גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 468ראשיהפצה

גיבורים על קצב - עמיאל אונגר

מבחן בוזגלו האמיתי לא נמדד ביחס למשה קצב, אלא ביחס התקשורתי והמשפטי למעשיהם של יקירי מערכת המשפט כמו בייניש ומרידור
17/11/11, 02:20
דברים שרואים מכאן

מבחן בוזגלו האמיתי לא נמדד ביחס למשה קצב, אלא ביחס התקשורתי והמשפטי למעשיהם של יקירי מערכת המשפט כמו בייניש ומרידור * ניצנים של שיתוף פעולה בין נציגי הציונות הדתית במפלגות השונות מניבים פירות ביכורים משובחים * התחושה שנולדו עם שרביט השלטון בידם מאפשרת לנסיכי הליכוד לוותר על הדבקות באידיאולוגיה
הנסיכות מקנה יתרונות כגון שפשוף וצבירת ניסיון בנושאים פוליטיים כבר מגיל ילדות. אבל מי שרואה את המנהיגות הפוליטית כרשומה על שמו בטאבו, לא תמיד דבק במאבק על דרך רעיונית שתזכה אותו בשלטון

איזהו גיבור

עם דחיית ערעורו של הנשיא לשעבר משה קצב, שיבחה העיתונות את עצמה ואת מערכת המשפט על עמידתן בכבוד במבחן בוזגלו. מערכת הצדק המשפטית והתקשורתית לא חסה על נשיא המדינה, וכקטן כגדול חשפה ושפטה. אלא שניתן לגלות מעט ספקנות שמא במקרה של משה קצב לא מדובר במבחן כה קשה. כמו בנימין נתניהו לאחר בחירות 1996, גם קצב לא היה אהוד במיוחד על מי שסברו שהוא גנב את המלוכה ממי שהיה ראוי ממנו, ומאז חיפשו כל דרך למצוא את קלקלתו.

הנושא של הטרדה מינית, שלא לדבר על עבירות מין חמורות יותר, נמצא בשנים האחרונות במתחם שבלשון משטרת התנועה ניתן לכנותו 'אזור אכיפה מוגברת', ולכן אין כאן שום גילוי תעוזה. אדרבה, לפרקליט מדינה או חוקר משטרה שלכד אישיות בכירה מובטחת תהילה, לא רק אצלנו אלא גם במדינות אחרות. לאחר שצמד אנשי ה'וושינגטון פוסט' רוברט וודוארד וקרל ברנשטיין חשפו את פרשת ווטרגייט, ההרשמה לבתי הספר לעיתונאות נסקה בארה"ב. צעירים רבים איחלו לעצמם להיות גם כוכבי תקשורת וגם לוחמים בחזית נגד הרשע שתרמו להפלתם של שועי עולם.

מבחן בוזגלו האמיתי אינו נמדד על פי רום כהונתו של נחקר, אלא על פי הפופולריות שלו בעיני מערכת המשפט. הכתב שלום ירושלמי ממעריב, איש שמאל אבל פרשן הוגן, כתב פעם שכאשר פוליטיקאים מסתבכים עם החוק, במקום לשים כיפה גדולה על הראש כמנהג העבריינים הפליליים, הם פונים שמאלה ומדברים בשבח שלטון החוק, מתוך תקווה שהדבר יסייע להם. ירושלמי כתב גם שהתקווה הזאת, הרווחת בקרב הפוליטיקאים החשודים, חייבת לעורר דאגה. מי שהפך את השיטה הזאת לאמנות היה צחי הנגבי, כאשר נאבק משפטית בפרשת עמותת 'דרך צלחה'. העדר משוא הפנים צריך אם כן להיבחן בחקירת מי שנחשב ליקיר שלטון החוק, או בחקירת בכירים במערכת המשפטית עצמה.

דוגמה חיובית לכך הוא התחקיר העיתונאי שפרסם הכתב חיים לוינסון ב'הארץ' על מעורבותה של נשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש בהפעלת סוכן השב"כ אבישי רביב. בהתחשב בעמדותיו של 'הארץ', תחקיר כזה, וכן החלטת המערכת לפרסמו, ראויים לשבח. אך הציון במבחן בוזגלו צריך להינתן גם על פי עוצמת המשך הטיפול. אם מרשים לתחקיר לגווע ללא הירתמות של כוחות חדשים המגלים זוויות שונות ועובדות חדשות בפרשה, הבכיר יצליח לחמוק. זה מה שאירע בפרשת ווטרגייט, כאשר לאחר פריצת דרך הראשונה הצטרפו לציד כוחות נוספים.

מה שעשתה פרקליטת המדינה בייניש בפרשת רביב לא היה פחות מסוכן לדמוקרטיה ממה שעשה יגאל עמיר. רביב כיחיד גרם נזקים רבים, אבל כאשר מערכת המשפט נרתמת להכפשת מחנה שלם דרך פעולתו של AGENT PROVOCATEUR, מי שמצטיין ביצירת פרובוקציות על מנת להפוך את היריב להזוי ומאוס, הדבר מסוכן אלף מונים. כפי שנוהג השמאל לומר - זוהי התנהגות המוכרת במשטרים אפלים.

כאשר התקשורת ומערכת המשפט שהפילו את קצב יגלו אותה רוח קרבית מול אישים כמו דורית בייניש, או מול דן מרידור בפרשת גיידאמק, אז הן יהיו ראויות באמת לטפיחה העצמית על השכם.

אחדות זה כוח

תמונתם של רבני הציונות הדתית נפגשים עם חברי סיעת הליכוד, שהתנוססה על שער עלון השבת 'מצב הרוח' המזוהה עם המפד"ל הישנה, מעידה כי משהו טוב מתרחש לאחרונה בתוך הציונות הדתית. מדובר כמובן בנושא העומד ברומו של עולם - הצלת יישובים יהודיים כמו מגרון וגבעת אסף. היישובים הללו נבנו בתום לב בימים שבהם האיץ אריאל שרון לתפוס את הגבעות, ולפני ששכר עלינו את טליה ששון לקללנו בדו"ח שלה תוך העלמת מעורבותו האישית בנושא.

מובן שבשעת הדחק פונים למי שמסוגל ומעוניין להציל, אבל בעבר קנאת סופרים מנעה שיתוף פעולה ופרגון הדדי בין כוחות הציונות הדתית הפועלים במסגרות השונות. כל פלג התהדר בכך שרק הוא יוכל להביא את הגאולה והתקציבים, ולמה להבליט את יולי אדלשטיין, ציפי חוטובלי, לאה נס וחבריהם ובכך לעורר מחשבה שניתן לקדם את הציונות הדתית במסגרות פוליטיות אחרות. עתה אנו עדים לשיתוף פעולה חוצה מסגרות מפלגתיות ופנים מפלגתיות, ושיתוף פעולה כזה גם מביא תוצאות.

האחדות הזאת באה לידי ביטוי גם בחקיקה שנועדה להחזיר את הרשות השופטת לתפקידה המקורי והנכון - עשיית צדק ומניעת שרירותיות שלטונית - במקום שהיא תעסוק בקידום סדר יום אידיאולוגי שנדחה על ידי הבוחר. ראינו פעילות שכללה את כל קשת הציונות הדתית - יעקב כ"ץ ואורי אריאל מהאיחוד הלאומי, דודו רותם מישראל ביתנו, השר הרשקוביץ מהבית היהודי וזאב אלקין מהליכוד. השבוע ראינו פרי ביכורים בשתי הצעות החוק שעברו בכנסת.

גם בנושא של עריכת חופות על ידי רבני צוהר ראינו את כוחה של האחדות, כאשר מורי הלכה המייצגים עמדות מגוונות בתוך הציבור הציוני הדתי הוציאו מכתב משותף למשרד לשירותים דתיים המביע תמיכה נחרצת במיזם של רבני צוהר.

ברור שלא התגברנו על כל הקשיים, אבל התוצאות החיוביות שרשמה לאחרונה הציונות הדתית בזכות שיתוף הפעולה עשויות לעודד את המשך המגמה, ובכך להחזיר למקומה את השפעת הציונות הדתית בנושאים שהם ציפור נפשה.

סוף עידן הנסיכים

כאשר הליכוד עושה רעשים שהוא באמת מתכוון לשלוט, אפשר לצפות לראיון ארוך עם השר דן מרידור, גם אם הוא שוהה הרחק בארגנטינה. הרי חייבים למצוא מישהו שימחזר את האמירה הישנה של מנחם בגין "יש שופטים בירושלים" כדי להוכיח שהליכוד סטה מדרכו המקורית. מובן מאליו שאנו לא רואים דאגה דומה לדרכו המקורית של הליכוד כאשר מדובר בנושאים כמו הקמת התנחלויות ושמירה על ארץ ישראל. רק בנושא בית המשפט העליון אנו עדים לנוסטלגיה הזאת, כאשר כל עיתונאי מתרפק לפתע על מורשת ז'בוטינסקי וההדר הבית"רי.

אבל נסיכי הליכוד כבר אינם סחורה כמו שהיו פעם. חלק מהנסיכים הלכו לרעות בשדות זרים, כמו רוני מילוא ודן מרידור עצמו שערקו למפלגת המרכז. נסיך ידוע אחר הוא אהוד אולמרט, שבלט בהקמת קדימה ובנקיטת עמדות שמאל מדיניות קיצוניות והרסניות. גם הנסיכה ציפורה סטתה ממורשת אביה איתן לבני, וסיפקה לאריאל שרון את הנוסחה הגואלת להכשיר את הגירוש גם לאחר שניגף במשאל המתפקדים.

נכון, היו גם נסיכים שנקטו עמדה אחרת. בני בגין פרש ממשלת נתניהו הראשונה לאחר הסכם חברון, ולאחר הסכם וואי הפך למתחרה על ראשות הממשלה במסגרת האיחוד הלאומי. לבגין שמורה גם הזכות על תרומתו בהיותו מחוץ לפוליטיקה למאבק בגירוש והשפעתו על תוצאות משאל מתפקדי הליכוד. הוא גם צדק מאיתנו בהערכה השלילית שהעניק לאריאל שרון בשעה שעדיין תלינו בו המון תקוות. אך גם הוא לא הצליח להתגבר על אהדתו לבית המשפט, בזוכרו את בג"ץ מלפני עידן אהרון ברק שהעניק לאנשי המחנה הלאומי מעט הגנה שיפוטית בימי ההגמוניה הדורסנית של מפא"י.

עם הרקורד המשותף הבעייתי שצברו, הנסיכים כבר אינם בעלי הבית של הליכוד, כשם שאנשי האצולה כבר אינם בעלי הבית של המפלגה השמרנית בבריטניה. הנסיכות מקנה יתרונות כגון שפשוף וצבירת ניסיון בנושאים פוליטיים כבר מגיל ילדות. אבל מי שרואה את המנהיגות הפוליטית כרשומה על שמו בטאבו, לא תמיד דבק במאבק על דרך רעיונית שתזכה אותו בשלטון. לכן היה עלינו להמתין לעליית כוחם והתגברות ביטחונם העצמי של פשוטי העם בליכוד כגון זאב אלקין, ציפי חוטובלי, יריב לוין ודני דנון. האחרון אמנם נשוי לבתו של יעקב שמאי, איש מחנה דוד לוי בליכוד שקופח גם הוא משום שלא נמנה על אצולת הליכוד.