גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 468ראשיהפצה

ההמלטה - סיפור לילדים

פרק 11
17/11/11, 02:20
הודיה בונן-אלק

תקציר הפרקים הקודמים: הפרשה מגיעה לסיומה והגנבים מובלים אחר כבוד לניידת. החבורה מגיעה למחרת למשק של יוסק'ה גולן כדי לחגוג, אך מגלים אותו בתוך הדיר, בעיצומה של עונת ההמלטות.

עיבדתי במוחי את המידע החדש שהתקבל זה עתה מנעמה.

"מה היא אמרה?" טלי שאלה אותי והביטה כמוני ביוסק'ה גולן, שהמשיך לנסות לתפוס את הכבשה שברחה ממנו והרעישה את כל הדיר. היה חם והוא נראה מותש. יוסק'ה נעל מגפי גומי מלוכלכים ועטה כפפות פלסטיק לבנות. הוא ניגב את הזיעה ממצחו וניסה להרגיע את העדר המבוהל.

"שאנחנו עומדות לראות המלטה", חזרתי על דבריה של נעמה ברגשות מעורבים. למען האמת, לא הייתי בטוחה שאני רוצה להישאר ולצפות. 

טלי חשבה אחרת. "וואו", היא הרימה אליי מבט מלא התלהבות. "באמת? ייוולד טלה אמיתי?"

"או טליה", נעמה אמרה ועמדה הכי קרוב שהיא יכולה. "אגב, בדרך כלל ההמלטות נעשות באופן טבעי ויוסק'ה לא צריך להתערב".

נדב אישר את דבריה של נעמה והוסיף: "אבל לפעמים ההמלטה מסתבכת והוא ממש... מיילד. אחרת גם האמא וגם הוולד יכולים למות".

"כבר ראינו המלטה טבעית, בשנה שעברה. זה היה מגניב!" נעמה אמרה, הרימה מעט חציר והאכילה בידה שתי כבשים בוגרות שהצטופפו בפינת המכלאה. "היי, הנה, הוא הצליח, זה מתחיל!"

הבטתי ביוסק'ה, שהצליח לאחוז בכבשה, שרקעה ברגליה ונראתה לא רגועה. עכשיו הבנתי שהיא לא סתם שמנה וריחמתי עליה, היא לא מבינה שמנסים לעזור לה.

יוסק'ה רכן לעברה ונראה מודאג.

"רק שזה לא מאוחר מדי..." נדב מלמל ונראה מתוח.

גם אני נסחפתי להתרחשות. החלטתי שברגע האמת פשוט אעצום את העיניים ו...

כך עשיתי. סביבי נשמעו קולות, אך אני התעקשתי לא לראות. מדי פעם פקחתי חצי עין ומיד סגרתי אותה שוב.

"אוי!" טלי אמרה ומעכה לי את היד מרוב מתח.

"כמה דם!" נדב אמר.

"זה לוקח הרבה זמן", נעמה אמרה בדאגה, "אני מקווה ש..."

ואז, כשהתפוצצתי כבר מסקרנות, הם כולם אמרו ביחד: "זהו!" ואני פקחתי את העיניים. יוסק'ה החזיק טלה קטנטן, בעל פרווה עכורה, צהבהבה, ורגליים שבריריות. העיניים שלו היו עצומות ושקט מוזר שרר בדיר.

לי הוא היה נראה מקסים, אבל אף אחד חוץ ממני לא היה שמח. להפך.

יכול להיות שמשהו השתבש?

יוסק'ה תפס ברגלו של הטלה הרך והחל לסובב אותו בחוזקה.

נרתעתי לאחור. "מה הוא עושה?!" לחשתי, מזועזעת, "זה בטח כואב..."

גם נעמה היתה שקטה. "מנסה להחיות אותו", היא ענתה. 

"הוא פותח לו את כלי הנשימה," נדב הוסיף בכובד ראש.

"מה, יכול להיות שהוא מת?" טלי שאלה והקול שלה קצת רעד.

אף אחד לא ענה לה. המשכנו להביט. לאחר כמה סיבובים יוסק'ה נאנח והניח את הטלה הדומם בצד. בלעתי את רוקי. כנראה שכן.

חשבנו שיוסק'ה יצא החוצה, אבל הוא רכן שוב לעבר האם.

נעמה ונדב הביטו זה בזה. גם הם לא ידעו מה מתרחש, עד שיוסק'ה הרים אלינו את ראשו והודיע: "נראה שיש לנו שם עוד אחד".

"תאומים?" טלי אמרה כלא מאמינה.

"יש סיכוי שהשני יישאר בחיים?" נעמה נשמעה נסערת.

יוסק'ה שמע אותה ואמר: "אני מקווה", ושוב החל התהליך מחדש. גם הפעם לא הסתכלתי, פשוט נשכתי את שפתיי והבטתי לצד השני, אל הטלה ששכב לא תנועה. כל השאר שוב ליוו את לידת התאום השני, מקווים ומתפללים שגורלו יהיה שונה. אבל אני לא יכולתי להסיר את מבטי מהטלה השרוע על אדמת הדיר.

ופתאום... ראיתי משהו.

מצמצתי כלא מאמינה. לא בטוחה בכלל.

ואז ראיתי זאת שוב. תנועה קטנה, כמעט בלתי מורגשת.

ההתרגשות חנקה את גרוני כשקראתי: "יוסק'ה, תראה, אני חושבת שהוא זז!"

 

המשך בפרק הבא