רב אם רוח הלחימה שגילה בדרכו אל השבי ראויה לשמש דוגמה. ראש השב"כ חובש הכיפה הסכים לקחת סיכונים שסירב לקחת קודמו. ישראל תוכל "להכיל" את שחרור המחבלים, אתם אומרים לנו. אולי תפרשו יותר, כמה הרוגים כתוצאה מהעסקה הזאת הם בגדר מחיר נסבל לדעתכם?

4. התקשורת: אם למישהו עוד נותר ספק בכך, ראו מה כוחה של התגייסות תקשורתית. הרוב העצום בפוליטיקה ובציבור לטובת העסקה הוא תוצאה של התגייסות חסרת מעצורים של התקשורת הישראלית, כמעט כולה, לקמפיין ארוך-טווח שדרש לשחרר את "הילד של כולנו", תוך התעלמות מהנזק העצום של המחיר הנדרש. גם נציגים של הציונות הדתית בתקשורת הכללית לא הצליחו לעמוד מול הזרם הסוחף. אנו רגילים לשאוב עידוד מהשתלבותם של אנשים 'משלנו' בתקשורת, אך נדמה כי ההתקדמות היא איטית ומועטת ממה שחושבים לפעמים.

5. לא להתייאש: הפסדנו במערכה הזאת גם משום שלא ניסינו כלל להתייצב למשחק והותרנו את כל המגרש לקבוצה היריבה. הציבור הכתום צריך להתנער מהייאוש והקיפאון שאחז בו כתוצאה מכישלון המאבק נגד הגירוש. נתניהו אינו אריק שרון, הוא לחיץ. ראינו את זה במאבק נגד הארכת ההקפאה. אבל אם לא נלחץ עליו אנחנו, הוא ייכנע גם בעתיד ללחצי יריבינו.