בשבע 469: פרק 12

בחזרה לחיים

הודיה בונן-אלק , כ"ז בחשון תשע"ב

תקציר הפרקים הקודמים: החבורה מגיעה לדיר של יוסק'ה גולן ועדה להמלטה שהסתבכה.

כולם נעצו בי מבטים המומים. עד לפני רגע כולנו היינו בטוחים שהטלה מת.

"מה אמרת?" נעמה שאלה, בטוחה שלא שמעה אותי טוב.

חוסר ביטחון הציף אותי, אבל הייתי משוכנעת שזה מה שראיתי. "הוא זז", אמרתי שוב, הפעם בקול רם, "אני חושבת שהוא... נשם".

נדב הביט בי, הביט בטלה השרוע על האדמה, והחליט להאמין לי. "בואו נבדוק", הוא אמר קצרות, קפץ מעל לגדר וניגש לטלה. יוסק'ה כלל לא שם לב לכל המתרחש; הוא התרכז בלידת התאום השני והבלתי צפוי.

הבטתי בו, מתוחה ונרגשת. האם ראיתי נכון? ואולי סתם היה נדמה לי והפחתי תקוות שווא בכולם?

"תקשיבו..." נדב הרים את ראשו וחיוך גדול עלה על שפתיו, "תמר צודקת!"

ליבי ניתר משמחה.

"הוא חי?" קולה של טלי רעד, "אתה בטוח?"

נדב הנהן בהתרגשות. "אני מרגיש שהוא נושם. אמנם בקושי..."

נעמה כמעט צעקה. "יוסק'ה! יוסק'ה!"

הפעם הוא שמע והשמיע המהום בתגובה. אני עדיין לא העזתי להסתכל עליו, היה נדמה לי שראיתי רגליים מבצבצות, וזה סימן שהתאום השני בדרך.

"הוא נושם!" נעמה לא הרפתה, "אבל ממש בקושי..."

יוסק'ה נראה המום. זה בטח אף פעם לא קרה לו! חשבתי לעצמי בסיפוק. אחרי שהצטערנו על מותו של טלה, הוא חוזר לחיים.

במתח הולך וגובר צפינו בטלה שלנו. הוא המשיך לשכב שם בחוסר אונים, בעיניים עצומות, נשימתו קלושה וחלשה.

כמעט איבדתי שוב תקווה. אבל אז קרו שני דברים במקביל. נעמה קראה בהתרגשות: "היי, הנה התאום השני!" וכולנו הבטנו בטלה קטנטן נוסף. עיניו היו פקוחות והפעם זה היה שונה: הוא נותר לעמוד מיד כאשר נגעו רגליו בקרקע.

עמדתי שם מרותקת; רגעיו הראשונים של הטלה בעולם ריגשו אותי. תוך רגעים קצרים החל הטלה לצעוד, לפעות - פעייה עדינה, מכמירת לב – ולהתחכך באמא שלו.

הכבשה החלה ללקק אותו ויוסק'ה נשם לרווחה. הוא הסיר את הכפפות ואמר: "ברוך השם, הוא בסדר. עוד מעט היא תאכיל אותו והוא יהיה בסדר. אבל לגבי השני..."

"גם השני יחיה", ספק קבעתי ספק קיוויתי. פסעתי לכיוונו והבטתי בטלה 'שלי'. ניסיתי לשדר לו מחשבות חיוביות. "קום כבר..." שמעתי את נעמה ממלמלת בציפייה, "רק תעמוד על הרגליים..."

יוסק'ה אסף אותו בעדינות וניסה לקרב אותו לאמא שלו. למרבה הצער, היא כלל לא התייחסה אליו, כאילו לא היה שלה.

יוסק'ה נאנח. "זה מה שחששתי. היא לא מקבלת אותו".

כמעט כעסתי. "מה זאת אומרת?"

יוסק'ה פרש את ידיו לצדדים, כאומר: "ככה זה בטבע". נדב החל ללטף את הטלה 'שלנו'. שתקנו ביחד איתו. עכשיו הוא בחיים, חשבתי, אבל גם אם הוא יתאושש ויקום על רגליו, מי יודע אם הוא יחזיק מעמד ללא הטיפול שלה?

האח התאום החל לפעות שוב ו... אולי זה מה ששינה את המצב.

"תראו..." טלי אמרה, "הוא שמע אותו!"

ואז, צפינו בו פוקח את עיניו ועומד לאט-לאט על רגליים דקות.

עצרתי את נשימתי. האם הוא יצליח ללכת?

***

בדרך חזרה, אני וטלי התווכחנו מי תספר להורים על הטלה שהצלחנו לשקם. "אבל זה עדיין לא נגמר", נדב הזכיר לנו כשפסענו בשביל המוביל אל הבית, "אם היא לא תאכיל אותו יהיה לו קשה להתאושש".

לא נתתי לעובדה הזו להעכיר את מצב רוחי. הוא חי, נושם והולך... גם קצת בזכותי!

השיחה המיוחלת סוף-סוף הגיעה אחר הצהריים. דודה אפרת ענתה לטלפון ושוחחה עם אמא. אני וטלי עמדנו לידה, נרגשות ומחכות לקבל כבר את השפופרת. כל כך הרבה עבר עלינו מאז שהם יצאו לשדה התעופה.

"מה?" פתאום שמענו את דודה אפרת אומרת, "מה זאת אומרת 'יבואו לאסוף אותן מחר'?"

הבטנו אחת בשנייה. יכול להיות שאנחנו עוזבות את המושב?!

המשך בפרק הבא