בשבע 469: יוצאות לחיים

עשרות הנשים המתגוררות במעון בית דוד, לוקות בפיגור קל ובינוני, הן מגיעות לעבודה, מקבלות משכורת חודשית ומנהלות חיי חברה

רבקי גולדפינגר , כ"ז בחשון תשע"ב


"אני מאמינה שכל מי שיש לה מגע עם אותן נשים מיוחדות, הופכת אפילו בעל כורחה לאדם טוב יותר, רגיש יותר. בטיפול עם הנשים המיוחדות שלנו, בדאגה היומיומית לצרכיהן - יוצא מהמטפלות הטוב שבהן"

עידית גבאי: "אם לפני שנים, אדם שלוקה בפיגור נידון לחיים של נידוי חברתי ובדידות, כיום אנחנו מאמינים בנורמליזציה. ברור לנו שככל שנדאג להעניק לאותן נשים מיוחדות חיים עד כמה שאפשר רגילים, חיים של עשייה, יצירתיות, חיי חברה וכבוד אישי, כך נעניק להן חיים יותר אמיתיים ושמחים"

"העבודה במשתלה כל כך מאתגרת ומלמדת עבור הנשים. הן לומדות לגדל בסבלנות, להשקות במידה הנכונה, לעדור, לזבל. גם המכירה עצמה היא אתגר בשבילן. הן הצליחו ליצור קשרים נפלאים עם הקונים והפכו לחלק מהנוף הקהילתי"
הן מגיעות לעבודה, מקבלות משכורת חודשית ומנהלות חיי חברה בשכונה פסטורלית במבשרת ירושלים | צורת החיים הזו אינה מובנת מאליה עבור עשרות הנשים המתגוררות במעון בית דוד, ולוקות בפיגור קל ובינוני | המעון, שמזה עשרות שנים מהווה מוסד יחיד מסוגו עבור נשים ונערות דתיות בלבד, בחר להפעיל מודל ייחודי המשלב את הנשים בקהילה המקומית ומעניק להן עצמאות ככל שניתן

תמר (שם בדוי) היתה תינוקת חייכנית וחמודה. היא גדלה במשפחה דתית והיתה אהובה על כל הסובבים אותה. באחד הימים, כשמלאו לה כמעט שנתיים, טיפסה תמר על כוננית הספרים בחדרה ונפלה בחוזקה על ראשה. הוריה, אשר שמעו את קול החבטה, הגיעו במהירות ומצאו את ילדתם הקטנה שרועה על רצפת החדר. תמר הובהלה לבית החולים, שם התברר כי היא סובלת מפגיעה מוחית קשה ושבר בגולגולת. תמר התוססת הפכה באחת לילדה המאובחנת כלוקה בפיגור שכלי, והוריה מיאנו להשלים עם פגיעתה. כאילו לא די בכך, לאחר מספר שנים הסתבר להוריה כי בנוסף לפיגור, אובחנה בתם גם כלוקה במחלת אפילפסיה חמורה. תמר החלה סובלת מהתקפים חוזרים ונשנים וכתוצאה מכך נפגעה שוב ושוב בגופה. עתידה נראה לוט בערפל. תמר התקשתה להשתלב בכל המסגרות החינוכיות המיוחדות שנשלחה אליהן, ובמשך ימים ארוכים היתה יושבת בביתה בבטלה גמורה.

בחלוף השנים, גבר חששם של הוריה המבוגרים מהעתיד הצפוי לבתם. אנשי הרווחה המליצו לשלב את תמר במעון בית דוד, שהוא בית לנשים בעלות פיגור שכלי ברמה קלה עד בינונית. המעון, הממוקם במעלה הקסטל בואכה ירושלים, משלב בין מבנה מרכזי המשמש לנשים כמקום לפעילות ותעסוקה יומיומית, ובין שש דירות הפזורות ברחבי השכונה אשר בהן מנהלות הנשים חיים נורמליים עד כמה שאפשר. לפני מספר שנים השתלבה תמר בהצלחה במעון וזכתה בחיים חדשים.

הזדמנות לעצמאות וכבוד

תמר, כיום אישה בת 41, חבושה באופן תמידי בקסדה מיוחדת המגנה על ראשה במקרה של התקף אפילפסיה בלתי צפוי. היא אינה מרבה לדבר. השבוע ישבה בפעילות הבוקר, מוקפת קבוצת נשים הלוקות אף הן בפיגור בינוני. הבנות היו עסוקות בבחירת צבע לק לידיהן וההתרגשות היתה רבה. לאחר התלבטויות, הצביעה תמר על בקבוקון לק בצבע ורוד והמטפלת, בסבלנות רבה, צבעה את ציפורניה. באותם רגעים לא היתה מאושרת ממנה.

"כל אחת מ-75 הנשים שלנו נושאת מאחוריה סיפור אנושי מורכב", אומרת מוריה קופולוביץ-דיבון, עובדת סוציאלית ותיקה במעון. "יש נשים, כמו תמר, שנולדו בריאות ושלמות עד שחוו איזה אירוע טראומטי. יש נשים שעברו תאונה או משבר אישי. חלקן באות ממשפחות קשות יום, חלקן נולדו לאחר שנים רבות ואחרות דווקא נולדו למשפחות ברוכות ילדים. יש נשים שסבלו מהתעללות וניצול ואחרות היו מוקפות אהבה ודאגה, שלפעמים היתה בגדר 'אהבה חונקת', שלא מאפשרת להתקדם ולהתפתח. כולן אצלנו מיוחדות ובבית דוד הן מקבלות הזדמנות לחיות את החיים שלהן בעצמאות וכבוד".

קופולוביץ-דיבון מדגישה כי הציפיות מהנשים הן בהתאם לרמתן האינדיווידואלית. "אנחנו שואפים ללמד כל אחת מהנשים שלנו לחיות חיים עצמאיים ומשולבים בקהילה, אבל זאת כמובן, על פי היכולות והכישורים האישיים שלהן. אנחנו ריאליים ומודעים לעובדה שהן נשים בעלות מוגבלויות, ולכן יש דברים שאפשר להקנות, לקדם ולשנות וישנם דברים שעם כל הכאב לא ישתנו לעולם. אבל אנחנו משתדלים כל הזמן להעניק להן את המסגרות ואת הכלים לחיים כמה שיותר מאושרים ומספקים".

"אנחנו פועלים למיצוי הפוטנציאל ולהגשמה אישית של כל אישה ואישה על פי הרמה שלה", מוסיפה עידית גבאי, אחראית לגיוס משאבים וקשרי קהילה במעון. "אם לפני שנים, אדם שלוקה בפיגור נידון לחיים של נידוי חברתי ובדידות, כיום אנחנו מאמינים בנורמליזציה. ברור לנו שככל שנדאג להעניק לאותן נשים מיוחדות חיים עד כמה שאפשר רגילים, חיים של עשייה, יצירתיות, חיי חברה וכבוד אישי, כך נעניק להן חיים יותר אמיתיים ושמחים".

ראשיתו של מעון בית דוד לפני קרוב ל-40 שנה, כאשר הרב ד"ר יעקב לנדמן ז"ל הכיר יחד עם רעייתו בצורך למעון מסוג זה. בני הזוג לנדמן חיפשו פתרון הולם לבתם יכי הלוקה בפיגור. לזוג היה חשוב לשלב את בתם במוסד המתאים לערכי הבית הדתי, אך לא היתה בנמצא אופציה ראויה מבחינתם. באותה העת, תחום הטיפול בבעלי צרכים מיוחדים בארץ בכלל ובאוכלוסייה הדתית בפרט, היה בשלביו הראשונים ולא מפותח דיו. משלא מצאו מסגרת כרצונם, פתחו בני הזוג לנדמן יחד עם קבוצת הורים נוספת מעון קטן ומשפחתי. המטרה היתה לטפל ולשקם בנות ונערות בעלות פיגור, תוך יישום עקרונות של נורמליזציה ושילוב בקהילה, שבאותם ימים נחשבו חדשניים ביותר. הבנות כולן היו מבתים דתיים, ועם השנים הצטרפו אליהן בנות נוספות שנזקקו למסגרת דומה. בעת הקמתו התגוררו במעון 12 נערות. מאז, למעלה משלושה עשורים, פועל המעון במבשרת ציון ומשמש בית לחיים ל-75 דיירות בגילאי 21 ומעלה, בעלות פיגור שכלי קל עד בינוני. בשכונה קטנה ופסטורלית ניצבים שישה בתים אשר בהם מתגוררות הדיירות. הבתים מרוהטים ומאובזרים ברמה גבוהה ומאפשרים לכל אחת מן הדיירות חיים מלאים עד כמה שאפשר. יכי, בתם של המייסדים, היא דיירת המעון עד היום.

מעון בית דוד מתנהל כאמור על פי אורח חיים דתי. בנוסף לכך, הוא היחיד בארץ המיועד לנשים ונערות בלבד. "מסגרות של מעונות הן בעיקרן מעורבות גברים ונשים יחד. אנחנו היחידים בישראל שפועלים כמעון על טהרת המין הנשי. מתברר שזה מאוד משמעותי להורים לבנות הלוקות בפיגור", מציינת גבאי. "למשפחות דתיות שנאלצות לשלוח את הבת המיוחדת שלהן למעון, לא קיימת שום אופציה אחרת. בית דוד הוא למעשה הפתרון היחידי להורים שחשוב להם שהבת תישלח למסגרת פנימייתית נפרדת", היא מדגישה.

 יחסי שכנות טובה

מרכז התעסוקה של המעון שוכן במבנה תעשייתי רחב ידיים ומשמש לדיירות כמקום עבודה מוגן. "עבורן מדובר בעבודה לכל דבר", מסבירה גבאי. "כל בוקר הן קמות בדירות שלהן, מתלבשות, מסתרקות, מתארגנות, אוכלות ארוחת בוקר משותפת ויוצאות לדרך. מי ברגל ומי בהסעה, הן מגיעות לעבודה. יש להן סדר יום ברור. הן מחתימות כרטיס נוכחות בכניסה בבוקר וביציאה באחת וחצי בצהריים. בסופו של כל חודש הן מקבלות משכורת, כמו כל אדם עובד".

רוב הנשים אינן מבינות את המשמעות הכלכלית של השכר שהן מרוויחות, מציינת גבאי. "נכון, לא מדובר בסכום גדול ואין להן הבנה לערך הכלכלי האמיתי של הכסף שברשותן, אבל הן מרגישות שבעבודה הזאת הן מסוגלות לעשות, לתרום. העבודה משדרת להן 'אנחנו שוות' ומעלה את הערך שלהן גם בעיני עצמן".

הנשים עוסקות בעבודות מגוונות, אשר הותאמו ליכולתן לאחר אבחון תעסוקתי מקצועי. הן יושבות סביב שולחנות רחבים ועסוקות בכל שעות הבוקר בעבודות פשוטות של אריזה ומיון. חלקן ממיינות תבניות אלומיניום בקבוצות של חמש, חלקן מאגדות דסקיות במארזים לתלמידי ישראל וחלקן מסדרות קוביות קטנות על פי צבען בתוך שקיות מיוחדות. הן מתייחסות לעבודתן ברצינות גמורה והיא משמשת עבורן גם כמפגש חברתי. "ממש מרגש לראות את הדיירות מסיימות יום עבודה. הן חוזרות ביחד לדירה, צועדות להן בטבעיות ברחובות השכונה ומרגישות חלק בלתי נפרד מהקהילה. צריך להבין שזה ממש לא מובן מאליו", מציינת גבאי.

וכיצד השכנים ברחבי השכונה מגיבים לאותן שכנות מיוחדות? אליבא דגבאי, הבנות מתקבלות בחום. "כל השנים שמרנו על יחסי שכנות טובה וכבוד הדדי עם דיירי הרחוב ותושבי השכונה, שרובם גילו סבלנות וסובלנות. אני חושבת שעלינו כחברה יש אחריות גדולה לקבל בסובלנות את השונה והחריג, ולא לדחות את האוכלוסייה הזו החוצה, הרחק הרחק מאיתנו. ב"ה, הבנות היום הן חלק בלתי נפרד מהנוף במבשרת", היא אומרת בסיפוק.

רחל (53), דיירת ותיקה במעון בעלת ארשת חייכנית ונעימה, מאובחנת כלוקה בפיגור קל. היא נולדה כבת צעירה למשפחה מרקע סוציו-אקונומי נמוך. בשנים האחרונות מתגוררת אמה באילת הרחוקה, והיא נאלצת לפוגשה פעם בשנה בלבד. המרחק הפיזי מהאם מקשה מאוד על רחל, אך יחד עם זאת, השתלבותה במעון מרשימה. "ההורים שלי התגרשו כשהייתי קטנה. הייתי ילדה מאוד שקטה. לא דיברתי בכלל", היא מספרת. "אני הרבה שנים גרה בבית דוד וטוב לי כאן. יש לי חברות ועבודה, אבל אני מתגעגעת לאמא שלי. כואב לי שאף אחד לא יכול לבוא לבקר אותי. הייתי כל כך שמחה אם היתה לי משפחה מאמצת. אני רוצה שלפעמים מישהי תתקשר אלי, תשאל אותי 'מה נשמע' ו'מה שלומך' ואולי אפילו תבקר אותי בדירה", היא מבקשת.

פרויקט עציצים לבת מצווה

הפעילות האהובה ביותר על רחל היו העבודה במשתלת המעון ומכירת עציצים במרכזי הקניות. לפני כשלוש שנים החלו במעון בפרויקט המשתלה, המתנהל עם גוון טיפולי ומשמש כחלק אינטגרלי ממערך התעסוקה של דיירות המעון. "כשהקמנו את המשתלה לא העלינו על הדעת עד כמה הנשים ייהנו מהעבודה הזו. מסתבר שמדובר בכלי טיפולי בעל עוצמה אדירה", אומרת גבאי בהתלהבות. "הנשים פורחות שם. הן למדו את השמות של השתילים ואיך לטפל בהם. אפילו לימדנו אותן מה לענות לקונים ואיך לארוז כמו שצריך את העציצים ללקוחות".

מכירת העציצים בסניף רמי לוי השכונתי ובקניון הראל היא גולת הכותרת עבור הנשים. פעמיים בשבוע הן ניצבות גאות ליד דוכן עמוס בפרחים שהן טיפחו וגידלו, ומתרגשות מכל מכירה ומכירה. מספר נשים הוכשרו אפילו לנסיעה עצמאית בתחבורה ציבורית עד לנקודות המכירה ולחזרה ממנה. "זה כל כך מאתגר ומלמד עבור הנשים. הן לומדות לגדל בסבלנות, להשקות במידה הנכונה, לעדור, לזבל. גם המכירה עצמה היא אתגר בשבילן. הן הצליחו ליצור קשרים נפלאים עם הקונים והפכו לחלק מהנוף הקהילתי".

על אף השתדלותן הרבה של דיירות המעון למכור כמה שיותר עציצים, מאמציהן, כך מסתבר, לא נושאים פרי. "אנשים כנראה לא יודעים עלינו מספיק ולצערי המכירות מתנהלות בעצלתיים. הרבה פעמים אנחנו נאלצים לזרוק את הצמחים שהבנות שתלו והשקיעו בהם את הנשמה. זה כל כך חבל. זה גורם להן עוגמת נפש גדולה. מדובר ברגעים לא פשוטים בשבילן", גבאי נאנחת.

כדי לא להגיע למצבים לא נעימים שכאלו, היא מנסה לסייע בפרסום המשתלה באזור. דרך העיתונות המקומית היא פונה לתושבים לבוא ולקנות ובכך לזכות במעשה טוב. גבאי מספרת על יוזמה מבורכת של נערת בת מצווה מהיישוב דולב, שפנתה אליהם לאחרונה וביקשה כפרויקט בת מצווה למכור כמות מסוימת של עציצים ביישובה. היא עמלה וארגנה מכירות בביתה והצליחה למכור כמות נכבדת של עציצים, עובדה ששימחה מאוד את הדיירות העובדות במשתלה. גבאי מציינת כי מעבר לתחושת הסיפוק וההצלחה שמעניקות המכירות לנשים, ההכנסות מהן מוקדש לצרכיהן השונים.

גם קהילה וגם פנימייה

כאמור, בית דוד הוא המעון היחיד בארץ המיועד לנשים ולנערות בלבד. יתר על כן, המעון משמש כיום כמודל חדשני של מעון-קהילתי. "לא עוד מתחם סגור, מוקף גדר ומנותק מהסביבה. זהו מערך דיור של שישה בתים צמודי קרקע בשכונה מתפתחת, תוך שילוב מובהק של הדיירות בכל מכלול החיים, גם בהתנהלותן בתוך הבית פנימה וגם בהסתגלותן לחיים בתוך קהילה חיה", מסבירה מנהלת המעון, חיה לוי. "המאפיינים של המעון שלנו יכולים לשמש דוגמה להגשמת חזון של שילוב חיים בקהילה יחד עם היתרונות של מעון פנימייתי".

במה שונה המעון שלכם מהדיור בקהילה המוכר כיום?

"המודל שלנו מבוסס על מגורים בדירות שמפוזרות בשכונה, אבל בנוסף לכך יש לנו מבנה מרכזי שמעניק את כל שאר השירותים המקצועיים הנדרשים. בכך אנחנו נותנים מענה אמיתי מצד אחד לתפישה הקהילתית המשלבת, ומאידך לצורך ב'מטרייה' מקצועית טיפולית שדיירות המעון נזקקות לה". לוי מסבירה כי ערכים כמו שילוב בקהילה ונורמליזציה משמשים כיום אבני דרך בטיפול באנשים בעלי מוגבלויות. "הבנות שלנו, שכולן מיוחדות, הולכות למקום העבודה, קונות בחנויות שבדרך, מבקרות בספרייה, לוקחות חלק באירועים חברתיים ביישוב ומשתתפות בחוגים שונים", מסכמת לוי, ומצביעה על קושי כלכלי הנובע דווקא ממודל ייחודי זה. "המעון פועל בדגם ייחודי והעלויות כתוצאה מכך גבוהות בהרבה מהתקציב הקיים. אנחנו משלמים הרבה יותר לכוח אדם. לדוגמה, אנחנו זכאים על פי התקן לכשלוש מטפלות בעוד שבפועל נדרשות לנו שש מטפלות לכל דירה. אנחנו מפעילים במקביל שישה מטבחים נפרדים. יש לנו הוצאות שכר דירה לאחזקת מרכז התעסוקה, הוצאות של הסעת חלק מהנשים מהדירות למרכז התעסוקה ועוד. בסיס התקציב שלנו הוא בגירעון".

לוי חושפת כי עקב קשיים כלכליים, מרחף בתקופה האחרונה מעל המעון איום ממשי לסגירתו. "אנחנו קורסים תחת הנטל הכלכלי", היא מגלה. "אם היינו מתנהלים רק על פי שיקול כלכלי טהור, היינו צריכים לתפקד כמעון ולבטל את המסגרת של דיור בקהילה, אבל מבחינתנו זה ללכת אחורנית בטיפול באותן נשים. זה לפגוע בהן ובהתפתחות שלהן". לוי יוצאת בקריאה נואשת למשרדי הממשלה השונים להצלת המעון. "טוב היה אילו משרד הרווחה היה לוקח אחריות ומתקצב את המודל הזה כפיילוט ניסיוני ואולי, מי יודע, המודל הייחודי שלנו יוכל להוות דוגמה למסגרות אחרות בעתיד".

אף על פי שמעון בית דוד קיים כבר קרוב לארבעה עשורים, אנשי הצוות במעון חשים כי אין מעורבות מספקת של הבנות בחיי הקהילה. לאחרונה הכריז הצוות על 'שבוע מודעות' אשר במסגרתו קראו לאנשים מכל רחבי הארץ להתגייס ולעזור למעון, כל אחד כפי יכולתו. "מכיוון שהציבור לא מכיר אותנו מספיק, החלטנו לצאת בשבוע מודעות כדי לחשוף את המעון לקהילה המקומית בפרט ולציבור הישראלי בכלל", אומרת גבאי. "אנחנו זקוקים למתנדבים ולמעט רצון טוב של כולם. זו יכולה להיות מתנדבת שתצא עם אחת הנשים לטיול רגלי קבוע, או שתלווה אותה לקניון. אפשר לארגן חוג או הפעלה בשעות הפנאי לקבוצת נשים. קונים פוטנציאליים או משווקים יכולים לסייע לנו בפיתוח המשתלה. כל עזרה תתקבל בברכה", היא מסכמת.

לוי מציינת כי לא רק דיירות המעון נהנות מעבודתן המסורה של צוות המטפלות, אלא גם המטפלות עצמן. "אני מאמינה שכל מי שיש לה מגע עם אותן נשים מיוחדות, הופכת אפילו בעל כורחה לאדם טוב יותר, רגיש יותר. בטיפול עם הנשים המיוחדות שלנו, בדאגה היומיומית לצרכיהן - יוצא מהמטפלות הטוב שבהן. אני תמיד מצטטת את פירושו של הרבי מקוצק על הפסוק 'השמיים שמיים לה' – והארץ נתן לבני האדם", הארץ נתן לבני אדם - כדי לעשות גם ממנה שמיים. ובאמת, העבודה עם אותן נשים מיוחדות זו עבודת שמיים".

rivki@besheva.co.il