גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 468ראשיהפצה

התנועה ליהדות מתקדמת - ידידיה מאיר

כששמעתי לראשונה את הדברים של ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי גם אני חשבתי שהם אינם ראויים לתגובה רצינית.
17/11/11, 02:20
ידידיה מאיר

 

1.

הייתי צריך להקשיב לאשתי. כל הזמן היא הייתה נגד. והאמת? ביום שישי לפני שבועיים, קצת אחרי חצות היום, כששמעתי לראשונה את הדברים של ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי ("מה שמדאיג אותי יותר מהגרעין האיראני זה התחרדות המדינה"), גם אני חשבתי שהם אינם ראויים לתגובה רצינית. נו, עוד חרדופוב שהשנאה קפצה לו. שיהיה לו לבריאות. יש לי ילדים לקלח לשבת. ביום ראשון בבוקר אפילו קראתי בחיוך את מאמר המערכת של "המודיע" שבו נכתב "דברי ההסתה החמורים קיבלו כמובן הד תקשורתי רחב, שם שמחו כמוצאי שלל רב על המצטרף החדש למועדון ההסתה נגד הציבור החרדי". זה משעשע, הרי התבטאויות שכאלה מוצאות להן "הד תקשורתי רחב", בעיקר בתקשורת החרדית. אם יש מישהו שעט עליהן כמוצא שלל רב זו לא התקשורת החילונית, שם עוסקים בהן לרגע וממשיכים הלאה לסוגיות בוערות אחרות כמו קמפיין האסמסים למען ים המלח. דווקא העיתונות החרדית היא זו שחוזרת ודשה בכל התבטאות אנטי חרדית עלובה של הסבתא-רבתא של טומי לפיד.

אז עכשיו זה אפרים הלוי. נכון, אדם שעשה משהו בחיים, אבל למה לעסוק בהתבטאות עלובה כזאת? היא בכלל שווה יחס? למי יועיל ויכוח עם אדם שזה סגנון הדימויים שלו? למה בכלל לקבע בתודעה הציבורית את האמירה הזו? ויש כמובן, את עניין המעמד וההילה של "ראש המוסד לשעבר". מעניין, חשבתי לעצמי, מי יהיה הדוס השוטה הראשון שיתפתה להיגרר לפולמוס תקשורתי מיותר אתו. הרי קשה לצאת מזה טוב.

ואז הגיעה שיחת טלפון. "שלום ידידיה, אנחנו רוצים לעלות אותך לשידור אצל יעל דן בגלי צה"ל להגיב על הדברים של אפרים הלוי". לא, מה פתאום. אני אומנם נגד ההתבטאות של הלוי אבל אני עוד יותר נגד מי שבכלל מתייחס אליה. "מצוין, מצוין", אומרת המפיקה, "תדבר בדיוק על זה בתוכנית!". סליחה, את רוצה שאני אדבר על זה שאני נגד לדבר? זה לא נראה לך קצת מוזר? וחוץ מזה, אני לא עולה לעימות עם ראש המוסד. שכחי מזה. למעשה, גם עם סגן ראש המוסד אני לא רוצה להתעמת. וגם לא עם הסגן של הסגן. "מה פתאום עימות?", אומרת המפיקה, "זו שיחה אתך לבד. קודם הוא יעלה לשידור ואחר כך יעל תפנה לשמוע את דעתך".  

ובכן, נחשו, מי הדוס השוטה הראשון שנפל למלכודת? שנשאר על הקו, כי לא היה לו אומץ לנתק, גם כשהבין שנייה לפני השידור שזה לגמרי כן יהיה עימות, בניגוד להבטחה? שמצא את עצמו מתקוטט בשידור חי עם יהודי בן 77, בעל התפקיד המוערך ביותר בחברה הישראלית?

לא יודע מה אשתו של אפרים הלוי חשבה על הריאיון, אבל אשתי סימסה לי בסופו "אמרתי לך".

 

2.

אבל הסיפור עם ההתבטאות של אפרים הלוי הוא אבסורד הרבה מעבר לעימות המביך שלי אתו בגל"צ. כי בעצם, אם קוראים את ההקשר המלא של הדברים, ולא רק את הכותרת, מבינים שהחרדים בכלל לא היו צריכים להיפגע. הלוי ממש לא דיבר עליהם. מה הוא אמר? הנה, לא נגענו: "התחנכתי בבני עקיבא, והיינו שם רוקדים בנות יחד עם בנים, האם אז הרבנים היו מופקרים? האם הרבנים של אז לא היו דתיים?".

אפרים הלוי בא מבית חשוב. סבא שלו היה רב. ולא סתם רב, אלא חתנו של הרב חיים ברלין, בנו של הנצי"ב מוולוז'ין (כלומר, הנצי"ב הוא סב סבתו). אבל כשהוא מדבר על רבנים הוא לא מתייחס לרבני משפחתו הדגולים, אלא לימי נעוריו בבני-עקיבא. והעניין הזה דווקא ראוי להתייחסות מעמיקה. קשה להתחיל בדיון על אופי היהדות עם יהודים שבעצם פרשו מהמשחק. הם מדברים על הקצנה דתית אבל בעצם הם עברו הקצנה חילונית קשה, וכל טענותיהם והתרפקויותיהם על ה"דתיות של פעם" באות אולי רק להצדיק את העובדה הקשה שהם ניתקו את השרשרת של שמירת המצוות כפי שעברה מדור לדור, מאברהם אבינו ועד לנצי"ב מוולוז'ין.

אבל, מה לעשות, התחושה הזאת קיימת גם אצל רבים מוותיקי הציונות הדתית שבהחלט ממשיכים בדרך. כולנו פוגשים את האנשים האלה, בני החמישים, שישים, שבעים ומעלה ששמים לך יד על הכתף, בדרך כלל בסעודה שלישית עם ריח חריף של הרינג מהפה, ונושאים נאום שתמיד נשמע אותו הדבר: "למה הקצנו, למען השם? איפה בני עקיבא של הזמנים ההם? איפה הימים שבהם הלכנו ישר לצבא, בלי מכינה או ישיבה? שבהם לא היה את כל הקשקושים האלה של כיסוי ראש? מה קרה לציונות הדתית, למפד"ל הטובה והישנה של פעם?".

צריך לענות לשאלות האלה בכנות: כן, הציונות הדתית השתנתה. וטוב שכך. לא הקצנו ולא מרדנו בדור שלכם. להיפך, אנחנו מגיעים בעקבותיו, כהמשך לו, עומדים על כתפיכם. אתם, ניצולי השואה ובני הדור השני, שמרתם על המורשת. קשה לדעת איך אנחנו היינו עומדים במבחן הזה. המשכתם למרות כל הקשיים לקיים תורה ומצוות בתנאים קשים, הקמתם ישובים דתיים, בתי כנסת, קהילות מפוארות, ישיבות, בתי ספר, ובעיקר, בניתם מערכת שלמה ומבוססת של חיים דתיים במדינה חילונית. זה לא מובן מאליו. אנחנו אסירי תודה על המקום שאליו הבאתם אותנו, ואנחנו ממשיכים מכאן הלאה, מנקודה פתיחה אחרת לגמרי משלכם. מהנקודה שבה אתם שמתם אותנו. אני חושב שכל הנכדים והנינים של אותם חלוצי המזרחי והפועל המזרחי לא חשים טיפת מרד או התנשאות, אלא הערכה אמתית. תודה להורינו והורי-הורינו שהביאונו עד הלום.

ומי שלא מבין את התהליך הנפלא הזה, וכל הזמן מתגעגע למה שהיה פעם, מפספס כאן לדעתי דור שלם שהתפתח, שגדל להיות משהו אחר וטוב. הוא בעצם יוצא נגד כל מה שהתחדש בימינו, כל מה שהציונות הדתית מחוברת אליו בשנים האחרונות. הנה רשימה חלקית: בניין שלם, רבני צהר, מכינות קדם צבאיות, התוועדויות, עולם קטן, כי הרבית, מיכה גודמן, החלבן, אינטרנט רימון, אביהם של ישראל (כולל הקומיקס), עמיר בניון, פורום תקנה, חנן פורת, מדרשות לבנות, שולי רנד, שיטת ימימה, שיטת זילברמן, דברי שיר, תפידנית לחייל, מקימי, מכתבים לטליה, מבקשי פניך, אביתר בנאי, תורת חב"ד לבני הישיבות, הרב שג"ר, חדריו, הרב ארוש, סרוגים (סתם, נראה לכם?), מעגלי צדק, מאורות הדף היומי, גרעינים תורניים, קה אכסוף. כל אלה לא היו באותה "ציונות דתית של פעם". אפילו אסי וטוביה לא היו אז. התפתחנו, ברוך השם, ואני מקווה שהדור הבא יתפתח עוד יותר.

 

3.

מי שבעיני מסמל את ההיפך הגמור לסינדרום-אפרים-הלוי, הוא הסופר והמחנך שמואל בן ארצי שהלך לעולמו בשיבה טובה בשבוע שעבר. לפני מספר שבועות נכתב כאן, בטור הזה, על מסלול חייו הלא שגרתי, של תלמיד ישיבת נובהרדוק הסגפנית שעלה לארץ כדי לחזק כאן את הסניף של הישיבה בבני-ברק, גילה את חלוצי הציונות, פרש מהישיבה ומחיי תורה, אך לפני כעשרים שנה, עבר מהפך וחזר לשמור מצוות. אני מניח שגם לבן ארצי היה מה לומר על הדתיים של היום מול הדתיים של פעם, אבל הוא בחר לחזור אל המשחק, להמשיך ממקום שבו הפסיק. וכך, קרוב לגיל שמונים, הוא הפך למה שאפשר לכנות 'זקן החוזרים בתשובה', לעובד השם, לבן עלייה אמיתי, כפי שמעיד כל מי שהכיר אותו, עד יומו האחרון בגיל 97. 

בן ארצי, אביה של שרה נתניהו, נטמן ביום שישי באדמת ירושלים בהלוויה מרובת שרים ומאבטחים. בין ההספד של חתנו של המנוח, בנימין נתניהו (מי שאומר שהנאום של ראש הממשלה באו"ם היה נאום חייו, פשוט לא שמע את ההספד שלו השבוע) לבין ההספד החנוק מדמעות של הנכד-החברותא אבנר, נפרד ממנו בנו, הד"ר חגי בן ארצי במילים ספורות: "אבא, הריני כפרת משכבו, ביקש שלא יספידו אותו. אז אני לא אספיד אותו. אומרים שאין עושים נפשות לצדיקים, דבריהם הם-הם זכרונם. לכן רק נצטט משפט אחד של אבא, אותו כתב לפני כעשר שנים על כריכת ספרו 'לארץ חמדה יולד'. זה משפט אחד שהוא תמצית חייו לדעתי, וכך הוא כותב שם: 'אין עצה אלא בשיבה למסורת אבותינו ולמקורותינו שאין להם תחליף'. אני אחזור שוב על המשפט של אבא באוזני כל הנוכחים כאן: 'אין עצה אלא בשיבה למסורת אבותינו ולמקורותינו שאין להם תחליף'. אני חושב שכל אחד שיוצא מכאן צריך לחשוב לעצמו מה המשפט הזה אומר לו". כמה פשוט ונכון, חשבתי לעצמי וניסיתי לראות אם איווט ואהוד ברק מקשיבים גם הם. השיח הציבורי המתלהם והכותרתי משכיח מאתנו לפעמים את האמיתות הכי בסיסיות. היהדות היא חלילה לא הסכנה לקיומה של המדינה, אלא הערובה לקיומה. אתה הבנת את זה, אפרים?