חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

נקודת השבר - על דעת עצמי

העצרת לציון יום השנה לרצח רבין, שהיתה אמורה להתקיים במוצ"ש האחרון, נדחתה למועד בלתי ידוע בגלל תנאי מזג האוויר, קצת אירוני
10/11/11, 10:43
אבי סגל

העצרת לציון יום השנה לרצח רבין, שהיתה אמורה להתקיים במוצ"ש האחרון בכיכר רבין, נדחתה למועד בלתי ידוע בגלל תנאי מזג האוויר – או לפחות כך טוענים המארגנים. קצת אירוני, אם נזכרים בהפגנות ההן נגד ממשלת רבין, שלפחות בחלקן התקיימו ללא התחשבות במזג האוויר, תחת גשם שוטף, בלי לדאוג לשלומן של מערכות ההגברה. טוב, יש מצב שהחזאי של אותם ימים פשוט הטעה אותנו, אבל אתם מבינים את הפרינציפ: כשזה היה חשוב, כשזה היה בנפשנו, הגענו מכל קצות הארץ. לא שאלנו מי יופיע בתוכנית האמנותית – בדרך כלל זה היה בני בגין – פשוט באנו.

בינינו, זה לא שבשבת האחרונה הבטיחו לנו החזאים את השבת הסוערת של המילניום. אבל העצרת נמצאת גם כך על פרשת דרכים: אפילו משפחת רבין התנגדה לקיומה מטעמי חוסר עניין לציבור. הקהל התל-אביבי האוהד כבר עייף מהפגנות ועצרות, ואפילו נוכחותו המובטחת של דני סנדרסון (בחירה טבעית לעצרת זיכרון, לא כן?) עלולה לא להספיק השנה. במצב כזה, חבל על כל טיפה. כלומר, אפילו גשם דק עלול לגרום לאירוע להתבטל באופן טבעי, מבלי שמישהו יודיע על כך מראש.

העניין הציבורי בעצרת, ובאירועי הזיכרון לרבין בכלל, הולך ופוחת מדי שנה. מקובל לחשוב שזהו תהליך מדורג, טבעי, בגלל הזמן שחולף ומקהה את עוצמת הרגשות. יש בכך משהו, כמובן, אבל זו לא כל האמת. כשמעלעלים בעיתונים מימי חמש עשרה עצרות הזיכרון הקודמות, אפשר להבחין בבירור בנקודת הזמן שבה הגיעה הנפילה, בין חמש העצרות הראשונות לבין עשר האחרונות, כלומר בין נובמבר 2000 לתקופה המקבילה ב-2001.

באותה שנה, בבת אחת, הפכה העצרת בכיכר מכותרת ראשית ענקית, הכוללת גם ידיעות חדשותיות נלוות, לידיעה לא רלוונטית בעמודים הפנימיים. אמנם היא עדיין זכתה להפניה קטנה ומנומסת בעמודי השער, אבל לא יותר מכך. וחשוב לא פחות: הסיקור הפסיק להיות נלהב, אוהד ומשתפך, והכתבים הממש-לא-ימניים החלו לראות בעצרת אירוע מכמיר לב. העצרת הפכה לבדיחה עצובה ומרירה דווקא בקרב מוקירי זכרם של רבין והרפתקאותיו המדיניות.

גם תכני העצרת עברו שינוי עצום, בוודאי בדגשים. בחמש השנים הראשונות אפשר היה לקבץ את סיסמאות השלום לאנציקלופדיה, או לפחות לספר ציטוטים נוסף של אורי אורבך וחגי סגל. "אש השלום לא תכבה, כי אנחנו לא ניתן לכבות אותה"; "יצחק נרצח, אבל אף אחד לא ירצח את השלום"; "הערב אנחנו פותחים מחדש את דרך השלום"; וגם "אני, מספר אישי 448200, רב אלוף במילואים אהוד ברק, נשבע לך, יצחק, להוביל את דרכך עד שנביא שלום". לעומת כל אלה, המסר העיקרי בעצרות האחרונות היה משהו כמו "תודה לכם שהואלתם לצאת מהבית, כי היינו בטוחים שלא יגיע לכאן אף אחד".

מה קרה באותה שנה, מחשוון עד חשוון? ובכן, קרה לא מעט. בשנה הזו נפלו מגדלי התאומים, האינתיפאדה השנייה תפסה תאוצה, שיחות טאבה נכשלו, השמאל התרסק בבחירות לראשות הממשלה, ובנוסף לכך, אם תרצו – לאה רבין הלכה לעולמה. אם לא די בכך, בחשוון תשס"ב סבלה העצרת גם מתחרות על תשומת הלב עם אייטמים חשובים אחרים מאותו יום: הכרזתם של נעדרי צה"ל כחללים, פטירתו של הרב שך, מותו של חייל צה"ל בפיגוע ירי, ולפחות שתי ידיעות מדיניות בכיכובם של ראש הממשלה שרון ושר החוץ פרס.

מכאן יש להבין, כי הדעיכה של זכר רבין לא נובעת רק מהזמן שחלף, אלא בעיקר מהתנפצותם של אירועי הזיכרון על קרקע המציאות. הדרך שבה ביקש השמאל לציין את הרצח – הסיסמאות והזחיחות, ההתכנסות השבטית והדרת הימין והדתיים – איבדה את הרלוונטיות שלה בדיוק כמו השמאל עצמו. "ישראל מחקה את רבין", הבריק פעם מישהו בהתייחסו ליום הזיכרון. אז לא, ישראל לא מחקה את רבין. מי שמחקו אותו היו אותם שהצמידו את זכרו ללחיצת היד ההיא עם ערפאת, אלה שראו פן אחד בביוגרפיה של האיש, סירבו לקבל את הצדדים האחרים, ובעיקר סירבו לעדכן ולהתעדכן נוכח המציאות.

את הלקח נצטרך כולנו להפיק לטובת ימי זיכרון לאומיים אחרים, אלה שכבר קיימים ואלה שאולי, חלילה, עוד יגיעו. אם זה יקרה, זאת עשויה להיות מורשת רבין האמיתית.

צוחקים ויודעים לבכות

באתר לאטמה, כמו תמיד, ציינו את זיכרון רצח רבין באופן שהסאטירה הדתית לעולם לא תעז לעשות. בשבוע שעבר נכלל ב'מהדורת השבט' הסרטון המוזיקלי 'הילדים של אוסלו 93' – פרודיה רצינית במכוון על הילדים של 'חורף 73', שיר שזכה לעדנה בימי ממשלת רבין. לרוב אני לא מחבב טורי דעה שהופכים לסאטירה, אבל קשה שלא ליפול בקסמו של הקליפ, הפקה מושלמת המשלבת טקסט מבריק, עיבוד מוזיקלי מעולה וביצוע נוגע ללב. ללא ספק מהטובים שבסרטוני לאטמה, אם לא ה.

את הלחן לשיר המקורי, ולגרסה העדכנית שלו, כתב אורי וידיסלבסקי. זה המקום להצהיר כי לעניות טעמי, נא לא ליפול מהכיסא, זהו אחד הלחנים הטובים שנכתבו בארץ אי פעם. אמנם עבודת ההלחנה התבזבזה על מילותיו האינפנטיליות של שמואל הספרי, טקסט שלעומתו המניפסט של 'השמאל הלאומי' נראה כמו קלאסיקה ספרותית, אבל את הלחן אני אוהב. הגרסה החדשה של לאטמה עושה לו רק טוב, כפי שקרה בזמנו עם שיר הקיטש של מייקל ג'קסון וליונל ריצ'י 'אנחנו העולם'. שירים המנוניים שהופכים לשירים ימניים, זהו כנראה המתכון המנצח.

יודע את מקומי

עם הפיכת ביתנו למעצמת טלוויזיה רב-ערוצית, החלה גם הדילמה שעד היום היתה מנת חלקם של אחרים: אילו תוכניות ראויות לצפייתם של ילדינו ואילו לא. יש משהו לא הוגן כבר בשלב השאלה, כי אם אני מרשה לעצמי לצפות במשחקי ליגת העל בכדורגל, איזו זכות יש לי להגביל את ילדיי במשהו? אבל זה המצב, והדילמה היא אמיתית. למרבה המזל, ילדיי הרכים עדיין לא גילו את 'סרוגים', כך שלפחות התלבטות הלכתית אחת כבר חסכנו.

הימים הראשונים לשבתו של 'יס מקס' בביתנו לא היו קלים. היורש גילה חיבה דווקא לתוכניות ריאליטי כמו 'לרדת בגדול', אולי בגלל נוכחותה של המנחה ציפי שביט. בעוד אנו מנסים לגבש אסטרטגיה כיצד להרחיק את הילד מן המסך בשעות הרלוונטיות, גילה המתבגר את 'הפיג'מות' – סיטקום הדגל החביב של ערוץ הילדים. מאותו רגע נטש היורש את הערוצים המרכזיים לטובת אלה המיועדים לגיל הצעיר יותר. כך נחשפנו אליהם גם אנחנו, ההורים.

לאט ובהדרגה חדרה אלינו ההכרה כי חלק מערוצי הילדים פשוט אינם ראויים למאכל אדם: לא ערוץ הילדים, בטח לא ניקלודיאון ואפילו לא ערוץ דיסני. כמות הגידופים, הרמזים המגונים וההתנהגות חסרת המוסר של גיבורי התוכניות הובילו אותנו למסקנה הבלתי נמנעת: צריך להוציא את הטלוויזיה מהבית. או את הילדים. אחרי מחשבה נוספת, השארנו את כולם ורק חסמנו את הערוצים הקלוקלים.

המחאה של ילדינו לא נמשכה זמן רב. כעבור יום-יומיים הם גילו את ערוץ ג'וניור, המשדר בין היתר תוכניות ישנות שאפילו אני עוד זוכר. נשמנו לרווחה. נעימות הפתיחה המוכרות של 'היי בינבה' ו'המומינים' מילאו את חלל סלון ביתנו, הילדים כבר לא ביקשו לצפות ב'המפלצות שלי', והשקט שב אל משפחתנו, מופרע מדי פעם על ידי קולה הצייצני של בלה הברווזונת: "פינוקיו, חכה לי".

חושבים שבזה סיימנו? תחשבו שנית. מתברר שהחוש הנוסטלגי שלנו עבד שעות רבות מדי. לפתע שמנו לב שגם בסדרות הקלאסיות, התמימות למראה, התסריט גדוש במילים איומות כמו "מטומטם", "אידיוט" וכדומה, מילים שאני נוהג להשתמש בהן אבל רק כשהילדים שקועים במחשב. האם אי אפשר להימנע מדיבור אלים בתוכניות לילדים קטנים? האם נגזר על ילדינו לצפות רק בערוץ ההידברות? דיון לילי מרתוני עם רעייתי הוליד בסופו של דבר את התובנה המתבקשת: עלינו לבצע את הצעד הדרסטי, החינוכי, הצעד הקשה ביותר להורה באשר הוא – לשחרר.