גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

אורות כחולים בדיר - סיפור לילדים

תקציר הפרקים הקודמים: ברקס מגיח ברגע האחרון ועוצר את הגנבים. תמר, טלי, נדב ונעמה מצליחים להזעיק את דוד ירמי.
10/11/11, 10:43
הודיה בונן-אלק

פרק 10

"עצרו!" קולו של דוד ירמי הדהד בחשיכה. הוא שלף את האקדח שלו וקרא להם שוב לעצור מיד. חמיד והשותף שלו נלכדו באלומת האור שנעמה כיוונה אליהם. רעש עלה מכיוון הדיר; הכבשים התעוררו מהנביחות הרמות והקימו מהומה.

"אף פעם לא ידעתי שכבשים יכולות ליצור כזה רעש!" אמרתי, "זה מחריש אוזניים".

"הן היסטריות", נעמה הסבירה, "העדר כולו מבוהל".

טלי נגעה בזרועי. "קחי", אמרה בזמן שהמשכנו לצפות בדרמה המתחוללת לנגד עינינו.

"מצלמה?" הבטתי במכשיר שהיא הושיטה לי. "אל תגידי לי שאת רוצה להצטלם..."

"מה פתאום להצטלם?" טלי הנידה בראשה, "דוד ירמי ביקש שיהיו לנו הוכחות למסור למשטרה".

"אה", הצלחתי להבין והפעלתי מיד את המצלמה. "בואי, נצלם את המשאית מקרוב".

נדב, שעמד לידנו וליטף את ראשו של ברקס, הצטרף לשיחה. "יש לי הרגשה שכדאי לצלם גם את זה", הוא הצביע לעבר קופסת הפלסטיק שנותרה פתוחה. "אם אתם שואלים אותי, זו האזעקה, והם ניסו לנטרל אותה".

הבטתי בשני הגנבים שנשענו על הרכב מבלי יכולת לזוז, מגנים על ראשיהם בידיהם. דוד ירמי שמר עליהם בשבע עיניים, תוך שהוא מנהל שיחה במכשיר הקשר, וברקס הוסיף להמולה הכללית נביחות הזהרה משלו.

"הם הגיעו לכאן באמצע הלילה עם משאית, זה לא מספיק למשטרה?" שאלתי, "הרי ברור שהם כאן כדי לגנוב". נעמה, שהמשיכה לכוון את הפנס הצהוב לעבר ראשם של הגנבים, הוסיפה השערה משלה: "אבל הם לא הספיקו לגנוב כלום".

לא הספקתי לחשוב על הדברים. אורות כחולים מהבהבים נראו באופק, וכולנו הבטנו בניידת המשטרה המתקרבת. צילמתי במהירות את הקופסה ואת החוטים שהשתלשלו ממנה וחזרתי להביט בשוטרים שהצטרפו לדוד ירמי. שני הגנבים אפילו לא ניסו להכחיש או להיאבק כאשר השוטרים הובילו אותם באזיקים אל תוך הניידת. או כמו שנדב אמר בסיפוק: "לא היה להם שום סיכוי, הא?"

***

למחרת קמנו כולנו מאוחר.

האווירה היתה חגיגית, אף אחד מאיתנו עוד לא נרגע מאירועי הלילה. התחרינו זה בזה מי יספר לדודה אפרת טוב יותר את הסיפור, ואפילו שני האחים הקטנים של נדב ונעמה הביטו בנו בעיניים מעריצות.

"ואז – נעמה לא מצאה את הפלאפון והחליטה לדבר בקול!" נדב היכה על השולחן וכמעט הפיל את כוסות השוקו שלנו, "היינו המומים! היא הובילה את חמיד היישר למארב שלנו!"

כולנו צחקנו. נעמה הסמיקה.

"נלחצתי..." היא ניסתה להצטדק, "זה היה בטעות!"

"מזל שברקס הגיע", טלי אמרה וטעמה מהעוגיות שהיו מונחות על השולחן. "אבל עד עכשיו לא הבנתי איך הוא ידע שאנחנו בצרה".

דוד ירמי נשען על שיש המטבח ולגם עוד קצת מהקפה השחור שלו. השלישי במספר, על פי החשבון שלי.

"מודה באשמה", הוא אמר, "אחרי שירדתם מהרכב, חזרתי הביתה ושלחתי אותו אליכם. לא הייתי רגוע כשראיתי אתכם הולכים לשם לבד".

"מזל", הצטרפתי לשיחה ושוב כולם צחקו. מי היה מאמין שאגיד משהו טוב על ברקס?

דוד ירמי סיים לשתות בלגימה אחת והביט בשעונו. "מישהו רוצה לחזור לזירת הפשע?" הוא שאל, "לשיחה קצרה עם יוסק'ה גולן?"

אני הייתי הראשונה לקום. התחשק לי לשמוע קצת מחמאות ולראות שוב את הכבשים שניצלו בזכותנו מגניבה.

אבל, כרגיל, הדברים לא התנהלו כמתוכנן. במקום לנהל עם יוסק'ה שיחה רגועה, פגשנו אותו עומד בתוך הדיר, עוטה כפפות לבנות ורודף אחרי כבשה שמנה במיוחד שפעתה בקול.

יוסק'ה נופף לנו לשלום וניגב את הזיעה ממצחו.

הבטתי בתימהון כיצד יוסק'ה מנסה לתפוס את הכבשה. העדר כולו רץ לאותו הכיוון ושוב בהלה אחזה בדיר. "מה הוא עושה?!" שאלתי את נעמה בפליאה.

"אל תיכנסי ללחץ", היא אמרה והתקרבה ממש עד לגדר, "את עומדת לראות המלטה".

המשך יבוא