בשבע 469: הגירוש מהגן

בשפה משובצת פסוקים ובעלילה שזורה היטב מצליחה שירה סטופל לכתוב את הספר העדין והנוגע ביותר על העקירה

עפרה לקס , כ"ז בחשון תשע"ב

 

'ואדם אין'/ שירה סטופל, ידיעות ספרים, כריכה רכה, 270 עמ'

בשום מקום: לא גב הספר, וגם לא בפרסומות ואפילו לא במכתב המיועד לעיתונאים, לא הוזכרה העובדה שסיפורה של סטופל עוסק בגוש קטיף, במתיישביו, ובשבר הגדול שהביא עימו הגירוש, לעוקרים ולעקורים. "משפחת גאולי", כך מוסבר בכריכה, "מאבדת ביום אחד את ביתה, ועולמה מתהפך". במחשבה ראשונה הבחירה הזו של הוצאת הספרים נראית מוצדקת. בדרך זו ייטלו לידיהם את הספר גם כאלה שלא חשבו מעולם לקראו ספר על המתיישבים 'משם'. מצד שני, מי שאוהב ורוצה לקרוא על העולם המיוחד בתוכו חיו ונשמו, ועל אובדנם-אסונם וההתמודדויות שאחרי, עלול לפספס את הספר בגלל התיאור הכמעט רגיל שעליו. אז הנה, אנחנו גילינו כדי שלא תעברו על פניו בלי לקרוא אותו. כי נדמה שמכל הספרים שנכתבו עד כה על גוש קטיף והגירוש, מדובר בספר העדין, הנוגע הממחיש והאותנטי מכולם.

בפתח העלילה אנו מתוודעים לאיילת, הבת הצעירה של משפחת גאולי, שנושאת בעול הבית ובעול האם. רחל, עיקרו של הבית שהייתה עדינה ורחומה ודואגת לאחרים, אינה מתפקדת מאז הגירוש. אחיה של איילת בחרו, איש איש ונימוקו עימו, להתרחק ולברוח, והיא כאן, עם האם והבית, והאבא הטוב והמובטל, מדחיקה את קשייה, מנסה לקדם, לפתור ולהחזיק. ויש גם את אדם וענבל, זוג חברים שהכירו 'שם', תוך כדי גירוש, כחיילים שלא רוצים לעשות זאת, אבל 'מתחזקים' ומבצעים פקודות.

אדם, שאחרי החורבן הגדול אסף אליו מחברת עלומה, פותח וקורא בה פרק אחר פרק, ולפניו מתגלה עולמם של מתיישבי הגוש, על אהבת האדמה והאדם, על נשיכת השפתיים מול האסונות והשנאה ועל המסירות, האמון והאמונה שבהם. המחברת גורמת לאדם להתבלבל ולהתרחק, וענבל נותרת תמהה מאחור. העלילה מתפתחת, מסתבכת ומגיעה לשיאים כאשר העולמות הללו מתנגשים ונפגשים.

מי שיוצר פעם אחת ספר נפלא, אפשר לומר ששיחקה לו המקלדת. אבל מי שטווה בפעם השנייה סיפור יפה, וכואב, מלא ומעורר מחשבה, זו כבר תופעה.

נכון, בקצוות, הספר של סטופל נתפר בצורה מעט הדוקה מדי. ה'הפי אנדים' מקיפים את כל הדמויות בצורה קצת ממותקת מדי. מנגד, התיאורים שלה, המשובצים באימרות חז"ל, ובפסוקים באופן המתאים והנוגע אך לא מעיק, הם סוג של אמנות: "המתיישבים האחרים לא היו אלא קומץ משוגעים במדבר, שפעם שרה עם אנשים ואלקים ויכל. ועכשיו, מותש וצולע, כל שנותר לו הוא פכים קטנים" (עמ' 64-65) לא נפלא?

לספר קוראים 'ואדם אין', והוא מתחבר גם לאחד מן הגיבורים המחפש את האדם שבו, ואת האדמה והקשר אליה, וגם אל גן העדן של המתיישבים, אל הפיכחון שבעץ הדעת, ואל ה'איכה' של האדם: רחל האם שמגלה את עצמה מחדש, אדם וענבל שהולכים ונבנים ועוד. סטופל לקחה את פסוקי בראשית ובתחילת כל פרק ציטטה כמה מהם, כמורי דרך. מודה שלא תמיד הבנתי את כל ההקשר. אבל זה לא הפריע כהוא זה ליהנות מן היצירה.

ושישייה לסיכום: ספר מיוחד, אל תשאירו אותו לבד!

ofralax@gmail.com