גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 468ראשיהפצה

המערכות הדמה-קרטיות - על דעת עצמי

עבור כותבי מדורים מרובי אקטואליה, התקופה האחרונה אמורה להיות סוג של גן עדן מקצועי
17/11/11, 02:20
אבי סגל

עבור כותבי מדורים מרובי אקטואליה, התקופה האחרונה אמורה להיות סוג של גן עדן מקצועי: אינספור חדשות מדיניות, ביטחוניות, פליליות, ברנז'איות וספורטיביות. ביקורות על פוליטיקה ותקשורת נכתבות כמעט מאליהן, ובמקרה הגרוע תמיד אפשר לדרוך עוד קצת על גווייתה של המחאה החברתית. אז למה אני מרגיש שמשימת הכתיבה מתקרבת יותר ויותר אל גבול הבלתי אפשרי? למה מתחשק לי כמעט מדי שבוע לזרוק מכאן את האקטואליה ולעבור לכתיבה על מתכונים דיאטתיים (ע"ע העמודה משמאל)?

דמוקרטיה. איזו מלה יפה סידרו לעיתונות כדי שתעניק לעצמה תואר של כלבת שמירה. אבל אנו חיים בתקופה שבה כל המערכות הדמוקרטיות מתפוררות. לעתים הן מאבדות לא רק את צדקת קיומן אלא גם את אמונו של האזרח בהן. האידיאולוגיות הפוליטיות נעלמו, השב"כ והמשטרה פועלים נגד האנשים הלא נכונים, צה"ל הפך פוליטי ובתי המשפט הם כבר מזמן פרודיה על יוון העתיקה. על כלבי השמירה עצמם מיותר להרחיב את הדיבור: לא הביביתון ולא הציפיתון מסוגלים להציל את הדמוקרטיה הישראלית מעצמה. הסרטן התפשט בכל המערכות, עד שמתקני הגרעין באיראן נראים לעתים כמו השקעה מיותרת.

הרס מאחזים, מחאת אוהלים, מינוי שופטים, מאיר דגן, הרב מוטי, תג מחיר, האיום האיראני ועוד. שורה של נושאים שבהם האמת ניגפת בפני אחיזת העיניים: קמפיינים תקשורתיים שקריים, דיונים ציבוריים חלולים, בתי משפט מוטים ופוליטיקאים שמדברים מעל הראש. כמעט שום אמירה או פעולה אינה בדיוק כפי שהיא. אנו לומדים להיות ציניים כלפי כל כותרת וכל ציטוט. ליגת הכדורסל לנשים מבוטלת? כן, בטח. הרופאים המתמחים מתפטרים? נו, ברור. אין כאן דיבור כן ואמיתי, אפילו לא בדיונים שנחשבים ענייניים ומהותיים.

הנה מספר קביעות שנראות לי אלמנטריות, כמעט בנאליות לכתיבה, אבל מערכות השלטון והתקשורת אדישות כלפיהן לחלוטין: נושא המאחזים הוא משחק חתול ועכבר מגוחך ופוליטי, שאין לו קשר לתהליכים מדיניים או לשלטון החוק; הדיונים על איראן גדושי ספינים פוליטיים מכל כיוון, תוך גיוס עמדותיהם של אזרחים חסרי כל הבנה בתחום; נושא 'תג מחיר' זוכה לכותרות מטורפות לעומת גודלו האמיתי, ובעיקר מעלה תהיות לגבי זהות מבצעיו; מינוי שופטי העליון נערך באמצעות קרבות אגרוף פוליטיים ששיקולים ענייניים אינם הצד החזק בהם; היחס של צה"ל לחייליו הדתיים או המתנחלים נגוע בדעה קדומה, בדו-פרצופיות ובאטימות; ועל יחס התקשורת לדפני ליף וחבריה באמת כבר כתבתי יותר מדי.

מי שמאמין לא מפרסם

הטרגי מכל הוא, שהציבור הישראלי אולף לאכול בכפית כל מה שנותנים לו, בין אם זה מגיע מהתקשורת, המשטרה או בתי המשפט. ניקח לדוגמה את הנשיא לשעבר קצב. עד שהתפוצצה הפרשה בעניינו, רוב הציבור בישראל ראה באיש את אחד משבעת פלאי תבל בתחום השעמום והאפרוריות. אבל אז החלו הידיעות, והחקירות, וההדלפות, וההצהרות, והפרשנות, וההליך המשפטי, ובכל אחד מאלה ספגנו את שטיפת המוח החלקית שהובילה אותנו למסקנה הבלתי נמנעת: קצב אשם. לא שמענו את המתלוננות ולא נחשפנו לראיות, אבל התקשורת אמרה, ובית המשפט אמר, והנה לנו עובדה חקוקה בסלע.

לא צריך להיות אביגדור פלדמן כדי להכיר בחסרונותיו של עולם המשפט, על הפער הבלתי נתפס שבין פסקי דין לבין צדק. מובן שזה לא אופייני רק למערכת המשפט שלנו, אבל אם אחוז ההרשעות כאן קרוב למאה, או אם בית המשפט שלנו מאמין למתלוננת במשפט אונס אחד ואינו מאמין לאותה מתלוננת במשפט אונס אחר, מדוע שאנו נקבל את פסיקתו כאמת מוחלטת?

אפילו העיתונאים לא תמיד מאמינים בבית המשפט. ביום שבו עמדו שופטי העליון לפסוק בערעורו של קצב, פרסם גדי סוקניק טור במעריב – וכן ב-nrg – ובו העיד כיצד בשנות ה-90 סיפרה לו פקידה אלמונית על הטרדות מצד הנשיא לעתיד. סוקניק, שלא מכבר הפך הרס משפחות לשעשוע טלוויזיוני בתוכנית 'הפוליגרף', ניצל את הבמה כדי לצאת צדיק על חשבונו של קצב, למרות שלא היה לו שמץ של ראיה לאשמתו הפלילית הנוכחית.

ככל הידוע לי, תיאורו של סוקניק לא הופיע מעולם לפני כן – לא בזמן התרחשותו, לא כשמשה קצב רץ לנשיאות ולא אחרי שנבחר. הוא גם לא הופיע אחרי הרשעתו של הנשיא לשעבר במחוזי. סוקניק בחר לספר את עדות השמיעה שלו בזמן הנכון, ביום שבו מתפרסמת החלטת בית המשפט. מעין לחץ אחרון של התקשורת, שלאורך כל הדרך הסבירה לשופטים מה עליהם לחשוב, לדון ולהחליט. זה לא אומר שקצב זכאי, או שהסיפור על הפקידה לא נכון. זה רק אומר שגם הפרשה הזאת, בדומה לרוב הפרשות שהיו לאחרונה בכותרות, הפכה לקרב כוחות שאין בינו לבין הליך משפטי דמוקרטי טהור דבר וחצי דבר.

אין לי עניין מיוחד להגן על קצב, שהוא אולי אשם בפלילים ואולי לא, אבל צדיק הוא לא יוצא בשום מקרה. מה שמטריד אותי זו ההשפעה של מערכות הדמוקרטיה שלנו, מתפוררות ככל שיהיו, על מחשבותיו של האזרח הרגיל. אנו לא מצליחים לחשוב לבד, בבהירות, לא בפרשת הרב מוטי אלון ולא בפרשת המחאה החברתית ואפילו לא בשאלת תוכניות הטלוויזיה שבהן נצפה, אז מה הפלא שהעיתון השני בגודלו במדינה (אחרי 'ישראל היום') מרשה לעצמו לפרסם בעמודו הראשי שלושה מאמרי דעה מאותו צד פוליטי – זה הטוען כי הממשלה הנבחרת היא אנטי דמוקרטית. אם זוהי פרצופה של הדמוקרטיה, אז הרשו לי להביע את עמדתי הבוגרת והבלתי ניתנת לערעור: פחחח.

יודע את מקומי

המלחמה המתמשכת שלי בקילוגרמים העודפים ובסנטר המיותר עדיין לא הניבה תוצאות, אבל מספר תובנות כבר יש. למשל, אני יודע היום עד כמה קשה, על גבול המדע הבדיוני, להוריד במשקל כשאתה אחד משלושת הבאים: א. מכור לסוכר. ב. מכור לבצק. ג. אבא.

קוראים יקרים, נעים להכיר. פונה אליכם פח האשפה המשפחתי שלנו, זה שאינו בוחל בשום צורת מזון שהילדים משאירים מהארוחה: פסטה, ביצים, פיתות עם שוקולד וחטיף קליק. הכל נכנס, נגרס ונבלע, עד שלא נודע כי בא אל קרבי. אבל זה עוד כלום לעומת מה שקורה במוצאי שבתות וימים טובים. באותם ערבים, השאריות משבת הופכות לסעודת מלווה מלכה שהשבת עצמה מחווירה לעומתה. וזה לא נגמר שם. במשך המחצית הראשונה של השבוע אני ממשיך להעביר בוושטי המלכה כל אטום קולינרי שהצליח לשרוד את השבת ולהישאר בחיים, כולל החלה והרטבים. אולי זה לא טוב לגזרה, אבל הדקורציה של הבית זוכה לכרית נוי רכה נוספת. מה רע?

העניין הוא, שבחגיגה הספציפית הזאת זוגתי מסרבת להשתתף. מבחינתה, ככל שזה נשמע מוזר, סעודות שבת אוכלים בעיקר בשבת. אז מה נותר לי לעשות עם שאריות האוכל, לזרוק? הדבר לא מתקבל על הדעת. אחרי הכל, אני דור שלישי לסבים וסבתות שאמנם הצליחו לברוח מפולין בזמן, אך פולין מעולם לא ברחה מהם. אוכל לא זורקים, ולא משנה מה יהיו התוצאות. גם תרומת המזון לעניים אינה רלוונטית, כי אפילו לרעבים יש גבולות אדומים. אני? אני כבר מחוסן. הקיבה שלי מוכנה לקבל מזון מכל צלחת ומכל תאריך. עם קינואה וסיבים תזונתיים יש לה בעיה, אבל שאריות מהשבת של ילדי סגל?

הדרך היחידה שנותרה פתוחה בפניי היא הפחתה מסיבית של המזון עתיר הקלוריות בביתנו. אם האנשים סביבי לא יאכלו, אולי גם אני אצליח להפחית בזלילה. אז אם תראו ברחוב את שלושת ילדיי, כשהם פושטים יד ומשנוררים עוגות גבינה ואצבעות קינדר, תוכלו להבין שאביהם שוב פצח בדיאטה ללא הגבלת זמן. אם אינכם זרים, אתם יכולים להזמין אותם אל ביתכם ולהציע להם מממתקיכם, אבל בשום אופן לא לשלוח אותם עם שקית הביתה. רק המחשבה על כך גורמת לי לגשת לארון ולחפש עוד עוגייה.