חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

מומחה לעיצוב פנים - בגליון השבוע

הוא מאייר הבית של עיתון 'גלובס', חבוש קסקט יהודי ובעל פאות מסתלסלות, מתחיל את היום לפנות בוקר בשיעור דף יומי
10/11/11, 10:43
דודו כהן


הרב עובדיה עבורי הוא סמל ואדם חשוב. הוא לא נכנס בכלל לתוך הז'רגון והמציאות הזו של אנשים שמותר לי לצייר אותם ולהתייחס אליהם כשווים בין שווים. כשביקשו במערכת לצייר אותו וסירבתי, ויתרו לי וצחקו: 'אה, עם הרב עובדיה אתה לא מתעסק?'. אמרתי שלא

על שחזרו פני ההרוג בפיגוע במגידו: "זה נס, פשוט נס. לא יודע איך, אבל בתחקור הנהג והנערה הסוקרת הצלחתי לבודד את אותו יום ואת אותו מקרה מתוך סך כל הנוסעים שחלפו מול פניהם - ולהתמקד באותו הרוג. בסרט רואים איך הנהג נזכר תוך כדי תחקור שלי - 'אה, רגע, כן, כן, כן! ראיתי אותו במראה האחורית!'.

ציירתי את דן מרגלית בתור עכביש, לצד מאמר שלילי שאחד הכותבים בגלובס פרסם אודותיו. הרגשתי עם זה נורא רע. למחרת הוא פרסם מאמר ב'ישראל היום' שבו כתב על העניין. לקראת יום כיפור שעבר התקשרתי אליו וביקשתי סליחה. אמרתי לו 'תשמע, אני נורא מצטער, לא התכוונתי לפגוע'
הוא מאייר הבית של עיתון 'גלובס' בשני העשורים האחרונים, חבוש קסקט יהודי ובעל פאות מסתלסלות, מתחיל את היום לפנות בוקר בשיעור דף יומי ואוכל בצהריים שאריות של הילדים מאתמול | גיל ג'יבלי, קריקטוריסט ואמן לא שגרתי, גילה את היהדות דווקא בלב מנהטן, ובאמצעות שיטה מיוחדת שפיתח לציור קלסתרונים, זיהה עבור המשטרה את ההרוג ה-17 מהפיגוע בצומת מגידו, שהובא בזכותו לקבר ישראל | וגם: את מי הוא לעולם לא יאייר, מאיזה עיתונאי ביקש סליחה ומה היו יחסיו עם אביו, לוחם ה-101 האגדי יצחק ג'יבלי?

אחת ההנאות הגדולות בחייו המקצועיים של גיל ג'יבלי היא לגלות נקודות השקה בין הגמרא לבין עולם האמנות. בכל פעם מחדש הוא מגלה שעולם האמנות הוא "איזושהי אספקלריה של צורת החשיבה במוח האנושי", ולתפישתו גם חז"ל הפגינו ראייה עיצובית מרתקת כבר בגמרא.

את ההקשרים האמנותיים בין סוגיות תלמודיות לעיצוב וציור מגלה ג'יבלי בשלל וריאציות: בקלסתרונים שהיו קיימים כבר בתקופת הרומאים ("הם הכינו קלסתרון של רבי יוחנן כדי לחפש אותו"), במבנים המודולריים המודרניים הקובייתיים ("הראייה הקוביסטית מופיעה כבר בגמרא"), בהלכות שנוצרו בעקבות עיצוב שונה של פתח הבית ("אם הכניסה בנויה באופנים מסוימים, זה יוצר ספקות היכן יש לקבוע את המזוזה, כי אז הלוגיקה נקטעת"), בהלכות עירוב ("אתה בונה כל מיני פטנטים כדי ליצור איזשהו מבנה מרובע או שואף למרובע, על מנת שזה יסתדר ברמת העירוב") וכן הלאה. ג'יבלי אמנם לא חושב שחז"ל המציאו את אותם עקרונות עיצוביים, מבחינה כרונולוגית, אלא הוא פשוט שמח להיתקל בהם בגמרא, שנותנת לו גושפנקא נוספת לכך שחז"ל הבינו בכל תחום ובכל נושא.

גאה להיות יהודי מהעיירה

ג'יבלי (53), נשוי, אב לחמישה וסב לשלושה, תושב בני ברק, משמש מזה 22 שנים כמאייר הבית של עיתון גלובס, וגם כצייר קלסתרונים עבור המשטרה במקרים מיוחדים. אביו היה הלוחם האגדי יצחק ג'יבלי מיחידה 101, שבזמנו נפל בשבי הירדני, ואמו היא עמליה - כוריאוגרפית ומוזיקאית. הוריו התגרשו כשהיה בן שנתיים בלבד, והוא נע ונד בין קיבוצים, בתי ספר ומסגרות שונות, עד שהשתקע בקיבוץ מזרע.

לאחר שחרורו מצה"ל החל ג'יבלי בלימודי ציור בתל אביב, ובהמשך נסע לניו יורק על מנת להמשיך את לימודיו בקולג' אמפייר סטייט. הוא אייר לעיתונים שונים, שימש כעוזרו של המאייר רענן לוריא, עד שב-89' התקבל לתפקיד קריקטוריסט הבית של עיתון גלובס - תפקיד בו הוא מחזיק עד היום, ואף מגדיר אותו כפלא של ממש: "מבחינתי כל יום שאני מתפרנס מהעבודה - זה נס". במקביל לעבודתו סייע ג'יבלי לא פעם למשטרת ישראל בציור קלסתרונים עבור מקרים מסובכים במיוחד, אייר ספרים והציג את עבודותיו בתערוכות שונות.

כל אלה הפכו את ג'יבלי למותג בתחומו, מותג שגם לבושו הייחודי - קסקט וביגוד שמזכיר יהודים בעיירות קטנות במאה ה-18 - מדבר בשפה אחרת. כשאני מעלה בפניו את האסוציאציה, הוא מפגין שביעות רצון ומודה שמדובר בסוג של אמירה. "קודם כל, משמח אותי שאתה רואה אותי כך, כמו יהודי מהמאה ה-18. זה סוג של אמירה, אבל לאו דווקא דתית. יותר תרבותית, מנטלית, שמשדרת פשטות. זה אני".

הפשטות הזו באה לידי ביטוי, בין השאר, גם בסוג של ראיון איתו שפורסם לפני כשנה בערוץ הברנז'ה של וואלה. בסעיף שבו התבקש לפרט "מה אוכל לצהריים", כאשר רוב הקולגות שלו נשענים על מסעדות ומשלוחים, ענה ג'יבלי: "בדרך כלל, שאריות סלט וגבינה שהשאירו הילדים מארוחת הערב יום קודם".

זה היה ברצינות?

"בהחלט. אני גם אגיד לך מה אכלתי היום: אכלתי סנדביץ' עם שניצל משלשום. אשתי הכינה אותו לילדים, והוא נשאר שלושה ימים במקרר. היום גאלתי את השניצל. נהניתי מאוד, כי אני לא אוכל בדרך כלל שניצל בארוחות אלא יותר שאריות. בכלל, אני לא אדם שאוכל במסעדות. אני לא אכלן גדול. בשבילי סעודת שבת, למשל, היא מעל ומעבר".

טעות במספר הובילה לחתונה

גם בלי קשר למרכיבי ארוחת הצהריים שלו, נראה שאורח חייו של ג'יבלי ייחודי למדי, ונע בין שיעור הדף היומי שהוא לומד מדי 5:30 בבוקר עם חסידי גור, להוויה העיתונאית, החילונית בעליל, שמספקת לו מערכת גלובס השוכנת בראשון לציון. מבחינתו, למקרה שתהיתם, ממש לא מדובר באישיו.

"מה קוטביות בזה? אני לא מבין", הוא אומר בתגובה לתהייה כיצד הוא חי את שני הקטבים. "כנראה שיש לי סף רגשי אחר משלך. אני לא רואה מלאכים. אני חי חיים רגילים, לא משנה לי איפה בדיוק. קראתי פעם ראיון עם ישראל סגל שבו הוא תיאר איך פעם, בתור נער, הוא עמד על הגבעה בבני ברק וצפה על רחוב ביאליק ברמת גן. הוא הסתכל בערגה, 'אוי, אם הייתי שם, לצד האורות האלה! שם קוראים ספרות אחרת'. אתה מכיר אותו, הוא אדם מאוד אינטלקטואל לכאורה. אבל כשהוא סיפר על כך, זה הראה על סוג של פרובינציאליות מנטלית. לי אין את זה. אני חופשי ללכת מפה לשם, ואין לי שום מגבלה. זה מאוד רחוק מההוויה שלי, אני לא תופס אותה כך. יכול להיות שסגל רצה לפרוץ גדר והרגיש לכוד בתוך עצמו, אבל אני חופשי מהרגע שנולדתי. ההשתייכות היהודית שלי באה מהחופש - דווקא מהחופש".  

את החופש הזה רכש ג'יבלי בהדרגה בתחילת שנות השמונים. עד אז, כמו הרוב המוחלט של סביבתו הקרובה, היה נטול זיקה ממשית ליהדות. "זה התחיל כשנסעתי ללמוד ציור בחו"ל. פתאום גיליתי יהודים", הוא משחזר. "כשאתה גר בניו-יורק אתה 'נאלץ' להתחבר ליהדות שלך. עד אז לא ידעתי ממש על היהדות. עשו לי בר מצווה בכפר חב"ד, וזה היה אחד הדברים הבודדים שהותירו בי חותם יהודי. אבא שלי החליט משום מה שאני צריך לעשות שם את בר המצווה, כי היו לו שם חברים".

בסוף אותה שנה הכיר ג'יבלי את אשתו אסתר. "היא התקשרה אליי בטעות, חיפשה איזו ציפי אחת. הבחנתי במבטא העברי, והבטחתי לברר מה המספר של ציפי שכבר לא גרה שם. בינתיים דיברנו במשך שעות. דיברתי איתה על אמנות-עלק, היא דיברה איתי על יהדות. בסוף התחתנו. בכלל, בחו"ל אתה יותר מתקרב ליהדות. הרבה אנשים מספרים לי 'בחו"ל אנחנו כן הולכים לבית הכנסת ביום כיפור', 'בחו"ל אנחנו כן נוסעים לסדר פסח אצל הדודה'. משהו שם מושך אותך אל המקור".

במקביל היו לג'יבלי שתי חברות מהקיבוץ שכבר התחילו להתעניין ביהדות. "היום שתיהן בעלות תשובה. כל אחד חיזק את השני. באחת השבתות הלכנו לבית כנסת רפורמי, לאחר מכן השתדרגנו (צוחק) והלכנו לבית כנסת אורתודוקסי. אותן חברות התקדמו, אבל אני פחות. יותר התעניינתי בשאלה מה זו בכלל יהדות. אחרי שהתחתנתי עוד לא התחלתי להיכנס לעובי הקורה. באותה תקופה הייתי רק בקטע של תפילין ולקרוא טקסט קצר. לא כל כך התחברתי לנושא בכללותו. רציתי לגבש לעצמי איזושהי זהות ישראלית משודרגת. עד אז היה לי כיוון מאוד מוגדר. רציתי לשקוע בעולם האמנות בדרום מנהטן, ולא עניין אותי שום דבר אחר. אבל פתאום ראיתי שיש דברים מעניינים מאוד שאני יכול להתחבר אליהם. אחד המרצים שלי בלימודים לתואר שני חיבר אותי להיסטוריה היהודית. זה נורא הפעים אותי ונגע ללבי. התהליך לא הגיע אצלי עם אורות גבוהים. היו לי אמנם הבזקים של אירועים מקריים כביכול, אבל באופן כללי זה היה עניין של קבלת העקרונות היהודיים".

ולא סתם, אלא בהשקפה חרדית.

"אני מגדיר את עצמי כחרדי רק לטובת ההשתייכות הפורמלית. ההזדהות שלי היא עם הרבנים הקרויים חרדים, אבל אני לא אוהב את המילה הזו, שמשדרת חלחלה וחרדה. אבל בתוך עמנו אנו יושבים וכך אנו נקראים. באופן כללי, אני רואה את לב היהדות בבית המדרש ובקיום המצוות. לכן צריכים תמיד לזכור שהרכיב המוביל והעיקרי בעשייה הזו הוא תלמידי החכמים. יש מנגנון שמכסה את הכל בלבוש של מדינה, והוא זה שצריך לספק להם שירות. הממשלה נועדה לשרת את העם ולא להפך".

האמירה הזו מזכירה לי מאמר שלך בגלובס מ-2010, שנשא את הכותרת "צה"ל נועד לאפשר לימוד תורה". כותרת המשנה היתה "דעת תורה היא מעל לדמוקרטיה ומעל לרצונות ולשאיפות של הקבוצה והאינדיבידואל". איך הקולגות שלך בגלובס קיבלו דעה כזו, שמן הסתם מקעקעת את כל מה שהם מאמינים בו? ברבות השנים נוצר איזשהו מתח מול הדעות שלך?

"ברגע שאדם שלם עם הדרך שלו - אין שום מתח. אולי היתה איזו תקופה שלא הייתי שלם, אבל היום זה אחרת. למרות שהאמת היא שאני עד היום לא בדיוק מסתדר עם 'ועשית ככל אשר יורוך', כמו למשל בעניין של הפוליטיקה. בכל אופן, אני ואשתי מתחלקים מדי בחירות - אני מצביע ג' והיא ש"ס, או להפך".

 

"הקב"ה עובד איתי יחד"

השפעות פוליטיות, אם כך, מאוד לא מעניינות את ג'יבלי, אבל הוא שמח להשפיע במקום אחר - ציור קלסתרונים במטרה ללכוד עבריינים, ובמקרים נדירים יותר - גם לזהות הרוגים. משטרת ישראל שכרה את שירותיו לא פעם במהלך השנים, ובזכות קלסתרוניו המדויקים נלכדו לא מעט עבריינים. אך נראה שהקלסתרון המפורסם ביותר שצייר לא שייך לעבריין אלא דווקא להרוג ה-17 בפיגוע שהתרחש בקו 830 של אגד, סמוך לצומת מגידו, בשנת תשס"ב. הסיפור מתועד במלואו בסרטו של דוד אופק, "ההרוג ה-17" (2003). עד היום הסרט מצליח לרגש את ג'יבלי, שעמד בלב המסע לגילוי זהותו של אחד ההרוגים בפיגוע, שגופתו לא זוהתה ואף אדם לא דיווח על היעדרו.

"זה סיפור שלא נתפס", משחזר ג'יבלי. "הבמאי דוד אופק נתפס דווקא לעניין הזה, מבלי לדעת לאן זה יוביל אותו". המסע לגילוי זהותו של ההרוג, שנקבר כגוי מתוך מחשבה שמדובר בפועל זר, כלל ניתוח מדהים של ג'יבלי, שחקר את נהג אגד ובחורה צעירה בת 16 וחצי שעבדה במשך יומיים כסוקרת לקוחות בחברה. שניהם ראו את ההרוג ה-17 מבין מאות ואלפי אנשים שחלפו מול פניהם באותו יום, ולמרות זאת הצליח ג'יבלי לחקור אותם, לבודד את זהות אותו נוסע מסתורי, ולצייר לו קלסתרון מדויק להפליא. כך למעשה התגלה שמדובר באליהו תימסיט - תושב הדרום שהיה רגיל לנסוע ולהיעלם לתקופות ארוכות, ולכן אף אחד לא חיפש אותו, ובני משפחתו לא קשרו את היעדרותו לפיגוע. לאחר פרסום הקלסתרון וההבנה שמדובר בתימסיט, הוא הוצא מקברו לצד הגויים והובא לקבר ישראל.

"זה נס, פשוט נס", ממלמל ג'יבלי כשהוא נזכר באותו תהליך. "לא יודע איך, אבל בתחקור הנהג והנערה הסוקרת הצלחתי לבודד את אותו יום ואת אותו מקרה מתוך סך כל הנוסעים שחלפו מול פניהם - ולהתמקד באותו הרוג. בסרט רואים איך הנהג נזכר תוך כדי תחקור שלי - 'אה, רגע, כן, כן, כן! ראיתי אותו במראה האחורית!'. תחשוב שמאז הוא ראה עשרות ומאות אלפי אנשים, ופתאום נזכר באדם הספציפי ההוא, זמן קצר לפני הפיגוע".

איך אתה מסביר את זה?

ג'יבלי מצביע לכיוון מעלה. "הקב"ה בא ועבד איתי ביחד", הוא אומר בטון פסקני. "זה משהו מוחשי. הוא פשוט בא איתי לעבודה. אתה יודע, ראיתי את הסרט לפחות 6-7 פעמים, וכל פעם אני מתרגש מחדש. אין אפס, פה אתה רואה עד כמה זה כוח עליון. הכל צולם, הכל מתועד!".

למרות ההצלחות, נראה שבמשטרה לא ממהרים לפנות אל ג'יבלי באותה תדירות. "בדרך כלל הם פונים כשיש פשעים חמורים שמצריכים קלסתרון עם הרבה השקעה. אבל כבר מעל שנה הם לא קראו לי", הוא מספר. "בעיקר גורמים פרטיים פונים אליי. שנים ניסיתי להחזיר עטרה ליושנה בקרב המשטרה ועוררתי את המודעות לנושא הקלסתרונים, אבל בלא הצלחה מרובה. בסופו של דבר יש צד טכנולוגי שהמשטרה רוצה להתחבר אליו. הם עובדים בעיקר עם תוכנה שנרכשה, אבל לדעתי השיטה שלי הרבה יותר מדויקת".

השיטה שג'יבלי מדבר עליה, ובאמצעותה הצליח לגבש בין השאר את קלסתרונו של תימסיט הי"ד, פותחה על ידו ברבות השנים ("לא זוכר את השם המדויק שלה, הוא ארוך ובאנגלית. שם מפוצץ כזה"), ואף אחד מלבדו בעולם לא משתמש בה, למיטב ידיעתו. "כבר הסתובבתי איתה והראיתי אותה בעולם", הוא מספר. "השיטה מבוססת על תקשורת מול אנשים שמנסים לתאר לי פנים, אבל בצורה שאני נותן להם - לא בצורת שאלות 'איזה עיניים היו לאיש?' כי כך לא תצא מזה".

הערכים שמעניק ג'יבלי ל'נחקרים' שלו הם צורניים וגיאומטריים. כך למשל, הוא שואל האם המראה הכללי של ראש האדם היה בצורת עיגול, אליפסה או משולש הפוך. לאחר מכן הוא מנסה לפתח סכמה תיאורטית - סוג של קופסה עם מגירות בעלות עומק ונפח, ומבקש לאפיין את המגירות השונות בתווי פני האדם. הוא מברר מהו העומק של כל מגירה (שמייצגת איברים שונים בראש - עיניים, אף, סנטר וכו') ועד כמה היא יוצאת או שקועה מהשידה. הממצאים יוצרים מודל מסוים, אופטימלי לפי דעתו, עבור הדמות שנמצאת בפאתי זיכרונם של עדי הראייה.

בין ליצמן לרב קנייבסקי

במהלך הראיון עולות מפעם לפעם שאלות שונות הנוגעות למציאות של ג'יבלי כאדם חרדי בעולם מושגים ועבודה חילוניים. במקום לפרק מוקשים ומתיחויות, כפי שרוב האנשים באותו מצב היו עושים, מסתבר שמבחינתו אין שום בעיה; ביקשתי לברר כיצד הוא עומד באותה דילמה, אך מסתבר שמבחינתו אין כלל דילמה. הוא לא יזדעזע אם בסביבתו ידברו בשפה לא צנועה, אין לו בעיה לפתח יחסי עבודה מצוינים גם עם אנשים שרחוקים ממנו תרבותית ודתית כרחוק מזרח ממערב, אבל למרות זאת מסתבר שיש לו קווים אדומים שאותם לא יחצה לעולם.

"אני לא מוכן לצייר את הרב עובדיה בתור קריקטורה", הוא אומר ומניד את ראשו בתקיפות. "הרב עובדיה עבורי הוא סמל ואדם חשוב. הוא לא נכנס בכלל לתוך הז'רגון והמציאות הזו של אנשים שמותר לי לצייר אותם ולהתייחס אליהם כשווים בין שווים. כשביקשו במערכת לצייר אותו וסירבתי, ויתרו לי וצחקו: 'אה, עם הרב עובדיה אתה לא מתעסק?'. אמרתי שלא. לא אכפת לי לצייר את בר רפאלי, באופן צנוע כמובן, במן הפוך על הפוך, אבל הרב עובדיה בשבילי הוא משהו אחר. במקום קריקטורה, פשוט ציירתי פורטרט מדויק שלו".

והעורכים שלך קיבלו את זה לגמרי בשוויון נפש?

"ביני לבין הממונים עליי יש יחסי אמון לאורך יותר מ-20 שנה. הם עקבו בזמן אמת אחרי הפאות והזקן שלי, שהתארכו במשך השנים (צוחק), ואני לא חושב שיש להם בעיה עם זה".

מלבד הרב עובדיה, מי עוד זוכה לחסינות מבחינתך?

"הרב אלישיב, הרב קנייבסקי ושאר הגדולים".

אז אולי איתם אתה לא מתעסק, אבל אתה לא תמיד בוחל בקריקטורות שמגחיכות אנשים.

"אני לא רואה שום מגבלות בעניינים האלה, וגם לא צריך שיהיו לי מגבלות. רב אחד אמר לי פעם שאדם שנכנס לפוליטיקה - מן הסתם כותבים עליו, מציירים אותו, והוא מצפה שיכתבו עליו ושיציירו אותו. אז אני נותן להם את זה. אין לי שום בעיה לצייר את סגן שר הבריאות, ליצמן, עם ביצה על הראש. בסדר, זה קצת מגוחך, אבל הוא בעסק. הוא בפוליטיקה, בתוך הצ'ולנט. נכנסת? דע שאתה נותן לציבור לשפוט אותך על פי מעשיך, כי אתה איש ציבור".

אבל כמובן שלכל כלל יש יוצא מן הכלל. למרות שבדרך כלל ג'יבלי לא מתרגש מקריקטורות לא מחמיאות במיוחד, על אחת מהן הוא בהחלט מצטער. "ציירתי את דן מרגלית בתור עכביש, לצד מאמר שלילי שאחד הכותבים בגלובס פרסם אודותיו. הרגשתי עם זה נורא רע. למחרת הוא פרסם מאמר ב'ישראל היום' שבו כתב על העניין. לקראת יום כיפור שעבר התקשרתי אליו וביקשתי סליחה. אמרתי לו 'תשמע, אני נורא מצטער, לא התכוונתי לפגוע'. הוא קיבל את זה, ושאל מה פתאום נזכרתי עכשיו. אמרתי לו שעכשיו היה ראש השנה, תיכף יום כיפור, ואנחנו נמצאים בפני משפט. הוא סלח לי".

כשאיירת אותו כעכביש, לא חשבת שזה עלול לפגוע?

(נאנח) "בטח שחשבתי. אבל בכל מקרה, לא הייתי צריך לשתף פעולה באופן כזה עם כותב המאמר. אגב, לאחר מכן מרגלית ראיין אותי ל'ערב חדש' על התערוכה שלי. אחרי הראיון הוא שאל למה לא הזכרתי את הנושא ההוא של ההתנצלות והקריקטורה. אמרתי לו 'התביישתי להגיד את זה בפני כל עם ישראל'. אחר כך חשבתי על זה, ובעצם הצטערתי שלא התנצלתי בפומבי. זו היתה הזדמנות נהדרת לכפר על כך באופן מקיף יותר.

"אבל אם נחזור לנושא הקריקטורות, צריכים לזכור שקריקטורה היא בעצם פורמט - סוג של הבעה, כמו פיסול, רישום, ציור שמן וכו'. כל מצביא ומנהיג היה שמח לראות את עצמו בפסל ברונזה. הפסל עצמו לא מעליב, זה הרי רק פורמט".

אבל הקריקטורה היא פורמט לא תמיד מחמיא.

"גם פסל ברונזה לא בדיוק מחמיא בתרבויות מסוימות. אצלנו בתרבות הנוכחית קריקטורה נתפסת באופן פחות מחמיא. אבל למעשה, בעיתונות החופשית קריקטורה לא אמורה להעליב. היא אמורה להעלות בצורה הומוריסטית, או ללבן, דבר מסוים".

אתה מדבר גבוהה-גבוהה, אבל בסופו של דבר זה מעליב.

"תראה לי אחד שנעלב מקריקטורה".

דן מרגלית, אתה יודע.

"או.קיי, היה לו מקום להיעלב. ביקשתי סליחה. אבל לא היו לי הרבה מקרים כאלה - לפחות לא כאלה שאני יודע עליהם. בכלל, מאמר יכול להיות הרבה יותר ארסי מקריקטורה. בסופו של דבר, המילים הרבה יותר חזקות".

 

 גיבור כן, אבא לא

אי אפשר לקיים ראיון עם גיל ג'יבלי מבלי להידרש לאביו, הלוחם האגדי יצחק ג'יבלי, מלוחמי יחידה 101 ומגיבורי פעולות התגמול בשנות החמישים, שבשבוע הבא ימלאו שלוש שנים לפטירתו. הוא הותיר עוד בן אחד מאשה אחרת, ולדברי בנו הבכור, הוא היה הרבה דברים - אבל לא אבא. "הוא היה מאותם אנשים שאין להם גבולות. החברות, האחווה והרעות היו עניין מרכזי אצלם. היה בהם הרבה אומץ, לא רק בשדה הקרב אלא בכלל. אבל רבים מהם לא ממוסדים.

"היה לי קשר נהדר איתו. אבל אבא הוא לא היה. אדם טוב - הוא כן היה. במהלך החיים שלי לא יצא לי להיות איתו הרבה, אבל הוא היה אצלי בלב, ואני הייתי אצלו. הוא תמיד דאג לי מרחוק. היחסים בינינו היו יותר חבריים, יותר במובן של להסתופף בצלו וליהנות ממנו, לבלות איתו בחו"ל וכו'. היתה לו הילה של גבורה, ונהניתי מזה באיזשהו אופן".

מאחר ובזמנו גם אביו היה שבוי מלחמה (בידי הירדנים), ואף דרש מחבריו להשאיר אותו בשטח פצוע ולא להסתכן למענו, שחרורו של גלעד שליט נגע לג'יבלי בנקודה רגישה. "הבנתי שגם דיברו על אבא שלי בתקשורת, באותו הקשר", הוא אומר, "באופן כללי הייתי בעד העסקה, אבל אין לי עמדה מוצקה לגבי הנושא בכללותו. אלה דברים שנמצאים מעל ליכולתי להביע. כשמדובר בענייני נפשות ובמשוואה כמו חייל יהודי אחד לעומת שחרור של מחבלים שנחשבים לשוורים מועדים - רק אדם בעל סמכות רבנית גבוהה יכול לפסוק בנושא כזה".

שנותיו האחרונות של הלוחם האגדי, מסתבר, לא היו משמחות במיוחד. אחרי השחרור מצה"ל הוא אמנם מצא תעסוקה באפיקים שונים - כחבר אגד, כמאבטח מטוסים ושגרירויות, וכנהגו ועוזרו האישי של יעקב נמרודי חברו - אבל בהמשך מצב בריאותו התערער. "היה לו אירוע מוחי, והוא הלך ודעך עד שנפטר", אומר גיל בתוגה לא מוסתרת. "הסביבה שלו באותה תקופה לא היתה לרוחי, אבל אני מעדיף שלא לפרט על כך. אני לא יודע איך הוא נפטר בדיוק, מי היה לידו וכן הלאה. ניסיתי שהוא יהיה בסביבה שונה, אבל הדבר לא צלח בידי".