חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

החינוך האגבי - תוכנית אם

איך גורמים לילדים לקרוא ספרים? מתנהגים כמו סוכן מכירות – אבל הפוך
10/11/11, 10:43
אסתי רמתי

 ישנם אנשים, ואני ביניהם, שלא כל כך אוהבים אנשי מכירות. זה לא אישי, כמובן, כמה מחבריי הטובים ביותר (באמת!) עוסקים במקצוע הנצרך הזה. ובכל זאת, כשמישהו מתקרב אלי בחיוך גדול עם הצעה נפלאה לעסקה מדהימה, כל נורות האזהרה שלי מתחילות להבהב. משום מה, עולה בליבי חשד קל שיש לו איזשהו אינטרס אישי בנושא, ושלמרות החיוך, לא בהכרח טובתי עומדת לנגד עיניו. נכון, מותר לו להרוויח, זה לגיטימי בהחלט. לפעמים אני אפילו קונה את מה שהוא מציע. אבל בכל זאת, יש משהו מעצבן בתחושה שמנסים לדחוף לי חצי בכוח משהו שאני לא מעוניינת בו.

ולמה נזכרתי בזה? השבוע נתקלתי בספר שלם שמסביר להורים איך להאהיב את הקריאה על הילד. מדובר בספר חביב שמציע שלל יצירות, משחקים ופעילויות סביב ספרים מוכרים, והכל כדי להעמיק את ההיכרות והעיסוק עם הספר, וכך לשכנע את הילדים כמה שספרים זה דבר טוב.

יכול מאוד להיות שהשיטה עובדת, אבל אני רציתי להציע שיטה נוספת שגיליתי: לא לעשות כלום. וזה פועל, תאמינו לי.

במשך תקופה ארוכה הציקה לי העובדה שחלק מילדיי לא נמשכים לספרים. אז מה עשיתי? נדנדתי, כמובן. סיפרתי להם כמה חשוב לקרוא, שאלתי אותם למה הם לא הולכים לספרייה, הסברתי להם שזה עוזר באוצר מילים ובאיות, מרחיב את האופקים ומעשיר את הדמיון. המשכתי לתאר להם כמה קראתי כשהייתי קטנה, וכמה נהניתי - אבל אף אחד לא השתכנע. למען האמת, באיזשהו שלב הם פשוט הפסיקו להקשיב.

ואז, יום בהיר אחד, היה לי רעיון. הלכתי לספרייה, בחרתי ספרים שנראו לי נחמדים – ופיזרתי אותם בשקט במקומות אסטרטגיים ברחבי הבית. ועיקר העיקרים: לא אמרתי על זה אף מילה. אחרי כמה שעות, כשהצצתי לסלון, ראיתי ילד אחד שוכב על הספה כשהוא שקוע בספר, ואחר היה עסוק בדפדוף.

אותו כנ"ל קרה עם ערכת אוריגמי שקניתי. הצעתי אותה מדי פעם למשועמם התורן, אך ההצעה תמיד התקבלה בכתף מורמת ובאף מעוקם. כבר השלמתי עם זה שהדפים הצבעוניים יישארו על המדף לנצח, או לפחות עד פסח.

ואז, יום בהיר אחד, שוב היה לי רעיון. אותו רעיון, למען האמת, ונשאלת השאלה למה לא חשבתי על זה קודם. לקחתי את ערכת האוריגמי, וכשאף אחד לא היה בסביבה פשוט הנחתי אותה על השולחן בסלון. באותו ערב הבית היה מוצף בתוכים, נשרים ועוד כמה חיות בלתי מזוהות מנייר צבעוני, והילדים, מקטנם ועד גדולם, היו עסוקים בקיפולים.

ואז תפסתי את עצמי: עם כל נסיונות השכנוע שלי, אני מתנהגת כמו איש מכירות! והאנטי לא מאחר להגיע. "בטח יש לאמא אינטרס נסתר", התת מודע שלהם אומר, ואם נהיה כנים, הם קצת צודקים. יש לי בהחלט אינטרס שהילדים שלי יקראו ולא ישתעממו, יאכלו אוכל בריא ויצחצחו שיניים, ולהבדיל – יברכו יפה ויקומו בזמן לתפילה. לפעמים זה עניין אגואיסטי לחלוטין, אבל בדרך כלל מדובר באינטרס חינוכי. תפקידי לחנך ולכוון אותם, ואני רוצה לעשות את זה כמו שצריך. מה שלפעמים הם לא קולטים זה שבניגוד לאיש המכירות המצוי, אני באמת, אבל באמת, רוצה בטובתם.

אז אתם מוזמנים לצרף לארסנל החינוכי שלכם את ההצעה הקטנה שלי, ומדי פעם לתת לילדים לגלות את העולם לבד. יש לי ילדים שלמדו ככה לנגן, לצייר, ואפילו כמה מילים באנגלית בעזרת ספרה המומלץ של יעל רוטנברג 'עברינגליש'. השאירו חומרים מעניינים במקום נגיש, וחכו שהסקרנות הטבעית שלהם תעשה את העבודה. תתפלאו אולי לשמוע, אבל ילדים אוהבים ללמוד, עד שמבוגרים עם יותר מדי כוונות טובות מוציאים להם לגמרי את החשק.

 מסכת עירובין

אני לא אוהבת להתערב לאנשים בחיים. עניין של אופי, אולי, או של חינוך. חיה ותן לחיות, כך הרגשתי תמיד. מי אני שאדחוף את אפי לעסקיו של פלוני ואומר לו מה לעשות?

אך בתקופה קצרה התקבצו להם כמה מאורעות, והראו לי שאולי זה לא ממש נכון. זה התחיל בשיחת טלפון ששמעתי בעל כורחי, שהבנתי ממנה שמישהו במצוקה קשה. אני באמת לא יודעת מה עבר עלי ששיניתי ממנהגי, אבל אחרי התלבטות קשה וכמה התנצלויות מגומגמות, שאלתי במה מדובר. אולי אפשר לעזור? להפתעתי הרבה, לא כעסו ושמחו לספר לי. ועוד יותר להפתעתי – ולשמחתי - היה לי מה להציע.

אחר כך, חברה מתחזקת שגדלה בסביבה חילונית פנתה אלי בתוכחה גלויה: "את לא אוהבת להתערב, אבל ישראל ערבים זה לזה! למה את לא פונה לאנשים ומסבירה להם על היהדות? שנים הסתובבנו ולא הכרנו אף אחד דתי, ולא ידענו כלום..." אז ישבנו ושוחחנו.

משהו קורה סביבנו, ולא רק אני אומרת את זה. הציבור החילוני מתעורר כמו שלא התעורר מעולם. מקומות עבודה גלאט-חילוניים מתהדרים פתאום בשיעור פרשת שבוע. ההוא מתעניין, וההוא מתחזק, ואלו ואלו הולכים לסמינרים של ערכים. גם בעלון 'שבתון' כתב מין חילוני שכזה מאמר מרגש על ציבור 'הכיפות השקופות', כל אותם יהודים טובים שרק מחכים שמישהו יזמין אותם לשבת ויראה להם את הדרך.

אז אולי באמת, גם כציבור, אנחנו צריכים להתערב יותר, ולהיות ערבים? גם ברגישות למעשי חסד אישיים, וגם בערנות לצמא רוחני. ואולי, בעצם, זה בדיוק אותו דבר.

לב"ב, ח"ח ושאר ירקות: eramati@gmail.com