חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 466ראשיהפצה

ערבות אישית מדי - על דעת עצמי

אם האירועים הקשים בדרום הארץ היו מביאים לקמפיין תקשורתי מסיבי, כמו רבע מהסיקור של המחאה החברתית, הרקטות מעזה היו עוצרות בבהלה.
03/11/11, 12:41
אבי סגל

ערבות אישית מדי

אם האירועים הקשים בדרום הארץ היו מביאים לקמפיין תקשורתי מסיבי, משהו כמו רבע מהסיקור של המחאה החברתית הי"ד, אפשר להמר כי הרקטות מעזה היו עוצרות בבהלה ועושות אחורה פנה. אבל זה לא קורה, בעיקר לא באתרי החדשות באינטרנט, והסיבה ברורה: המצב בדרום לא צפוי להפיל כאן ממשלה, כל שכן להקים ממשלה אחרת בראשות סנדקית ההתנתקות ציפי לבני. אה, כן, וזה גם לא קורה בגוש דן אלא בדרום. מאוד רחוק שם.

אבל לא היינו צריכים את אירועי סוף השבוע כדי להבין עד כמה מגוחכת שביעות הרצון הישראלית מהערבות ההדדית שפרצה כאן, כביכול, בתקופה האחרונה. בהקשר זה מרבים להזכיר את המאבק למען גלעד שליט ואת מחאת האוהלים, לחבר בין שני האירועים, לקשור בסרט יפה ולמכור אותם לציבור כפעילות של חברה מתוקנת. אבל כשמקלפים את שכבות השמאלץ מעל הדבר האמיתי, אפשר לראות שאנחנו בסך הכול חברה חלשה, לא לגמרי שפויה ובעיקר רואה יותר מדי טלוויזיה.

דווקא אותם שני מקרים שהוצאו מן הכלל כדי להעיד על הכלל, מוכיחים את ההפך הגמור. המחאה החברתית, גם אם נתעלם לרגע מהאלמנטים הפוליטיים שבה, היתה לא יותר מהתכנסות שבטית של משפחת קוטריה לדורותיה, לא ערבות הדדית ולא נעליים. איש לא הגיע להפגנת הטריליון (לפי ספירה עדכנית של ידיעות אחרונות) כדי שלדפני ליף תהיה דירה בדיזנגוף, או אפילו כדי שתושבי עיירות פיתוח יוכלו לקנות קוטג'. אנשים וארגונים בעלי אינטרסים מנוגדים ישבו וישנו יחד כמחאה נגד המצב, בלי להציע פתרונות סבירים שיסייעו לכל המוחים או לכל פרט בנפרד. מצטער, אבל כדי לקטר נגד המצב אין צורך להיות "כל ישראל ערבים", מספיק פשוט להיות ישראלי.

על פניו, פרשת שליט נראית שונה. כאן הדאגה לשלומו של האחר היא אמיתית, תמימה וחפה מאינטרסים. האם זוהי עדות לערבות ההדדית בישראל? האם היינו נאבקים למען חייל חטוף גם אם לא היינו רואים אותו בטלוויזיה, חלוש ופגיע כפי שרק הילד של כולנו יכול להיות? הצירוף 'הילד של כולנו' מבטא רגש הזדהות של הצופה, אותו רגש המציף אותנו למראה ילד מתוק ממשפחה ענייה, אך לא מזיז לנו במילימטר למראה קשיש נרגן או בריון קשקשים עם אותה בעיה בדיוק. במובן מסוים, הדאגה שלנו לגורלו של גלעד שליט הפכה לאינטרס אישי. אין לזה דבר וחצי דבר עם ערבות הדדית של חברה.

ערבות הדדית בישראל פירושה להיות אחראי על כלל ישראל, מהאסיר החף מפשע בכלא המצרי ועד אחרון האנשים במוסדות הסיעודיים, מהמרגל שלנו בארה"ב ועד המפונים מגוש קטיף, כולל אלה עם כיפת הענק והזקן. ערבות הדדית היא הנכונות לדאוג לאחר, גם אם הוא באמת 'אחר', לא כמונו, וגם אם הוא לא מככב בטלוויזיה. כי כשיש אינטרס אישי, בין אם הוא אמיתי או וירטואלי באמצעות המדיה, זוהי ערבות הדדית שלך עם עצמך.

מדהים לגלות באיזו קלות אנו חשים עצמנו צדיקים ונאורים, חברה מתוקנת ואור לגויים, בזכות בחירה סלקטיבית של הנתמכים האהודים עלינו. למרבה השמחה, יש בתוכנו אנשים שהערבות ההדדית היא לחם חוקם, חלק בלתי נפרד ממהותם ומאורח חייהם. האחרים, אלה שמסרו עצמם מרצון ביד יחצנים ועיתונאים ורואים בכך הישג לחברה, פשוט חיים בסרט. אותו סרט שגורם למנהיגת המחאה לפנות לראש ממשלה כאילו הוא האקס המיתולוגי שלה; אותו סרט שגורם לאנשים טובים להאמין כי שחרור אלף מחבלים הוא ניצחון; אותו סרט שגורם לאנשים להאמין כי הם נאבקים למען כלל ישראל, בזמן שהחלק הדרומי באותה ישראל טובע בצרות אחרות לחלוטין.

כופר מלל

כוכבי תוכנית הסאטירה המנוחה 'החמישייה הקאמרית' התאחדו במוצ"ש למערכון חד פעמי על במת עצרת המחאה בכיכר רבין. היה זה מערכון פוליטי אך חביב למדי בן שתי דקות, שלמרבה הצער נמתח לפיאסקו מביך בן שמונה דקות. אם תרצו, מביך כפרצופה של המחאה עצמה. ובמחשבה לאחור, אין פלא שמארגני המחאה החברתית בחרו להזמין דווקא את חברי 'החמישייה', שאחד מסמליהם המובהקים היה חוסר הפואנטה.

בלי כל קשר לאיחוד המרגש, זה הזמן מבחינתי לנצל את ההזדמנות, להעז ולומר את האמת שלי: 'החמישייה הקאמרית' היתה תוכנית טלוויזיה לא טובה. זהו, הוצאתי את זה. היא היתה אולי טור מוצלח בעיתון, או תסכית רדיו משובחת, אבל תוכנית טלוויזיה רעה מאוד. רוב המערכונים היו מילוליים, מעין עיבוד תסריטאי של מדור 'השער האחורי' בעיתון העיר. הטקסטים היו מרעננים, והביצוע בסדר, אבל זאת לא טלוויזיה, ולא אכפת לי כמה מיליוני אנשים צפו בה. כבר באותם ימים לא חיבבתי במיוחד את התוכנית, וגם היום אני עדיין חש כמיעוט נרדף. אך ברור לי שביום מן הימים הציבור כולו יצטרף אלי, ואיש ממנו לא יבין מדוע אהב את התוכנית מלכתחילה. תהליך דומה כבר מתרחש בימים אלה עם המחאה החברתית.

יודע את מקומי

לא נעים לציין זאת בפעם המיליון, אבל רעייתי ואני לא מרבים לבלות מחוץ לבית. יש לכך שלוש סיבות עיקריות, שונות לחלוטין זו מזו: היורש, היורשת והיורשון. בשבוע שעבר התרחש היוצא מן הכלל, כאשר ביקרנו לראשונה בחיינו במשכן לאמנויות הבמה כדי לצפות במיוזיקל הקלאסי מברודווי 'קורוס ליין'. פעם קראו לזה 'שורת המקהלה', אבל זה היה בזמן שהמפיקים והמפיצים בארץ עדיין דיברו עברית. במודעות הפרסום הובטחו לנו כתוביות תרגום למחזה, אבל דווקא את שמו איש לא טרח לתרגם.

דווקא משום שאירוע התרבות הזה הוא כה נדיר במשפחתנו, הרשיתי לעצמי להשקיע שלוש משכורות חודשיות וגם לקחת הלוואה בתנאים נוחים מבני הבכור, רק כדי לממן לנו זוג כרטיסים בכיסאות שמהם רואים לשחקנים את הלבן בעיניים. אין מה לעשות, ככה זה בזוגיות: לבעלה של אהבת חיי מגיע לא פחות מהטוב ביותר. למזלנו הגענו לת"א בשעה מוקדמת, משום שהתברר כי הכסף ששילמתי אינו מספיק, ועלי לקבץ נדבות כדי לממן לנו גם את החנייה.

בכניסה לבניין הזהירה אותנו סדרנית כי ההצגה תימשך שעתיים וחצי ללא הפסקה. בתום ההליכה המתבקשת לשירותים (ואחרי עמידה בתור עם 278 גברות בצד של תאי הנשים ומינוס שניים בצד של הגברים) נכנסנו לאולם כמעט על הבאזר. למרבה התדהמה, המופע החל באיחור של שבע דקות מטכליות לבד. שבע דקות, כאילו לא חשבו שם שיש גם בוגרי בני עקיבא בקהל. פשוט שערורייה.

חבורת שחקנים נעמדו לרוחב הבמה בשורה ארוכה, כנראה משום שהם היו אמריקנים והבינו מה זה 'קורוס ליין'. הם החלו לבצע תרגילי ריקוד להנאת הקהל, אך ברגע שפצו את פיותיהם האמריקניים, קלטתי את גודל טעותי ברכישת הכרטיסים. עשרה מטרים הפרידו בינינו לבין הבמה. עשרה מטרים הפרידו גם בין השחקנים לבין כתוביות התרגום שמעליהם. לא צריך להיות פיתגורס כדי להבין את הברוך הגיאומטרי והקונספציה שקרסה. לא יותר מחמש דקות חלפו לפני שאישוני עיניי נראו כמו עמודי שמשון, עוברים מהשחקן התורן אל התרגום ובחזרה, רק כדי שעצלנותי מתקופת התיכון לא תגרום לי לאבד אף מילה לועזית. מצטער, המורה, הייתי צריך להקשיב יותר.

לא שהטקסט היה חשוב עד כדי כך. להפך, מבחינות רבות הוא נשמע מיושן ובנאלי, בדור שכבר מזמן לעס כל תובנה על החיפוש אחר תהילת הרגע. הסצנות הדרמטיות, אלו שהיו אמורות ללחלח את עיני הצופה, נראו עבשות כמו הסבנטיז עצמם וגם סבלו ממשחק לא טוב. למרבה המזל, השירים בוצעו להפליא והריקודים היו נהדרים, וזהו הרי עיקרו של המיוזיקל. במשך שעתיים (חצי שעה של הפחדה מתחילת הערב התגלה כסרק-סרק) ישבתי מול הבמה בפה פעור ונרגש כילד בן שש, מודע לכך שבזאת מסתכמת מנת התרבות המוזיקלית שלי לזמן הקרוב. אז כמאמר הקלישאה: חזרנו הביתה עייפים אך מרוצים, וזהו הליין התחתון.