חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 468ראשיהפצה

נתיב בינה - בגליון השבוע

הרב אריה בינה זצ"ל היה עילוי שעסק בחקלאות, עד שהגיע לירושלים וייסד בה את ישיבת 'נתיב מאיר'
17/11/11, 02:20
יואל יעקובי


הרב גרוסברג מספר על מקרה שבו הגיע באחד הערבים לישיבה והתלמידים לא נכחו, כי הלכו לקומזיץ בהר הרצל. הרב גרוסברג החליט ללכת למקום ולנזוף בהם. כשהגיע למקום והחל להוכיח אותם התלמידים החלו לצחוק, מהסיבה הפשוטה: ראש הישיבה ישב איתם שם בקומזיץ

בהיותו בשבי הגרמני, לקח הרב בינה חפיסת שוקולד ושיחד בה את אחד השומרים כדי שזה יביא לו איזה ספר יהודי שימצא. השומר מצא גמרא – מסכת יבמות. מכאן ואילך חזר הרב בינה על המסכת הלא פשוטה הזו בתנאי השבי הקשים עשרות פעמים

פעם אחת שפך תלמיד זבל על אחד הר"מים, ותלמיד אחר שפך זבל על עובדת הניקיון. הרב בינה החליט לסלק דווקא את השני והסביר לר"מ: "אתה היית תלמיד חכם ותישאר כזה, אבל עובדת הניקיון מרגישה מושפלת גם כך בגלל העבודה שהיא עובדת בה, ואנחנו לא יכולים לשתוק על השפלה נוספת"
 הרב אריה בינה זצ"ל היה עילוי שעסק בחקלאות, עד שהגיע לירושלים וייסד בה את ישיבת 'נתיב מאיר' | מתלמידיו הוא דרש הספקים כפולים בדפי גמרא, אבל דאג שיגיעו לרמה גבוהה גם במקצועות החול | הוא ניחן בכוח פיזי נדיר, לחם ב'הגנה', התגייס לבריגדה היהודית ונפל בשבי הגרמני למשך ארבע שנים | לצד חינוך קפדני של ישיבות המוסר שהנחיל בישיבה, עודד את תלמידיו לעסוק בפעילות ציבורית, מהקמת ישיבות ועד כניסה לפוליטיקה

ישיבת הר המור, ישיבת פתח תקוה, ישיבת הר עציון, ישיבת עתניאל, ישיבת תורת החיים ואחרות חולקות זו על זו בעניינים רבים, אבל נקודה אחת משותפת לכולן: הישיבה התיכונית בה למדו העומדים בראשן – ישיבת בני עקיבא נתיב מאיר, שחוגגת השנה שישים להיווסדה. עולם הישיבות הוא רק דוגמה לעמדות המפתח שתופסים בוגרי נתיב מאיר בשדות העשייה השונים, בצבא ('כיתת האלופים' של נתיב מאיר), באקדמיה ובהנהגה הציבורית. דמותה של ישיבה זו עוצבה מכוח האישיות הגדולה שייסדה אותה – הרב אריה בינה זצ"ל.

 ילד בישיבת מיר

הרב בינה נולד בשנת תרע"ג (1913) בעיר סלונים, בה כיהן אביו, שנודע בגאונותו הגדולה בתורה, כראש ישיבה קטנה. לאחר שלמד אצל אביו, החליט בגיל 11-10 לערך ללכת לישיבה גדולה. הוא בחר בישיבת מיר המעטירה, אחת הישיבות החשובות בעולם התורה המזרח אירופאי. בישיבה לא הסכימו לקבל את הילד והוא חזר לביתו, אך כעבור שנתיים ניסה את מזלו שוב. הוא התקבל ונשאר לבדו במיר, בין נערים מבוגרים ממנו, למשך כשנה וחצי רצופות. המחסור בכסף לנסיעות גרם לכך שגם בתאריך בר המצווה שלו הוא נשאר בישיבה, הרחק מהוריו.

הרב בינה, שנקרא אז אריה לייב בינוסובסקי, עלה ונתעלה בישיבת מיר. במשך עשר שנים למד בלילות עם החברותא המבוגר חיים סטוצ'ינר - לימים הרב חיים שמואלביץ, מראשיה הנודעים של ישיבת מיר בירושלים. עוד לפני בר המצווה שלו, מספר חתנו הרב יוסף בן פורת, הוא נבחן אצל ראש הישיבה הרב פינקל על מסכתות סדרי זרעים ונזיקין, שידע אותן בעל פה. עמל התורה של מיר נשאר אצלו כדוגמה, אותה רצה להעתיק עד כמה שאפשר לישיבת נתיב מאיר. "במיר למדו במשך זמן אחד את כל מסכת בבא מציעא בעיון", אמר, תוך שהוא יוצא נגד מנהג ישיבות מסוימות ללמוד רק עשרה דפים בזמן, "ועוד הספיקו לחזור עליה כמה פעמים, עד שהיתה כמי שמונחת בראשינו". גם מתלמידיו בנתיב מאיר הוא דרש יותר. בעוד שבמקומות אחרים למדו לבגרות בגמרא שלושים דף שמחולקים לשני מבחנים נפרדים, בנתיב מאיר למדו חמישים דפים עם רש"י ותוספות למבחן אחד. אף על פי כן, רמת ההישגים לא נפגעה.

הרב בינה ניחן, לצד כשרונו השכלי ויכולת ההתמדה הגדולה, גם בכוח פיזי רב. הרב אליהו גרוסברג, מראשוני הר"מים בנתיב מאיר, מספר כי בצעירותו עלה הרב בינה על הבימה בישיבת מיר וקרע שלשלת ברזל, תוך שהוא אומר כי גבורה היא כוח נפשי ולא פיזי. ד"ר אביעד הכהן, תלמידו של ר' אריה וכיום דקאן מכללת 'שערי משפט', שוקד בימים אלה על השלמת כתיבת הביוגרפיה של הרב בינה, שאמורה לראות אור בשנה הקרובה. בספרו הוא מספר על אביו, הרב (וחבר הכנסת) מנחם הכהן, ששאל פעם את הרב בינה האם נכון הדבר שהיה מכופף מסמרים בפיו בצעירותו. "החוכמה היא לא לדעת כיצד לכופף מסמרים", ענה לו הרב בינה, "אלא לדעת כיצד ליישר אותם", תוך שהוא רומז בדבריו על דרכו החינוכית.

בעקבות צו גיוס לצבא הפולני, החליט לעלות לארץ ישראל, ובהזדמנות זו החליטו הוריו לחתן אותו עם קרובת משפחה רחוקה. לפני שיצא לדרך הוסמך לרבנות, ואף קיבל מהרב אליעזר יהודה פינקל, ראש ישיבת מיר, איגרת המלצה. לאחר שהוא משבח את ידיעותיו התורניות ואת מידותיו "החמודות" (מחמאה של ממש לבוגר ישיבת מוסר כישיבת מיר), כותב ראש הישיבה: "ובשקידת לימודו ובכשרונותיו הנעלים עתיד הוא לעלות למעלה למעלה ברום מעלות התורה והיראה, להיות מגדולי ישראל לשם ולתפארת בעזרת ה' יתברך".

 רב בלבוש חקלאי

הרב בינה עלה לארץ בתרצ"ד (1934), ואשתו הצטרפה אליו בהמשך. כשהגיע לארץ החל לעבוד כפועל בניין בתל אביב, ובמקביל העביר גם שיעורים במושב זקנים ברחוב אלנבי בתל אביב. ד"ר אביעד הכהן מספר בספרו כי הרב בינה היה מרבה להימצא גם בבית הפועל המזרחי. שם הוא שמע על המשק שניתן לקבל בהתיישבות החדשה בעמק חפר, שקיבלה את השם 'כפר הרואה'. כעת הפך פועל הבניין לחקלאי.

במשפחה יש שטוענים כי הרב בינה פנה לעבודת כפיים רק לאחר שניסה להתקבל כרב במספר מקומות ולא הצליח בכך. אולם ד"ר אביעד הכהן ואחרים טוענים כי מאחורי עבודת הכפיים היה אידיאל. לכן, טוען בספרו הכהן, לא הסכים גם הרב בינה להצטרף לכולל של ישיבת מיר בתל אביב, מה שהיה מעניק לו מילגה בטוחה של שלוש לירות ארצישראליות.

בין כך ובין כך מצא עצמו הרב בינה חקלאי בכפר הרואה. הוא שימש כתובת הלכתית עד שנבחר הרב שאול ישראלי לרב המושב. במקביל לעבודתו החקלאית התנדב הרב בינה לשמש כגפיר, נוטר במשטרת היישובים העבריים, מטעם 'ההגנה' ובאישור השלטון הבריטי. כשפרצה מלחמת העולם השנייה התגייס הרב בינה לבריגדה היהודית שלחמה במסגרת הצבא הבריטי נגד האויב הגרמני המשותף. החיילים הטריים הגיעו ליוון ושם נפלו בשבי הגרמני בקיץ תש"א (1941), בו שהו כארבע שנים, עד תום המלחמה.

חלק מהתנאים להם זכו כשבויי מלחמה היה היתר לקבלת חבילות מהבית. פעם אחת, מספר חתנו הרב בן פורת, לקח הרב בינה חפיסת שוקולד ושיחד בה את אחד השומרים כדי שזה יביא לו איזה ספר יהודי שימצא. השומר מצא גמרא – מסכת יבמות. מכאן ואילך חזר הרב בינה על המסכת הלא פשוטה הזו בתנאי השבי הקשים עשרות פעמים. תלמידו, הרב רא"ם הכהן, מספר שאחד מחכמי ירושלים אמר על הרב בינה כי הוא "גדול הדור במסכת יבמות".

 לימוד גמרא חי שמקרב את התלמידים. הרב אריה בינה זצ"ל

לימים, מספר הכהן בספרו, שאל אותו תלמידו הרב יעקב אריאל, כיום רבה של העיר רמת גן, עם מי התייעץ כשהחליט לעזוב את משפחתו ואת המשק הצעיר שהחל לפתח, לטובת הצבא. "לא נועצתי באיש", הודה הרב בינה. "היתה זו החלטה שלי, והעמסתי על שכמי את כל האחריות. כשהחלו להגיע הידיעות הראשונות מאירופה, לא הייתי מסוגל להמשיך ולשבת בבית. היה כאן רגש טבעי של היחלצות למלחמה נגד שונאי ישראל". אותה תחושת שליחות הניעה אותו לימים להקים גם ישיבות במקומות שונים ברחבי הארץ.

כשחזר מהשבי למשק, קרא לו הרב נריה לשמש כר"מ בישיבה החדשה שפתח בכפר הרא"ה. הרב בן פורת מספר כי חותנו, כשנכנס לראשונה לכיתה לבוש כחקלאי השב מעבודתו, הכניס את התלמידים היישר לתוך העניינים: "כך אומרת הגמרא, ורבקיבאיגר אומר כך". לתלמידים לקח זמן לקלוט שהביטוי הלא מובן כוון לגאון ר' עקיבא איגר, ושזו הרמה הלימודית שאליה הם אמורים להתרגל.

הרב בן פורת מספר כי חותנו הצליח להאהיב את הגמרא על התלמידים בגלל החיות שבה לימד אותם. גדלותו של הרב בינה בידיעת התורה וכישרון פדגוגי טבעי שניחן בו כמתנת שמיים (כי הוא מעולם לא למד פדגוגיה באקדמיה) עמדו לו להצליח במלאכת ההוראה. במקביל להוראה, המשיך בעבודתו כחקלאי.

בהמלצת רופאים, עבר הרב בינה לירושלים בשל מחלת האסטמה. לאור קריאת הרב משה גולדברג ובשותפות עימו, הוא יצא להקים ישיבה חדשה בירושלים, כשעימו מספר תלמידים מכפר הרואה. המוסד הוקם במבנה נטוש של בית החולים לעיניים בשכונת הספר דאז אבו-טור, שהועבר לידי תנועת המזרחי. באבו טור, שהיתה צמודה לגבול הירדני, הוא היה מסתובב עם אקדח כדי לאבטח את התלמידים. לאחר תקופה קצרה, בעקבות לחץ ההורים שחששו מהקירבה לגבול החם, החליט הרב בינה להעביר את הישיבה לבית וגן, כשבמהלך זה ניכרת שוב תעוזתו הרבה. הוא החליט לבנות בניין מבלי שהיה לו כסף לשלם לקבלן, שמצידו שיתף פעולה עם ההרפתקה. "הוא בנה מלא כלום ישיבה", אומר הרב גרוסברג.

 מעפיל אחד בכל יד

ד"ר אביעד הכהן אומר כי יחסו של הרב בינה לשאלת לימודי החול היה מורכב, "כמו גם לשאלות אחרות. כחניך מובהק של ישיבת מיר, היה נטול השכלה פורמלית וראה את עיקר עולמו בלימוד תורה. עם זאת ידע להעריך היטב את הברכה שבלימודי השכלה כללית. לכן, כאשר הקים את נתיב מאיר דאג להביא אליה את המצוינים שבמורים, שרבים מהם, דוגמת פרופ' עמוס אלטשולר, פרופ' יום טוב עסיס ורבים אחרים, היו לימים מגדולי החוקרים בתחומם.

הרב מאיר טויבר, תלמידו של הרב בינה שעומד כיום בראש ישיבת 'נתיב מאיר', רואה בשילוב לימודי החול בישיבה ביטוי לשאיפתו של הרב בינה לחנך לגדלות. הוא מספר את שסיפר לו מנהל התיכון הראשון של הישיבה, שלמה מרזל ז"ל, שפעם היה דיון האם לפתוח מגמה פיזיקלית, מגמה מכובדת אך כזו שתובעת משאבים רבים. "הרב בינה אמר שמכיוון שבחרנו ללכת בדרך שבונה את האדם בשילוב לימודי חול, הרי שיש להציע את ה'טופ'".

יחד עם זאת, ר' אריה ראה בישיבתו ישיבה לכל דבר, וכך דרש שיתייחסו אליה גם אחרים. כשבאו אליו מחבר הפעילים כדי לבקש שישלחו תלמידים לאחת הפעולות נגד המסיון, הוא ביקש לברר האם פנו גם לישיבת חברון. כשקיבל תשובה חיובית, הוא בירר האם פנו לישיבה הקטנה שם או לגדולה. כשנענה שרק לקטנה, הוא לא הסכים לשמוע אותם יותר. הרב רא"ם הכהן זוכר שפעם אחת תלמידים יצאו להתנדב במשמר האזרחי. "הרב בינה צעק על זה כאילו רצחנו מישהו".

יחד עם זאת, כשמצא לנכון הוא ידע לשלוח את תלמידיו לסייע בפעילות פוליטית. הרב חיים סבתו, מראשי ישיבת מעלה אדומים, מספר כי כשהיה כבר ר"מ, התקשר אליו הרב בינה וביקש שיסייע באסיפת בחירות. "השבתי לו שאני מבקש לשקוע בתורה ואיני רוצה להיכנס לעניינים פוליטיים. הוא לחץ מאוד מאוד ואני המשכתי להתנגד, ואז אמר לבסוף: 'הבטחתי שאלחץ, לא הבטחתי שתסכים. האמת שאני שמח מאוד על תשובתך, זה מה שציפיתי ממך".

ואם הזכרנו עניינים פוליטיים הרי שהרב בינה היה חבר ב'הגנה', ואף סייע בהבאת מעפילים (ובגלל כוחו הרב היה מסוגל לסחוב שני מעפילים, אחד בכל יד, ושחה איתם אל החוף). למרות זאת, כששב מהשבי והוצב לשמור על מחסני תחמושת ברחובות, הגיעו למקום אנשי אצ"ל ורוקנו את המחסנים, כשהוא "אינו רואה ואינו שומע" דבר. גם לאחר שהבריטים עצרו אותו במחנה המעצר בלטרון הוא סירב להודות ושוחרר כעבור חודש ימים.

 ראש ישיבה ואיש תחזוקה

התמונה היחידה שהיתה תלויה בחדרו של הרב בינה היתה של הדמות שהשפיעה עליו יותר מכל, ר' ירוחם ליבוביץ', המשגיח הנודע של ישיבת מיר. סיפורים רבים מסופרים סביב דמותו של הרב בינה כאיש מוסר. חלק מהיותו איש מוסר קשורה גם לכך שהיה "מאוד מאוזן, הוא לא היה קיצוני לאף כיוון", כפי שמעיד הרב מרדכי שטרנברג, ראש ישיבת 'הר המור'. כאיש מוסר אמיתי הוא היה מקפיד מאוד על הפרטים הקטנים. הרב רא"ם הכהן מספר כי פעם אחת למד בבית המדרש בערב ראש השנה בסביבות השעה שתיים בצהריים, כשהרב בינה נכנס והחל אוסף ניירות בבית המדרש. בהמשך הוא לקח את כסאו המיוחד והעביר אותו לעזרת הנשים, כדי שישמש במשך החג את הרבנית.

בספר 'ממיר נתיב מאיר' מסופר כי פעם אחת שפך תלמיד זבל על אחד הר"מים, ותלמיד אחר שפך זבל על עובדת הניקיון. הרב בינה החליט לסלק דווקא את זה ששפך זבל על עובדת הניקיון. כשניגש אותו ר"מ אליו ושאלו: "מה עם כבוד התורה?", ענה לו הרב בינה: "אתה היית תלמיד חכם ותישאר כזה, אבל עובדת הניקיון מרגישה מושפלת גם כך בגלל העבודה שהיא עובדת בה, ואנחנו לא יכולים לשתוק על השפלה נוספת". פעם אחת, מספר הרב רא"ם הכהן, הוא שם לב לפני התקיעות שהרדיאטור בעזרת הנשים פתוח על חימום, וניגש לסגור אותו. "מי חושב על דברים כאלה לפני התקיעות?" מתפעל הרב רא"ם הכהן.

הרב בינה לא נמנע, בעיקר בשנים המוקדמות יותר, כשהישיבה לא התבססה, לעסוק גם בעבודות תחזוקה. פעם אחת, כשהיתה סתימה בצנרת, חיכה הרב בינה שהתלמידים ייכנסו לכיתה, וניגש לפתוח את הסתימה באמצעות קפיץ ברזל. באחד המקרים הוא ניסה להסביר לפועל הערבי שהזווית של המדרכה לא טובה, כי עלולים להישפך מים לתוך המבנה. כשהפועל לא הבין, הוא ניגש עם לבושו הרבני וכבש בעצמו את הדרך.

כאיש אמת, הרב בינה לא נהג איפה ואיפה בין תלמידיו. אחד התלמידים מספר כי למרות שאביו היה חברו הטוב של הרב בינה עוד מימי מיר, הרי שכשהוא נחשד בהיותו תלמיד בהעתקה, הרב בינה לא היסס מלשלוח אותו הביתה בדרישה שיחזור עם אביו. כשתלמיד אחר, בן של אישיות ציבורית בכירה, יצא לפעילות בבני עקיבא בלי רשות, הוא גם כן נשלח לביתו. גם במקרה שההעפה של הבן היתה עלולה לעלות בתקציבים שהאב הבכיר יקצץ מתקציבה של הישיבה, לא שינה הדבר את תגובתו של הרב בינה.

הרב בינה אמר כי הוא מעביר שיחות מוסר טובות יותר מאשר היה מעביר ר' ירוחם, מהסיבה הפשוטה: הוא מעיין בשיחותיו של ר' ירוחם ובוחר מהן את הטובות ביותר, ואותן הוא מעביר בפני תלמידיו. שיחות המוסר שלו, שבהן הוכיח את התלמידים על נושאים הטעונים תוכחה, כונו בפי התלמידים 'שפכטלים'. הרב בינה היה יכול להמתין מספר ימים עד לשיחה של מוצאי שבת ואז לומר את הדברים החריפים שרצה להשמיע.

הרב מאיר טויבר אומר כי הרב בינה ראה בישיבתו ישיבת מוסר. "גם מבחינת הדרך הרוחנית, היתה תביעה רוחנית גדולה. הוא רצה שהישיבה תהיה המשך לישיבת מיר, ישיבה שמגדלים בה גדולי תורה. כמו שבמיר היתה טוטליות מבחינה לימודית ומוסרית".

משמעת של עולם המוסר

יחסו לתלמידיו היה משולב, אהבה גדולה מחד ותקיפות מאידך. הרב רא"ם מספר כמעט בנשימה אחת על חביבותו ועל אהבת הנפש ההדדית בינו לבין תלמידיו מחד, ועל כך שרעדו ממנו בישיבה מאידך. הרב סטפנסקי מספר כי כבר כששמעו בישיבה שהרב בינה יצא מביתו, במרחק כמה מאות מטרים מהישיבה, מיד השתנתה האווירה. הרב מרדכי שטרנברג, שלמד בכיתתו של הרב בינה (שהיה גם ר"מ, מלבד היותו ראש ישיבה), מספר כי למרות שהוא לא היה אדם של קרבה אישית, הרי שהוא גם לא יצר דיסטנס, ולמרות שהיה תקיף הוא היה מאוד נוח ופשוט. הרב חיים סבתו סבור כי המשמעת שהנהיג בישיבה מקורה בעולם המוסר שאליו היה קשור, "ויחד עם זה אהב את התלמידים והיתה בו שובבות נעורים".

גם הרב טויבר מספר כי היה בו צד שעורר יראת כבוד מצד התלמידים, כזה שאין איתו 'שחנשים', "ובאמת היו אנשים שלא התחברו לתביעה הגדולה שלו ולא הצליחו להתארגן סביב המשימה הזו".

למרות מעמדו, היתה לו שפה משותפת עם התלמידים. הרב גרוסברג מספר על מקרה שבו הגיע באחד הערבים לישיבה והתלמידים לא נכחו, כי הלכו לקומזיץ בהר הרצל. הרב גרוסברג החליט ללכת למקום ולנזוף בהם. כשהגיע למקום והחל להוכיח אותם התלמידים החלו לצחוק, מהסיבה הפשוטה: ראש הישיבה ישב איתם שם בקומזיץ.

גם עם הר"מים היחסים היו טובים. הרב גרוסברג מספר כי הרב בינה לא נהג כשליט, ונתן בדרך כלל יד חופשית לר"מים. "הוא לא אמר: 'קבלו דעתי', אבל בגלל אישיותו קיבלו את דעתו, גם הר"מים וגם התלמידים".

הרב גרוסברג מספר שהמורכבות של הרב בינה עשתה טוב לתלמידים. הוא לא לחץ עליהם ללכת בהמשך לישיבה מסוימת, או ללכת בכלל לישיבה. למרות שהזדהה עם הקו הציוני (ביום העצמאות עמד במסדר יום העצמאות עם כיפתו הליטאית והצדיע לדגל ישראל), לא מנע ממי שרצה ללכת לישיבות חרדיות לעשות כן. הרב שטרנברג, שלפני שעבר למרכז הרב למד בישיבת 'כנסת חזקיהו' בכפר חסידים, מספר כי הרב בינה לא דחף אותו בבחירתו בישיבה חרדית וגם לא מנע ממנו לעשות זאת: "הוא אף פעם לא עבד נגד הבחורים, ונתן מקום לכל דבר, כשחלק הלכו לבני עקיבא וחלק לעזרא".

למרות שהרב בינה היה עצמאי במחשבתו, הוא חינך את תלמידיו לכבד תלמידי חכמים מכל הזרמים. הרב סבתו מספר כי למרות עצמאותו המחשבתית, הוא היה מדבר בהערצה על גדולי הדור.

לתלמידיו היה מרבה לספר סיפורים על גדולי ישראל, בעיקר כאלה שהכיר אישית. המטרה שלו היתה ליצור רצף של מסורת. "כמו שהרב צבי יהודה הרבה להדגיש", אומר הרב רא"ם הכהן, "שמרכז הרב היא המשך של וולוז'ין, מכיוון שבאותה תקופה זלזלו ב'מרכז', כך גם הרב בינה. שניהם עיצבו את מסורת התורה של 'משה קיבל תורה מסיני'". גם הרב סבתו מספר כי "הרב בינה הצליח לטעת בנו את התחושה שאנחנו המשך ישיר למסורת הישיבות הגדולות בליטא. אני זוכר שבשנה הראשונה של ישיבת 'ברכת משה' במעלה אדומים למדנו בעיון בחודש אלול את מסכת ראש השנה (שאיננה נמנית על סבב המסכתות הנלמדות כיום בישיבות בדרך כלל – י"י). למרות האמון הרב שנתן בי, הוא נזף בנו ואמר: 'בישיבות ליטא לימדו בעיון רק שש מסכתות והם ידעו היטב מה שהם עושים'".

 ישיבה בארץ גושן

בכוח חזונו ותעוזתו היה הרב בינה אחראי להקמת ישיבות רבות, ובהן: ישיבת הכותל, הגולן, מעלה אדומים ומעלות. הוא אפילו הקים ישיבה שנקראה בשם 'ישיבת גושן', על שם חבל הארץ שבו גרו בני ישראל במצרים. היא שכנה מצידה השני של תעלת סואץ בתקופה שהיתה בידי ישראל, וחיילים רבים ניצלו את זמנם הפנוי ולמדו בה.

הרב חיים סבתו מספר כי כנער צעיר בישיבת הכותל, הניח הרב בינה את ידו על כתפו ואמר: "מחר אתה הולך להקים ישיבה". הרב בינה יצא יחד עם תלמידו הצעיר למדבר בחום הלוהט של חודש תמוז, "רץ כמו נער והצביע על נקודה אחת ואמר: כאן יהיה בית מדרש. על נקודה אחרת אמר: כאן יהיה חדר האוכל עם מאות תלמידים".

אולם מפעל חייו העיקרי של הרב בינה היה ישיבת 'נתיב מאיר'. הרב טויבר אומר כי האתגרים שעומדים כעת בפני הישיבה, שעברו עליה טלטלות לא פשוטות מאז שחלה הרב בינה עד שנפטר בכ"א במרחשוון תשנ"ה, הם להמשיך את רוח הישיבה כבעבר. הרב טויבר, שמכיר את המערכת החינוכית בנתיב מאיר גם כתלמיד וגם כר"מ וכראש ישיבה, אומר כי גם היום "הבסיס לכל הדיונים וההחלטות החינוכיות בישיבה הוא כיצד להגדיל את אופק השאיפות ואת המיצוי". אם תפקידו של הרב בינה היה לאחד בין עולם התורה של מיר בחו"ל לבין הישיבות התיכוניות בארץ, היום "הדיון הרוחני יהיה בין עולם של ייעוד ומיצוי ואתגר, לבין איכות חיים של נחת ונעימות". זהו אתגר שמונח לפתחה של נתיב מאיר, כמו גם לפתחו של כל מוסד חינוכי אחר ששואף לחנך לגדלות, שהרי, כמו שאומר הרב טויבר, "גם הדור הבא צריך את המנהיגים שלו".

yoelyya@gmail.com