גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

מי אתה, קרליבך? - ידידיה מאיר

במוצאי שבת הקרובה ימלאו 17 שנים לפטירתו של קרליבך. או אולי צריך לומר: במוצאי שבת הקרובה ימלאו 17 שנים לתחייתו של קרליבך.
10/11/11, 10:43
ידידיה מאיר

 

1.

במוצאי שבת הקרובה ימלאו 17 שנים לפטירתו של קרליבך. או אולי צריך לומר: במוצאי שבת הקרובה ימלאו 17 שנים לתחייתו של קרליבך. כי מאז ט"ז בחשוון תשנ"ה, היום שבו נפטר בגיל 69 מדום לב (ועוד איזה לב!) במהלך טיסה, הוא זכה להרבה יותר מקאמבק. זה לא שהמוזיקה שלו ממשיכה להיות רלוונטית גם אחרי פטירתו, זה הרבה יותר מזה: הוא מעולם לא היה אהוב ומקובל כמו בשנים האחרונות.

אנחנו כל כך רגילים לתופעה שאנחנו כבר לא שואלים שאלות. אבל, בעצם, זה ממש לא מובן מאליו: קחו למשל את התופעה של "מנייני קרליבך". האיש שינה במאות בתי כנסת בורגניים בעולם היהודי נוסח שהיה מקובל מדורי דורות. עד כדי כך רווח "נוסח קרליבך", שהיום יש כבר בתי כנסת שבהם שליח ציבור שרוצה להיות מקורי ואלטרנטיבי פוצח ב"מזמור שיר, מזמור שיר, ליום השאאאבת" בנוסח הישן, ולא ב"מזמור מזמור שיר, שיר ליום השבת" של קרליבך, כי זה כבר נדוש.

ואגב, 17 שנים אחרי, אין מגמה של דעיכה. להיפך, יותר ויותר אומנים ישראלים מגלים לאחרונה את המוזיקה שלו ומבצעים אותה מחדש. יוצרים מוערכים כאהוד בנאי, קובי אוז, שלמה בר, חמי רודנר, ואחרים מקליטים שירים שלו וגם מנגנים אותם בהופעות. ואם זה לא מספיק, אז יוסף סידר, הבמאי הישראלי המצליח ביותר, חולם כבר כמה שנים להפיק סרט דרמה באורך מלא, המבוסס על סיפור חייו של קרליבך והמוזיקה שלו. לדעתי, אם החלום יתגשם, יש מצב שהערת שוליים תהיה הערת שוליים ביחס להצלחה שלו.

איך זה קרה? מה כל כך מרגש אותנו בקרליבך? ובכלל: מי היה בעצם קרליבך?

2.

"פתחו שערי הלב", על שני חלקיו הוא אחד הספרים היותר מומלצים למי שמתעניין בתורתו של קרליבך. בחלק הראשון המלקט תורות של שלו סביב מעגל השנה מצאתי פרק שאולי יפתיע חלק מהקוראים בו: "אורות שלמה – רעיונות על אורות התשובה של הראי"ה קוק". קרליבך היה ידוע בחיבור שלו לתורת ברסלב, חב"ד, איזביצא, לעולם הישיבות הליטאי שבו גדל, אבל לא רבים יודעים על הקשר שלו עם תורת הרב קוק. באחת ההופעות האחרונות בחייו, בישיבה לצעירים בירושלים, הוא אמר "בלי לגרוע חס ושלום מכבודם של הצדיקים - אין צדיק שהיה לו ממש את המידות של אברהם אבינו כמו רבינו הקדוש הרב קוק".

אבל לפני הפרק המסקרן הזה, מגיעה הקדמה שהקפיצה אותי: "כל מהותם של שני הצדיקים האלה, הרב קוק ורבי שלמה", כותב המביא לדפוס, "הייתה אהבת ישראל ותשובה. שניהם אהבו כל יהודי במסירות נפש ובלב בוער עד לב השמים, ושניהם אהבו את כל העולם. שניהם היו גם אהובים מאוד על כל עם ישראל, ושניהם היו ממש מעורבים עם הבריות וצדיקים גדולים. בהפרש של דור אחד, גם הרב קוק, וגם הרב קרליבך היו עיניים ונשמה לכל עם ישראל".

קראתי את זה ולא ידעתי אם לצחוק או לצחוק. אתם שומעים, אחים ואחיות יקרים? גיוואלד! הרב קוק והרב קרליבך, בנשימה אחת! נכון, מודה הכותב, הם אומנם חיו בהפרש של דור, אבל בגדול שניהם "אהבו כל יהודי במסירות נפש", שניהם "צדיקים גדולים" שגם "מעורבים עם הבריות", רק מה? אחד רק יותר נמשך לגיטרה, לקונצרטים ולקירוב היפים לאביהם שבשמיים, והשני יותר התמקד בכתיבת ספרים תורניים.

לא הייתי נתפס לציטוט הזה אלמלא שומעים אותו בשנים האחרונות אצל יותר ויותר חסידי קרליבך. ומה שכה מביך אותי, כחסיד גדול של קרליבך, זה שהאמירות האלה חושפות אי הבנה. אם הם לא היו מבינים ברב קוק זצ"ל, ניחא, אבל זה הרבה יותר חמור: הם לא מבינים בקרליבך. כי אם קרליבך=קוק (=שטיינמן?) אז מישהו כאן פספס את כל הנקודה של קרליבך.

3.

בכל שנה לקראת התאריך הזה אני פונה לנתנאל שור, ביוגרף הווידאו של קרליבך, האיש שליווה אותו עם מצלמתו בשנים האחרונות לחייו, ומבקש ממנו איזו הקלטה, ניגון, סיפור, או כל חומר אחר מבעל היארצאייט. השנה, הוא הקדים אותי. "יש לי חומר נפלא", הוא אמר, "הקלטה שבטח תרצה לשדר או ביום השנה ה-17 לר' שלוימה או ביום השלושים של חנן פורת". הסתקרנתי לראות מה יחבר בין שתי הדמויות המיוחדות והשונות האלה, האחד כה מזוהה עם ארץ ישראל וההתיישבות היהודית המתחדשת פה, והשני, לוקח אותנו דווקא לגלות, אל דמויות ההוד של החסידות שלפני מאתיים שנה, אל הייסורים, אל הכמיהה לשוב לציון. מהר מאוד מצאתי את עצמי בביתו של הצלם הקדוש, ושם גיליתי אוצר. לא, דווקא לא הקלטה ישנה של ר' שלמה מאחד הקומזיצים שלו, אלא תיעוד של ערב שנערך במלאת שלושים לפטירתו בהיכל-שלמה בירושלים. אחד הנואמים המרכזיים היה מי שבשבוע שעבר מלאו שלושים להסתלקותו הכואבת.

"ערב טוב לכל אוהביו של ר' שלוימה קרליבך שליבם נשא את רגליהם כיעקב הנושא רגליו ובאו לכאן לערב הזה", כך פתח חנן פורת זצ"ל (מישהו אמר לי עליו שאת התואר "רב" אולי היה קשה להדביק לו בחייו, לרב חנן פורת, אבל כל כך קל לומר עליו זצ"ל אחרי מותו, זכר צדיק לברכה). וכך הוא המשיך: "אנחנו, החבים לו כל כך הרבה, גם מדין הכרת הטוב, איננו באים לפה רק לערב של נוסטלגיה, להתרפק על מה שהיה. הערב הזה נושא אתו מסר, להמשיך את הניגון הזה. ר' שלוימה, מה כאן עומד ומנגן – אף שם עומד ומנגן, בבית מקדש עליון, במקום שבו היכל הניגון נושק להיכל התשובה".

ופה מגיע קטע מעניין. הרי באוזני כל מי שהיה שם, לפני חודש, בבית העלמין של כפר עציון, עדיין מהדהדים צלילי "גם כי אלך בגיא צלמוות" שליוו את חנן פורת בדרכו האחרונה. מסתבר שגם בדרכו הראשונה, בנסיעה ההיסטורית ההיא לסבסטיה, שם הפך לסמל, ליוותה אותו אותה מנגינה: "פעם אחת שמעתי מר' שלוימה בהתוועדות, כשהוא שר את הניגון הזה, את הפירוש החסידי: גם כי אלך בגיא צלמוות – לא אירא! רע – כי אתה עמדי. מה רע? שאתה ריבונו של עולם איתי. ששכינה בגלות. לימים, ישבנו במכונית בדרך לסבסטיה, קבוצה של חברים שליבם פרפר, האם נצליח להיאחז ולדבוק באדמת ארץ ישראל? לקיים בעצמנו את דבר ה' המנחם את רחל ואומר לה 'מנעי קולך מבכי ועיניך בדמעה כי יש שכר לפעולתך... ושבו בנים לגבולם'? ושם תוך כדי הנסיעה, כשהלב מפרפר, פתאום התחיל אחד החברים לשיר את שירו של ר' שלוימה קרליבך: 'גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי'. ופתאום כל הרכב שר, עד שהזגוגיות רעדו".

 

4.

אז מי היה קרליבך? חנן פורת באותו ערב לפני 17 שנה, עוד לפני שהתחילה כל הסצנה הקרליבכית הגדולה, כבר הרגיש את הכול: "כשאני מבקש לנסות לאפיין את הציבור הזה שיושב כאן, על גווניו השונים, ולשאול מיהם אותם חסידים מוכרים ואלמוניים של ר' שלוימה קרליבך - ואני מונה את עצמי ביניהם - אני אומר לעצמי: האנשים היושבים כאן הם מבקשי ה', שמקיימים בעצמם 'צמאה לך נפשי כמה לך בשרי'. ר' שלוימה היה עבורם נקודת חיבור, נקודת קשר, שדרכה הם יכלו ומצאו את היכולת להתקשר ולהתחבר אל ה'. כמו המשולח הצדיק של סיפורי החסידים, הוא החזיר והחיה את החסידות הקמאית, את החסידות הראשונית, את זו של הבעל שם טוב, של הצדיק הכפרי, של המשולח שהולך וחושף נשמות באשר הן שם. את אחיי אנוכי מבקש, הגידה נא לי איפה הם רועים. כאותו משולח ההולך ומלקט ניצוצות, נגע ר' שלוימה אצל כל אחד מאתנו בנקודה המיוחדת שלו".

איזו הגדרה נפלאה. קרליבך הוא לא הרב קוק ולא השטריימל של הרב קוק. קרליבך היה משולח שהולך מעיר לעיר ומכפר לכפר ומעלה ניצוצות של מבקשי ה'. ושיהיה ברור: מבקשי ה' זה לא מגזר או עדה. במהלך חייו של כל יהודי, באשר הוא, מגיע רגע שבו הוא מבקש את ה': דתי, חילוני, חוזר בתשובה, חוזר בשאלה, תלמיד ישיבה, היפי, מוסכניק, מטאטא רחובות, אפרים הלוי. לכל אחד ואחת יש רגעים כאלה. וכאן נכנס קרליבך עם הניגון שלו, עם הסיפור, עם הנשמה שלו – ומרים אותך. קרליבך לא היה "הרבי המרקד", הוא היה הרבי המרקיד, המרומם, רבם של האובדים בארץ אשור, והנידחים באשר הם.