בשבע 465: סוף מחבל להשתחרר

לאחר שתושלם עסקת גלעד שליט יתקרב לשמונת אלפים מספר המחבלים ששוחררו מהכלא בטרם סיימו לרצות את עונשם

יאיר שפירא , כ"ט בתשרי תשע"ב

 לאחר שתושלם עסקת גלעד שליט יתקרב לשמונת אלפים מספר המחבלים ששוחררו מהכלא בטרם סיימו לרצות את עונשם * תמיכת השמאל בעיסקה נובעת גם מהרצון להסיר מדרך השלום את אבן הנגף של האסירים הביטחוניים רוצחי ההמונים, שהפלשתינים לא יוותרו על שחרורם * ביניש וחבריה לא הותירו שום סיכוי לניסיון לעצור את העסקה בבג"ץ

שנתיים וחצי לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, הסתננה חוליה של חמישה מחבלים מארגון הפתח אל מעבר לקו הירוק - באותם ימים קו הגבול בין ירדן לישראל. הם הגיעו מהרי חברון והצמידו חומר נפץ אל מכון המים של המושב נחושה. המחבלים התגלו והונסו משם בקרב שערכו מולם חיילים שחשו לאזור. חומר הנפץ סולק, מכון המים ניצל. למחרת לכדו רועים דרוזים את מחמוד אכרם חג'אזי, אחד המחבלים שנפצע וננטש בשטח על ידי חבריו. הוא הובא לבית דין צבאי, שם נגזר עליו מוות בתליה.

מקרהו של חג'אזי התפרסם לאחר ששר המשפטים דאז, דב יוסף, אסר על פרקליט אזרח זר להגיע ארצה כדי להגן עליו בבית הדין הצבאי לערעורים. מכל מקום, הגנתו של עו"ד ישראלי הספיקה כדי שבית הדין לערעורים יבטל את עונש המוות. תיקו של חג'אזי הוחזר לבית הדין הצבאי, שגזר עליו שלושים שנות מאסר. חג'אזי ריצה רק שש מהן.

בחורף תש"ל יצאה חוליה אחרת של פתח, גם היא עמוסת חומר נפץ. הפעם בסיס היציאה היה גבול לבנון, והיעד מטולה. הם יצאו עמוסי מוקשים אותם הניחו על יסודות בתים בעיירה הצפונית. גם הפעם חומר הנפץ לא התפוצץ. שמואל רוזנווסר, ניצול שואה מטרנסילבניה, הועסק במטולה כשומר לילה. הוא היה כבר בן חמישים וארבע, ללא הכשרה צבאית וחמוש ברובה צ'כי ישן. הוא נתקל בחוליה בעת שנסוגה, ולאחר מאבק קצר נחטף לאזור לבנון.

גם אז הגיב צה"ל במלוא העוז וללא כל תוצאה. פשיטה אל תוך שטח לבנון הביאה עימה יותר מעשרים לבנונים כקלפי מיקוח, שהוחזרו מאוחר יותר כשהתברר כי אנשי פתח לא מוכנים לשאת ולתת תמורתם. היה שם הכול: הבטחה של שר הביטחון על מחויבות לשחרר את רוזנווסר, מכתבי שנה טובה מראש הממשלה, וכתבות אוהדות בעיתונות עם המשפחה שנותרה מאחור. קלטות וידאו לא היו אז, אך הפתח דאג להפגיש את השומר החטוף עם עיתונאים זרים בירדן ולהכתיב לו הצהרות המטילות את אשמת העיכוב בשחרורו על סרבנותה של ממשלת ישראל. שוביו של רוזנווסר דרשו תמורתו שחרור של לא פחות משלושת אלפים וחמש מאות מחבלים, אך לבסוף הסתפקו רק בחג'אזי. התמורה לחטיפה לא היתה גבוהה, אך העיקרון נקבע: מי שלא ניתלה היום ישוחרר מחר או מחרתיים. יום שחרורו של חג'אזי מהכלא הפך ל'יום האסיר הפלשתיני' של הפתח, ומשהוקמה הרשות הפלסטינית הוא נקבע כיום לאומי רשמי. מדיניות שחרור המחבלים מהכלא היא אמנם בלתי רשמית להלכה, אך למעשה מספר המחבלים ששולחו לחופשי בעקבות התקדים של חג'אזי יתקרב, לאחר השלמת עסקת שליט, לשמונת אלפים.

המחבלים של אבו-מאזן

מרבית המחבלים ששולחו לחופשי בטרם סיימו לרצות את עונשם לא שוחררו בעסקאות תמורת חיילים, אזרחים או גופות. אלפים שוחררו במסגרת הסכמי אוסלו וההסכמים שבאו אחריו. אחרים שוחררו ללא כל תמורה, או כפי שהדבר מכונה בתקשורת, במסגרת "מחוות".

בהסכמי אוסלו, או בשמם הרשמי 'הסכם הביניים הישראלי-הפלשתיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה', נקבע כי ישראל תשחרר אסירים בשלושה שלבים. בשלב הראשון שוחררו כל האסירות הביטחוניות. לאחר מכן שוחררו אסירים גברים שכבר ריצו שני שליש מעונשם, או ישבו בכלא למעלה מעשר שנים, אך לא היו מעורבים בפעולות חבלניות שהביאו למוות או לפציעה קשה. שוחררו אסירים שגילם יותר מחמישים, אסירים שגילם פחות משמונה עשרה, אסירים חולים ואסירים פליליים רבים. בשלב השלישי הבטיחה ישראל כי תבחן קריטריונים נוספים לשחרור, אך שלב זה היה מותנה בהסכם קבע. זה כיודע טרם נחתם, אך שורה של הסכמי ביניים שנחתמו מאז לוו כולם בשחרור של מחבלים נוספים. במיעוטם, כמו בהסכם וואי, עוגן השחרור בהסכמים עצמם. באחרים היו אלו סיכומים בעל-פה. ברוב המקרים הוקדם השחרור לחתימת ההסכם - מחווה של רצון טוב תוך כדי משא ומתן. המחוות הללו, שפסקו בשנות הדמים של ראשית שנות האלפיים, התחדשו מיד לאחר מותו של יאסר ערפת ועלייתו לשלטון של מחמוד עבאס, והפכו לשיטפון של ממש מאמצע 2007. לאחר השתלטותו הסופית של חמאס על עזה, ישראל החלה לפטם את עבאס במחוות כדי לחזק את שלטונו ביו"ש. חודש לאחר שהרשות איבדה את עזה החלה ישראל לשחרר אסירים ללא כל תמורה ומאז, במשך ארבע שנים, שוחררו בסך הכול למעלה מאלף ומאתיים אסירים ביטחוניים.

דו"ח של ארגון נפגעי הטרור 'אלמגור', שפורסם בשנת 2008, עוסק בהרכב המחבלים ששוחררו בשני סבבים באותה שנה. באוגוסט 2008, כך על פי הדו"ח, השתחררו 199 אסירים ביטחוניים. 75 אחוז מהם הורשעו בניסיון לרצח. כתבי האישום של האסירים הללו כללו הנחת מטעני חבלה של עשרות קילוגרמים, וירי לעבר כלי רכב צבאיים ולעבר רכבים פרטיים ואוטובוסים אזרחיים. בעשרים וחמישה האחוזים הנותרים ניתן היה למצוא סוחרי נשק ומובילי חומר נפץ, לצד זורקי אבנים וסתם חברים בארגון טרור. רבים מהם לא עמדו בקריטריונים שנקבעו בהסכם אוסלו לחנינת אסירים, ושוחררו על אף שלא ריצו אפילו רבע מתקופת המאסר שנגזרה עליהם. ארבעה חודשים מאוחר יותר, במסגרת מחווה ישראלית נוספת, שוחררו 230 מחבלים נוספים. הפעם רק 64 אחוז מהם הורשעו בעברות של ניסיון לרצח, בתוכם כאלו שהורשעו בירי לעבר יישובים יהודים. מבין המשוחררים הנותרים היו מי שנאשמו למשל בלא פחות מתשעה ניסיונות לחטוף חיילים ואזרחים ישראלים.

רוב המחבלים ששוחררו בסבב הזה הורשעו על פעולות חבלניות שעשו לאחר שנת 2006, במסגרת חברותם בפתח. הווי אומר פעולות חבלניות שנעשו תחת פיקודו של אבו מאזן, שלמען חיזוק שלטונו שוחררו אותם אסירים. עכשיו דורשים גורמים בצה"ל לשחרר לכבודו של אבו מאזן עוד מאות מחבלים אנשי פתח, כדי לא להעמיד אותו במבוכה מול השיגי חמאס בעסקת שליט. שחרור אסירים ביטחוניים הוא אחד הנושאים המרכזיים המעסיקים את החברה הערבית ביו"ש ובעזה. ואם עד עתה היו הארגונים החילונים, הפתח והחזית העממית, אלו שהביאו את ההישגים הנאים בתחום, הרי שעסקת שליט מחזקת מאוד את מעמדו של חמאס.

 הוסר המכשול לשלום

על פי טענות מכוני מחקר ערביים, כחמישית מהאוכלוסייה הערבית ביו"ש ביקרה בבתי הסוהר בישראל או נמצאת בהם גם היום. כיום כלואים במתקני השב"ס כשמונת אלפים אסירים בטחוניים, ועוד מאות רבות של אסירים פליליים אזרחי הרשות. הרוב הגדול של האסירים מגיעים מיהודה ושומרון, וההערכות הן שלמעלה מאחוז מערביי יו"ש כלואים כיום בישראל. מדובר אם כך בלמעלה משני אחוזים מהגברים הערביים ביו"ש, ובממוצע אין חמולה באזור שלא ממתינה לשחרור של אחד מבניה מהכלא הישראלי.

מבחינות רבות, 'בעיית האסירים' קיומית הרבה יותר בשטחי הרשות מנושא הפליטים או הריבונות בירושלים. הישראלי הממוצע אינו מודע לעניין. אנשי השמאל בישראל דווקא כן. משא ומתן עתידי על הסדר קבע יעמיד במרכזו את נושא הגבולות, הפליטים ומעמד ירושלים, אך גם את נושא המחבלים הכלואים בישראל.

לכל מי שלא הצליח להבין את ההתגייסות המסיבית של השמאל לקמפיין של משפחת שליט, החל בקמפיין התקשורתי ועד הסיוע הנדיב בארגון ובמימון, הרי שלא גורלו של החייל ממצפה הילה הוא בהכרח העילה לעניין. רדיפת ההתיישבות היהודית ביו"ש ובירושלים מנומקת בטענה כי כל היאחזות יהודית מעבר לקו הירוק תקשה על משא ומתן עתידי. באותה מידה, גם כל אסיר ביטחוני כלוא יקשה על המשא ומתן. אם ממשלת ישראל משחררת כעת מחבלים שרצחו עשרות, אלו אבני נגף שמוסרות עכשיו מדרכו של משא ומתן עתידי. אם משחררים היום את רוצחי חמשת בני משפחת סחיווסחורדר, נשבר מחסום משפטי ופסיכולוגי. בעתיד לא יקשה על ממשלת ישראל להגמיש את הכללים ולשחרר גם את רוצחי משפחת פוגל בעת חתימה על הסכם קבע.

בקצה הסקאלה אפשר למצוא גם נימוקים מהותיים יותר להתגייסות לביצוע העסקה. קראו נא את מאמריהם של גדעון לוי או אורי אבנרי שפורסמו בשבוע האחרון ובהם מבצבץ המרצע משקו. מי שרואה ברוצחי המשפחות הללו סוג של לוחמי חופש, רואה בשחרורם סוג של צדק. אבנרי ודומיו רואים במחבלים הכלואים שבויי מלחמה. כבר לפני ארבעים שנה ביקש הפתח הכרה בינלאומית כזו במחבל חג'אזי המוזכר למעלה. הוא כשל להלכה, אך הצליח למעשה כאשר קיבל את חג'אזי במקום רוזנווסר ויצר את התקדים שבעקבותיו שוחררו אלפים. השבוע, כשישראל נהגה באופן דומה גם במחבלי החמאס, פנתה הליגה הערבית למוסדות האו"ם וביקשה להכיר רשמית ברוצחי היהודים בישראל כשבויי מלחמה לכל דבר ועניין.

התייחסות מזלזלת לעתירות

גם כשהוגשו העתירות נגד תוכנית התנתקות לא היה ספק כלשהו שלא שופטי בג"ץ יהיו אלו שימנעו מהשמאל הישג היסטורי בחסותה של שעת חסד העלולה לחלוף. אבל אז לכל הפחות עשו השופטים את המאמץ הראוי וכיבדו את הרגע בהצגה טובה: הרכב מכובד של אחד עשר שופטים, פסק דין שמשתרע על עשרות עמודים, והתייחסות מפורטת, לפחות לטענות החלשות יותר של העותרים. הפעם לא טרחה נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, אפילו על מראית עין של התייחסות רצינית. נדמה כי לולא חששה מתקלה מביכה בה הרכב לא מפוקח על ידה עלול להוציא במפתיע צו ביניים לעיכוב העסקה, היתה ביניש אפילו מפקידה את ראשות ההרכב בידיו של שופט זוטר יותר. איש מעורכי הדין שהופיעו בשם העותרים נגד העסקה לא היה יכול לחשוב כי טענותיו יישאו פרי כלשהוא כל עוד הוא טוען בפני הרכב של שלושה שופטים. הרכב מינימאלי שכזה בסוגיה כבדה שכזו, הוא מסר חד וברור כי העתירה נדחית עוד בטרם התיישבו השופטים על כיסאותיהם. 

את פסק הדין הצליחו השופטים למרוח בקושי רב על פני שמונה עמודים. כתלמיד המנסה להשלים את חוקו, נדחסו בפסק הדין תיאור חטיפתו של שליט, יחד עם ציטוט ארוך ומיותר מהודעת הממשלה על העסקה, בתוך דברי כיבושין למשפחות השכולות. רק מחצית מפסק הדין הקצר הוקדש לטענות המשפטיות של העותרים. על חלקן ענו השופטים באופן כללי, ספרותי כמעט. אחדות לא זכו כלל להתייחסות. "במשך הרבע השעה האחרונה לדיון רק עמדתי ודברתי על הזלזול" אומר עו"ד זאב דסברג, אחיה של אפי אונגר הי"ד וראש המכון המשפטי לחקר הטרור, שהיה בין מגישי העתירות. השופטים הורו למדינה להגיש את תשובתה לטענות העותרים שעתיים לפני תחילת הדיון, כדי שדסברג וחבריו יוכלו ללמוד אותה בטרם יחל הדיון. אסנת מנדל, ראש מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה, לא מילאה את הצו והגיעה עם התשובה הישר לדיון. כאשר דסברג מחה על כך הוא נדחה בקוצר רוח על ידי השופטים. כך גם היה כשגילה כי תשובת המדינה היא בעיקרה 'העתק-הדבק' שעשו מנדל וחבריה לתשובה בעתירה דומה אחרת, והיא מתייחסת בין השאר לטענות שכלל לא העלה בעתירה הנוכחית. מעט השאלות הקשות שהציגו השופטים למנדל, נענו בתשובה כי היא אינה יודעת. איש לא טרח להורות לה לצאת לברר ולחזור לבית המשפט עם תשובות ברורות.

בין סעיפי עתירתו של עו"ד דסברג שלא זכו להתייחסות השופטים היתה גם טענה כי בית משפט השלום בירושלים עיקם גם הוא מעט את דרכו כדי לא להפריע חלילה להשלמת העסקה. דסברג שלח מספר נפגעי טרור להגיש תביעות כספיות נגד רוצחי בני משפחותיהם המשתחררים. לתביעות הם צרפו בקשות לעיכוב יציאה של המחבלים מהארץ עד לברור התביעה או המצאת ערבויות. כשהגיעו למזכירות בית המשפט נדהמו כשנאמר להם כי התקבלה הוראה מגבוה שלא לקבל את התביעות במזכירות. רק כשאיים דסברג בשערורייה ציבורית קיבלה המזכירות את התביעות. צווי עיכוב יציאה לא הוצאו כמובן.

ההרכב

הפרקליטות