בשבע 465: דברים שרואים מכאן

חשופים לסחיטה נוספת

עמיאל אונגר , כ"ט בתשרי תשע"ב

הרעיונות המוצעים כעת כדי להגן על ישראל מפני עיסקת כניעה נוספת קורסים בזה אחר זה * מלבד האיחוד הלאומי וזאב אלקין לא נשמעו קולות התנגדות מצד הנציגים הדתיים-לאומיים בכנסת ובממשלה * בעיני הניו יורק טיימס, העיסקה מפריכה את טענת נתניהו שהוא מחושק בתוך קואליציה ניצית ומוכיחה שהוא מסוגל להוביל את הממשלה לאן שירצה

הוויכוח על עיסקת שליט טרם נדם, למרות ניסיונו של ראש הממשלה לחתוך אותו בפתיחת ישיבת הממשלה באומרו שהיו לנו שבועיים של אחדות והתעלות, תודה לשרים שהיו שותפים להחלטה ועתה הופכים דף ועוברים הלאה.

התקשורת הזרה התעניינה בעיקר בהשפעה על "תהליך השלום" | שליט בראיון לטלוויזיה המצרית | צילום: פלאש90'

 

נתרכז בשלוש מסקנות שניתן להסיק מתשלום הכופר המופרז.

א. הכל נשאר במשפחה

כפי שניתן היה לצפות, כל מקצי השיפורים המוצעים כדי להגן עלינו לקראת הפעם הבאה שנעמוד בפני הסכם כניעה דומה קורסים בזה אחר זה. ובאמת, איך מצפים שבפעם הבאה יהיה אחרת? רק בעל מוח מפולפל כמו אהוד ברק מסוגל להטיל את כל משקלו למען ביצוע העיסקה, ולמחרת לטעון שאסור למדינה חפצת חיים לבצע עסקאות כאלו.

מכלול הטיעונים בעד ונגד לא ישתנה כאשר החמאס יקיים את הבטחתו לחטוף את החייל או האזרח הישראלי הבא (ואולי הפעם תהיה זו חיילת). מי שטוען לקיומה של אמנה בלתי כתובה המחייבת להחזיר את החייל-ילד הביתה, ייצמד לעמדה זו גם בעתיד.

ועדת שמגר כבר הפכה לנפל עוד בטרם הוצגו מסקנותיה לציבור. יו"ר הכנסת רובי ריבלין מבקש לא להניח את המסקנות על שולחן הכנסת, בטענה שאסור לכבול את ידי הממשלה. והרי בדיוק לשם כך נועדו המסקנות. לדעת ריבלין, "עיגון דו''ח שמגר בחקיקה, שתשונה בכל פעם בהתאם לנסיבות ולחץ דעת הקהל, יהפוך את חקיקת הכנסת לפלסתר". המלצות ועדת שמגר תיזרקנה לפח באותה דרך שהממשלה ובג"ץ התעלמו מההוראה לגבי מתן 14 ימי אתראה לפני שחרור מחבלים.

גם הקריצה של השר ישראל כץ למתנגדי העיסקה בהמלצתו להטיל עונש מוות על מחבלים תישאר קריצה בעלמא. ישראל לא תטיל עונש מוות כי אנו מדינה "הומנית". מבחינה דיפלומטית, אין לנו עניין לעורר ביקורת מצד האיחוד האירופי ויתר הנאורים שאינם מתקשים להתיידד עם התליינים האיראנים ועורפי הראשים הסעודים. מתנגדי עונש המוות יוכיחו לנו שאין בו כדי להרתיע שאהידים, כאלו הכל נגמר בשיקולים תועלתיים. גם תלייתו של אייכמן לא מרתיעה את אחמדינג'אד.

לכך יש להוסיף את המומנטום השלילי שהצטבר מעסקאות קודמות. המשפחות האומללות שלחצו בעבר על ממשלתן לוותר מרגישות חובה מוסרית להתייצב לצד המשפחה הבאה בתור. כך ראינו את משפחת אברהם מפיגוע הר דב, שהסתיים בהחזרת ארונותיהם של בני אברהם, עומר סוואד ועדי אביטן הי"ד בעסקת 2004, נוטלת חלק פעיל בקידום העיסקה הנוכחית, וכן את משפחת גולדווסר - האם מיקי והרעיה קרנית - שגופת יקירן אודי גולדווסר הי"ד הוחזרה בעיסקת טננבאום. מיקי גולדווסר אפילו הכתירה את העיסקה "ניצחון למדינת ישראל".

על כן נותרנו עם שתי אופציות לבלום עסקאות כאלה בעתיד. אולי נזכה לראש ממשלה שיידע לעמוד בלחצים הציבוריים, או לחילופין - למשפחה בעלת תעצומות נפש שתדע לשנות את כללי המשחק ולהפנות את הלחצים כלפי האויב ולא כלפי ממשלת ישראל.

ב. לא שעתו היפה של המגזר

למרות שהציונות הדתית היוותה את הגרעין הקשה של ההתנגדות לעיסקה, הדבר לא בא לידי ביטוי עקבי בעמדות מנהיגיה. שוב ראינו את התגשמות חלום הבלהות של ראש ממשלה מהליכוד שמשנה את טעמו וגורר אחריו את רוב ממשלתו לצעד אומלל. 'ההחלטה המנהיגותית' של נתניהו התקבלה כתוצאה מלחץ מהונדס של דעת הקהל. לא רק החמאס יצא מחוזק מהצלחת הטקטיקה; גם אלה שלחצו על הממשלה לוותר "בכל מחיר" רשמו לפניהם שטקטיקה כזאת עשויה להצליח גם בתחומים נוספים. מי שהוביל את המאבק לא נמנה על בעלי בריתנו, ודי היה לראות את נועם שליט מגיע לבג"ץ כשהוא מלווה בעו"ד גלעד שר כדי להיווכח בכך.

נציגים רשמיים ובלתי רשמיים של הציונות הדתית בממשלה אכזבו. השרים הרשקוביץ, נאמן ואדלשטיין נתנו יד לעיסקה. ב'מקור ראשון' פורסם מאמר סנגוריה של אמנון לורד על בנימין נתניהו, שלדבריו ביצע תרגיל לא פחות נועז מנסיעתו של קיסינג'ר לביג'ינג. וכשם שקיסינג'ר ביצע הפרד ומשול בין ברית המועצות לסין, כך הצליח נתניהו ליצור טריז בין חמאס לפתח'. יחי ההבדל הקטן, שמאז 1956 הגיעה בריה"מ למסקנה שלא תוכל לנצח את ארה"ב צבאית, ושבניגוד לישראל - באמריקה הדרום כולו לא ישב במקלטים באותה שנה. כבר ראינו את מידת הצלחתה של הטקטיקה המבחינה בין פתח' לחמאס.

למרות ששרי הציונות הדתית הלכו בתלם, המרוויחה הגדולה בצד הדתי היתה ש"ס. בנימין נתניהו עלה לרב עובדיה לקבל ברכה על העיסקה ולהודות על תמיכת ש"ס בהחלטה. בו-זמנית, השר אלי ישי אימץ את קו ההסברה שנקט אריה דרעי לאחר שש"ס תמכה באוסלו: ההכרעה בכל מקרה לא היתה בידי ש"ס, ואילו ש"ס היתה לשון המאזניים - ייתכן שהרב עובדיה היה מורה אחרת.

כשמדובר בחכ"ים, נציגי האיחוד הלאומי לא אכזבו, אך מלבדם, למעט ח"כ זאב אלקין, החכ"ים של הציונות הדתית במפלגות השונות שמרו על דממה. כאשר נחתמה עיסקת ג'יבריל נערכה הפגנה מכובדת בגן הוורדים וכן כינוס מחאה נגד העיסקה. בין הדוברים הבולטים נגד העיסקה נמנה הרב יואל בן-נון, אז עדיין תושב עופרה. היעדר מחאה ציבורית דומה הפעם, כאשר הנטל רובץ כולו על משפחות נפגעי הטרור, אינו מבשר טובות.

ג. ההיבט הבינלאומי

העיסקה לא הועילה ולא הזיקה לתדמית ישראל בעולם. הדבר היחיד ששיחק לטובתנו היה מראהו החיוור והכחוש של גלעד לעומת מצבם החסון של הטרוריסטים ששולחו לחופשי, וכן התבטאויותיהם של האחרונים לגבי המשך המאבק נגד ישראל. אך ככלל, מי שאהב אותנו קודם המשיך לגלות סימפטיה, ומי שנוהג לטפל בנו בארסיות המשיך לטפטף רעל.

הארסיות הזאת פעלה בדרך כלל תחת מסווה של אובייקטיביות. הניו-יורק טיימס פרסם תמונה גדולה של נכדה המחכה לסבה הכלוא בישראל. מתחתיה פורסמו תמונות קטנות המציגות אסירים ששוחררו ואת העילה למעצרם, אבל זה היה משול לאותיות הקטנות על חפיסת סיגריות המזהירות מפני סכנת העישון. בעיני הניו יורק טיימס העיסקה מפריכה את טענת נתניהו שהוא מחושק בתוך קואליציה ניצית שאינה מקלה עליו בעשיית ויתורים, ומוכיחה שהוא מסוגל להוביל את הממשלה לאן שירצה.

הגרדיאן, העיתון הבריטי המלבה שנאה לישראל, פרסם טור של דברה אור שביקרה את הפלשתינים על שהסכימו להסכם בזוי, המאשש את מחשבת הציונים שחיי העם הנבחר שווים יותר מחיי שכניהם.

השאלה העיקרית שעניינה את התקשורת הזרה היתה האם העיסקה היטיבה עם הסיכויים לשלום בין ישראל לפלשתינים. הדעה הרווחת היתה שהעיסקה לא הועילה, ובכך תם הנושא. היו כאלו שהאשימו את נתניהו בחיזוק מכוון של החמאס על חשבון הפתח' "המתון", ולכן מבחינתם העיסקה היתה ראויה לגינוי.

העיסקה חיזקה את עמדתם של הטוענים שיש לשלב את חמאס במשא ומתן. הטלגרף הבריטי, הנוקט בקו אוהד יחסית כלפינו, פרסם מאמר של קון קוגלין, הפרשן לענייני חוץ, שטען שישראל למעשה ניהלה משא ומתן עם חמאס ולכן אין לראות את חמאס כמוקצה. מרי רידל טענה שממשלת ישראל חייבת לאמץ את התקווה לשלום שביטא גלעד בראיון הכפוי לטלוויזיה המצרית. היא עשתה גזירה שווה בין המחבלים הפלשתינים לצבא הרפובליקני האירי וטענה ששחרור הרוצחים האירים היה תנאי לשלום, ובאותה מידה השמחה המשותפת של ישראלים ופלשתינים יכולה להוביל לתהליך דומה.

אבל מה לנו כי נלין על התקשורת הזרה כאשר היא מוצאת חיזוק לטענותיה מפי דוברים ישראלים. התקשורת הזרה ציטטה בהרחבה את המלצתו של ח"כ נחמן שי לשנות את היחס לחמאס וגם להרפות מהסגר על רצועת עזה, היות וחטיפתו וכליאתו של גלעד שליט (ולא מניעת התחמשותו של ארגון הפועל להשמדת ישראל) היתה הסיבה להטלת הסגר. אדם יותר רציני משי, ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי, פרסם טור בניו רפובליק שבו הוא חוזר על עמדתו הידועה שיש לראות בחמאס פרטנר לשלום.