בשבע 469: בלב אחד

יוזמה חדשה של מומחי הלכה ורפואה, הולידה לאחרונה את 'בלבבי' – כרטיס החתמה על תרומת איברים המיועד לציבור שומרי המצוות

יואל יעקובי , כ"ז בחשון תשע"ב

יוזמה חדשה של מומחי הלכה ורפואה, הולידה לאחרונה את 'בלבבי' – כרטיס החתמה על תרומת איברים המיועד לציבור שומרי המצוות | במקביל, הוקם ארגון 'ערבים' – קבוצת רבנים ורופאים המלווה הלכתית את הצוות הרפואי והמשפחות, על מנת לשמור על הקפדה הלכתית בקביעת רגע המוות | אנשי מרכז ההשתלות, זועמים על היוזמה המגזרית שתפגע לדבריהם במספר החותמים על כרטיס אדי, אולם בארגון אומרים כי הכשרה הלכתית של תרומת איברים תרחיב את מעגל התורמים

 כשהחליטה מועצת הרבנות הראשית לפני כעשרים וחמש שנה להתיר השתלות איברים ולהכיר במוות מוחי נשימתי כמוות הלכתי, נראה היה כי הושם קץ לדיון הנוקב סביב היתר תרומת איברים. השאלה הקריטית ביותר בדיון היתה מתי יש למקם את הרגע בו מפסיק האדם להיחשב כחי – במות גזע המוח והפסקת הנשימה או בהפסקת פעולת הלב. זו אולי היתה התקווה, אך בפועל הדיון, שלו צדדים רבים שחורגים מהדיון ההלכתי-מקצועי, רק החל. העדר אמון הדדי בין הממסד הרפואי לבין הרבנים, גרם לרבנות להתנות את הסכמתה להיתר במספר תנאים, שאף אחד מהם לא מולא אז. גם חקיקת חוק מוות מוחי נשימתי לפני כשלוש שנים, שהיווה פריצת דרך גדולה בהסדרת המעמד החוקי של ההשתלות בהתאם לדרישות ההלכה, עדיין לא פתר את כל הבעיות. עובדה זו גרמה לבכירי העוסקים ברפואה והלכה בארץ לצאת ביוזמה חדשה להחתמה על כרטיס 'בלבבי', מקבילו הדתי של כרטיס אדי מטעם המרכז הלאומי להשתלות של משרד הבריאות.

ראשיתה של היוזמה בניסיונותיה של השלישייה המובילה את העיסוק הממלכתי בארץ בנושאי רפואה והלכה: הרב פרופ' אברהם שטיינברג, הרב פרופ' יגאל שפרן והרב ד"ר מרדכי הלפרין, להסדיר את הנושא הלכתית. שני האישים הראשונים עומדים בראש הגוף המקצועי שנועד לספק את הליווי הרפואי-הלכתי ליוזמה, ועונה לשם 'ערבים'.

פרופ' שטיינברג מסביר כי קביעת זמן מות האדם  היא שאלה רבת משמעות בכל הנוגע לאפשרויות ההשתלה: את האיברים המשמעותיים ביותר: כבד, לב וריאות ניתן לקחת להשתלה רק בזמן שהלב עדיין פועם, גם אם גזע המוח מת (וממילא גם הפסיקה הנשימה העצמונית, שזהו התנאי ההלכתי הרלבנטי). לעומת זאת, מאדם שמת מוות לבבי ניתן לקחת רק איברים כמו: קרנית ועור, ועקרונית גם כליה, שלגביה מדובר בחלון הזדמנויות קצר במיוחד ולא כל כך ישים. ניתן להנשים אדם המצוי במוות מוחי למשך שעות או ימים, אולם ידועים מקרים בהם חלפו כמה שבועות עד שגם הלב הפסיק לפעום. לדעת הפוסקים שמוות מוחי נחשב כמוות מבחינה הלכתית, הרי שהנשמת אדם כזה כמוה כהנשמת גווייה.

בעניין זה מדגיש פרופ' שטיינברג כי אדם אינו מתעורר ממוות מוחי. מקרים בהם 'התעוררו' מתים כאלה נבעו כתוצאה מקביעה שגויה של המוות המוחי. גם מושג כמו 'צמח' אינו נוגע לעניין הזה. מדובר באדם שאינו מגיב לסביבתו אך נושם בצורה עצמונית. אגב, הסיכוי לטעות בקביעת מוות מוחי, בפרט עם בדיקה מכשירנית, הוא נמוך מאוד, ובודאי נמוך הרבה יותר מאשר בקביעת מוות לבבי.

"את הגישה הרואה במוות המוחי-נשימתי מוות גם מבחינה הלכתית", מסביר פרופ' שטיינברג "קיבלו חלק מגדולי הפוסקים: הרבנים שפירא, אליהו וישראלי, זכרונם לברכה, ויבדל לחיים הרב זלמן נחמיה גולדברג. לעומתם דורש הרב אלישיב את הפסקת פעולת הלב כדי לאפשר לקיחת איברים, מה שממעיט מאוד את אפשרויות ההשתלה. משום מה יצא שזו שאלה ציונית-לא ציונית, למרות שכמובן אין לכך כל קשר לציונות. באמת, עמדת הרבנות הראשית שהכירה במוות המוחי נשימתי התבססה כנראה על פסיקתו של גדול הפוסקים בארה"ב, הרב משה פיינשטיין, ובה נוטה לתמוך גם הרב משה שטרנבוך, ראב"ד העדה החרדית. אולם למעשה, רוב הרבנים החרדים האשכנזים אוסרים, ואלו המזוהים עם הציונות הדתית וכן ראשי הרבנים הספרדים: הרב אליהו ויבדלו לחיים הרב עובדיה יוסף והרב עמאר, מתירים".

בהחלטתה המכירה במוות מוחי נשימתי, הציבה הרבנות הראשית שלושה תנאים, במטרה למנוע טעויות ו'עיגול פינות' בדרך לאישור מותו של אדם: התנאי הראשון היה כי בנוסף לבדיקה הקלינית, המתבססת על התרשמותו ובדיקתו האישית של הרופא, תיעשה גם בדיקה באמצעות מכשיר, שהיא אובייקטיבית יותר וניתנת לביקורת. תנאי שני היה שבקביעת המוות המוחי יהיה רופא שנאמן על הרבנות הראשית. התנאי השלישי היה הקמת ועדת ביקורת שתפקח על העניינים הללו.

מכיוון שהממסד הרפואי סירב לבצע את דרישות הרבנות, הרבנות מצידה לא קראה לחתום על כרטיס אדי, המביע את נכונות נושאו לתרום את איבריו במידה והדבר יגיע חלילה לידי מעשה. בפועל, כששואלים פנו לרבנים כמו הרב אליהו, הרב עובדיה יוסף והרב עמאר, הם הופנו לאישים דוגמת פרופ' שטינברג והרב הלפרין (הרב שפרן אינו רופא) כדי שיבדקו את המקרה פרטנית. "בניגוד לעמדת הממסד הרפואי, לא נתקלתי בכך שלרופאים בשטח היתה בעיה לבצע גם בדיקה מכשירנית", אומר שטיינברג.

פרופ' שטיינברג טוען כי הפיתרון שננקט במשך כל השנים הללו, לפיו רב בודד מפנה לרופא מסוים והוא זה שיאשר את תרומת האיברים, איננו הגיוני והיה צורך למצוא פיתרון לכלל הציבור.

התקדמות משמעותית נעשתה לפני כשלוש שנים, כאשר החוק שיזם ח"כ עתניאל שנלר (קדימה) בנושא כלל כמעט את כל דרישות הרבנות הראשית.

אולם גם לאחר קבלת החוק, דרשו הראשון לציון הרב עמאר וחלק גדול מרבני הציונות הדתית שהגושפנקא ההלכתית תינתן בכל מקרה פרטי כמו שניתנה לפני קבלת החוק, במילוי שלושת התנאים. לאור זאת, החליטו פרופ' שטיינברג והרב שפרן להקים מערכת ארצית של רופאים שאמינים על המערכת הרבנית, שיבחנו גם בזמן אמת שהכל נעשה כראוי. ועדות ביקורת שבוחנות לאחר מעשה את הדברים, כאמור, כבר נקבעו בחוק. בעיה נוספת שעלתה משמו של הרב שאול ישראלי זצ"ל, היא שאין לחתום על כרטיס אדי מכיוון שבנוסח הקבוע בו יש משום פתיחת פה לשטן. "באנו למרכז הלאומי להשתלות", מספר פרופ' שטיינברג "והגענו לנוסח מוסכם שבו לא תהיה בעיה של פתיחת פה לשטן". הרבנים גם ביקשו אופציה נוספת בנוסח, לפיה גוף של רבנים ורופאים יפקח על קביעת המוות בזמן אמת.

מדוע יש צורך בכך? הרי גם כיום ניתן להוסיף בכרטיס אדי את המילים: "בתנאי שאיש דת לפי בחירת המשפחה יאשר את התרומה"?

"הבעיה בפיסקה הזו שהיא נתונה להחלטת המשפחה. לפעמים יתכן אדם חילוני שמבקש למות כדתי ולכן מוסיף את הסייג הזה. אך כשמגיעה השעה בו רוצים לקחת את איבריו, מגיע קרוב משפחה שחזר בתשובה ומתעקש לפנות דווקא לפוסק הלכה מחמיר, שכלל אינו מתיר לקיחת איברים ממי שמת מוות מוחי. והרי ברור שזה בניגוד לרצון התורם, שבעצם הסכמתו לתרום את איבריו הוכיח שהוא מעוניין לסמוך על הפוסקים המתירים! מלבד זאת, מה יעזור אם המשפחה תפנה לרב שלה? הרי צריך לזכור שרוב הרבנים אינם בקיאים בסוגיות ההלכתיות הרלבנטיות, ובוודאי שאינם מכירים את הליך בדיקת רגע המוות. צריך היה להקים גוף שבו יהיו רופאים ורבנים שבקיאים בעניינים הללו".

אפשרות נוספת שרצו שטיינברג וחבריו להציע היא להשאיר את כרטיס אדי כמו שהוא, ולנסח כרטיס מקביל, גם הוא מטעם המרכז הלאומי להשתלות, שיענה על צרכי המגזר הדתי. "אולם כבר לפני כשנה נדחינו, והשאלה 'למה?' היא השאלה הקשה. הם אומרים כל מיני תירוצים לא רציניים. אולי זה פוגע מבחינתם בפרסטיז'ה שלהם. אבל הרי גם בחוק הקיים כבר ישנה זכות למשפחה להזמין יועץ חיצוני, וחובתו של בית החולים לספק לו את המידע שיידרש".

שטיינברג מבכה את העניין. "העובדה היא שאנחנו המדינה עם האחוז הנמוך ביותר של תורמים. רק לעשרה אחוזים יש כרטיס אדי, למרות שהמרכז הלאומי להשתלות השקיע מיליונים בפרסום. גם כשבאים למשפחה בזמן אמת, פחות מחמישים אחוזים מסכימים לתרום, מה שגורם לכך שרשימת הממתינים הולכת ומתארכת. אלף איש ממתינים להשתלות, ומתוכם כעשרה אחוזים (מאה איש!) מתים כל שנה.

"ישנן הרבה סיבות לחוסר ההסכמה לתרום, שלא על כולן יש לנו שליטה, אבל אני חושב שלפחות לחלק מהבעיות אנו מציעים פיתרון. הציבור הלא מלומד סבור שתרומת איברים אסורה על פי ההלכה, והנה הראינו ביוזמה החדשה שישנה קבוצה גדולה של רבנים שדווקא מתירה (וזה מבלי לבטל את דעת האוסרים). בעיה נוספת שאנו באים לפתור היא חוסר אמון בין הרופאים לציבור, אנשים לא סומכים על הרופאים שלא 'יעגלו פינות'". יחד עם זאת, שטיינברג מדגיש "באופן הנחרץ ביותר" כלשונו, שהוא מעולם לא נתקל ברופא שמעגל פינות. "אני חושב שכיום כשיש חוק אף אחד לא ירצה לעבור עליו, וגם אין לו עניין לעשות זאת, שהרי הרופא שקובע את המוות הוא לא הרופא שמבצע את ההשתלה".

שטיינברג מספר כי לאחר שהוא והרב שפרן נדחו על ידי המרכז הלאומי להשתלות, הם חשבו להתייאש. אולם המחשבה שבאמצעות יוזמה חדשה אפשר להציל ולו אדם אחד, דרבנה אותם לנסות כיוונים אחרים.

הוחלט להקים שני גופים: האחד הוא ארגון 'ערבים', המאגד בתוכו רופאים ורבנים שילוו את המשפחה ברגעים הקשים: הרופא יסייע בקביעת רגע המוות והרב יעזור למשפחה לקבל את ההחלטה הנכונה הלכתית לשיטתם. בנוסף, הוקם גוף שתפקידו לגייס חתימות על כרטיס חדש, העונה לשם 'בלבבי'. 'ערבים', אגב, אמור לשרת לא רק את אלה שחתמו על כרטיס 'בלבבי' אלא גם כאלה שחתמו על כרטיס אדי, או שכתבו בצוואה את רצונם לתרום איברים, או שלא הביעו את דעתם בעניין זה כלל והמשפחה פונה אליהם מיוזמתה. כבר כיום ישנו מענה בבתי החולים המרכזיים, לאחר שרופאי 'ערבים' עברו קורס מעמיק בעניין. כעת עובדים על מציאת פיתרון לבתי החולים שבפריפריה, שבהם ממילא המקרים הרלבנטיים נדירים יותר.

על הקריאה לחתום על כרטיס 'בלבבי' חתמו קרוב למאה שבעים רבנים, בהם בכירי הרבנים מכל גווני הקשת בציבור הדתי לאומי. רבנים שלא חתמו, כמו: הרב אהרון ליכטנשטיין, הרב טאו, הרב טל, הרב דודקביץ' והרב שרלו, נימקו את התנגדותם בספק שלא הוכרע בקביעת רגע המוות, רצון שלא להביע דעה בעניינים הלכתיים או רצון שלא לעשות ללא צורך כרטיס נבדל לאוכלוסיה הדתית.

הכרטיס החדש, בדומה לכרטיס אדי, שהופק לזכרו של אהוד בן דרור, זכה גם כן לחסות. המשפחה התורמת כאן היא משפחת הירשברג ממעלה מכמש, שאימם, המחנכת בלהה הירשברג, נפטרה לפני כשנה לאחר השתלת ריאות שכשלה. מלבד תרומה כספית גדולה להרצת היוזמה תרם בעלה, אשר, את מערך המחשבים לפרויקט והוא מתפקד כאיש המחשבים של הארגון.

במרכז הלאומי להשתלות זועמים על היוזמה החדשה. ד"ר תמר אשכנזי, מנהלת המרכז, אומרת כי המרכז הלך לקראת פרופ' שטיינברג וחבריו בכל. "הבטיחו לנו שאחרי החוק של מוות מוחי נשימתי, שבו נוספה דרישה לבדיקה מכשירנית, כמות התרומות תגדל מאוד. בדיקה מכשירנית נראית דבר פשוט אבל זה דבר מסובך מאוד. בשנה הראשונה אחרי קבלת החוק אחוז התורמים ירד ב- 30% בגלל שלא תמיד ניתן היה לבצע את הבדיקה המכשירנית. נדרשנו להעביר את הרופאים קובעי המוות קורס. אתה יודע כמה קשה שרופאים בכירים ומנהלי מחלקות, שהם אלו שקובעים את המוות, יפסיקו הכל וילכו לעשות קורס? בנוסף, בקורס הזה צריכים ללמוד גם היבטים דתיים ואתיים, וגם רופאים חילונים וערבים צריכים ללמוד זאת".

אשכנזי טוענת שהמערכת הרפואית באה לקראת הרבנים, כדי שיקראו לתרום איברים כמו שהובטח. "ואז הם רצו שיעשו גם קורס לרבנים, כשהרב עמאר יבחר את הרבנים. היה קורס מזעזע. הבטיחו שיגיעו ארבעים רבנים ובפועל הגיעו פחות משלושים. השקענו חמישים אלף שקלים רק בשביל לרצות את הרבנים, ובסוף הקורס בא הרב עמאר ואומר: 'אל תחתמו על כרטיס אדי, אלא נטפל בכל מקרה באופן פרטני'. אז מה? מרחו אותנו?".

אשכנזי אומרת כי ביקשו ממנה תקציב להסברה במוסדות חינוך דתיים, והיא נתנה "כי הכי חשוב לי בעולם זה להגדיל את מאגר התורמים, שנמוך בגלל סיבות דתיות".

בהמשך, היא מספרת, רצו לשנות את הנוסח שהרב ישראלי סבר שיש בו משום פתיחת פה לשטן. "הקמנו ועדה והזמנו את נציגי הרבנות, נציגי צוהר ועוד, ומשרד הבריאות קיבל את הנוסח המוצע. ואז הם דרשו להכניס את ארגון 'ערבים'. אם הם אומרים שהם לא מאמינים לרופאים – למה צריך את החוק?".

במרכז הלאומי להשתלות אומרים כי השאלה שצריכה להישאל היא לא 'למה לא' אלא 'למה כן': "יש לנו חשש שהתועלת תהיה פחותה מהנזק שייגרם. ארגון 'ערבים' מקובל על ציבור מסויים, אבל מחר יצוצו ארגונים אחרים שמקובלים על ציבורים אחרים. על כל גוף כזה צריך לפקח שאכן הוא יתנהל בצורה נכונה, ושהוא יהיה זמין כל הזמן. החשש שלנו הוא מכך שכל העסק יגדל ויהפך למסורבל. מעבר לכך, החתימה על הכרטיס היא היום, אבל התרומה בפועל יכולה להיות בעוד שלושים שנה. מי יודע אם הארגון, שהתורם מתנה את תרומתו באישורו, בכלל יהיה קיים אז, ואיך אפשר לדעת מי יוביל אותו אז. הרי אנחנו יודעים שיש הקצנה בציבור הדתי לאומי. אנחנו רוצים שתהיה תמיכה של הרבנים, שתהיה כתובת שאפשר להתייעץ איתה. גם היום אנחנו מאפשרים להתנות את התרומה בכך שאיש דת יאשר זאת לפי בקשת המשפחה. יש לנו רשימות של אנשי דת, מוסלמים, נוצרים, דרוזים וכמובן גם יהודים שאנו מפנים אליהם בשעת הצורך. אבל מכאן עד למצב בו מכניסים שחקן חדש לתוך המשחק - המרחק גדול".

במרכז להשתלות מתקוממים על כך שאותם אלה שיזמו את החוק ויצרו סייגים על עבודת המרכז הלאומי להשתלות, הם אלה שיצאו ביוזמה החדשה. עוד אומרים שם שהדרישה לשנות את נוסח הכרטיס בגלל דברי הרב ישראלי נשמעה לראשונה רק אחרי שהתחילו לדבר על קדימות, שהרי החוק החדש נותן קדימות בתור להשתלה למי שהיה חתום בעצמו על כרטיס אדי. "כיום 85-90 אחוזים מהתרומות מגיעים מחילוניים, והם טוענים שהדתיים רוצים את הכרטיס החדש רק בגלל הקדימות שהוא מעניק, כשבפועל הם לא מתכוונים לתרום". בעניין זה יש להדגיש כי גם כרטיס אדי וגם כרטיס בלבבי אינם מחייבים משפטית, כי על פי החוק רק המשפחה היא זו שמחליטה בעניין ברגע האמת.

אשכנזי מציעה שהציבור הדתי יחתום גם על אדי וגם על בלבבי, וכך ירוויחו גם את הקדימות שמעניק כרטיס אדי, וגם את הפיקוח שמציע ארגון ערבים.

חיים פלק, שגוייס על ידי פרופ' שטיינברג לעמוד בראש ארגון 'בלבבי', מקווה כי מספר חתימות הרבנים יגדל משמעותית בתוך שבועיים. "נוצרה תשתית לעבודה חזקה מול הציבור הדתי לאומי. הרב יהודה גלעד והרב בני לאו חתומים יחד עם הרב דב ליאור והרב אליקים לבנון. אנחנו רוצים להוביל למצב בו החתימה על הכרטיס תהיה 'טרנד' – 'אם אני לא שם – אני לא קיים'. בסוכות העמדנו דוכני החתמה, והופתענו שחתמו קרוב לאלפיים חמש מאות איש". פלק מתקשה לאפיין חתך מייצג של החותמים. "העובדה היא שהעמדנו דוכנים בירושלים בהקפות שניות בהר המור ובבית הרב, ולהבדיל ברמי לוי ובתחנה המרכזית". את החודש הקרוב מתכנן פלק להקדיש לעבודה במוסדות על תיכוניים: ישיבות גבוהות והסדר, מכינות קדם צבאיות, מכללות וכדומה. השלב הבא יהיה פניה לקהילות ולבוגרי המוסדות.

פלק אומר שאם עד היום חתמו כארבעים אלף איש בשנה על כרטיס אדי, היעד שלו הוא להוסיף להם עשרים אלף חותמי 'בלבבי'. "אני לא רוצה להיות חוגר שמתהלל כמפתח, אבל זה יהיה מספר שיכול להגדיל משמעותית את כמות הניצולים כתוצאה מהשתלות". פלק אומר כי בישראל נפטרים מדי שנה כארבעים אלף איש, אך רק כ- 250 מהם נמצאים במצב שניתן להשתמש באבריהם להשתלה. אמנם קרוב ל-50% מהם מוכנים לתרום, "אך המצער הוא המחצית השניה שאיננה מוכנה לעשות זאת. האנשים האלה הם אנשים שעד לפני דקה התהלכו בינינו ומתו במוות טראומתי למשפחה. אם האדם הזה לא אמר בחייו משהו בכיוון של תרומת איברים, יש סיכוי קלוש שהמשפחה תסכים לתרום. לעומת זאת, אני מכיר הרבה משפחות שנמנעו מלחתום על כרטיס אדי, אבל כשהדבר נגע למעשה הם פנו לרב שאמר להם שזו מצווה".

פלק טוען כי פעילותם צריכה דוקא לשמח את אנשי המרכז הלאומי להשתלות: "הטענה המנחה שלי היא שרוב הציבור הדתי והמסורתי רוצה למות כדתי. אם אצליח להביא עשרים אלף חותמים, האווירה הציבורית שסוברת שאסור לתרום על פי ההלכה תשתנה וגם מספר החותמים על אדי יגדל". פלק מצפה לשיתופי פעולה עתידיים עם המרכז להשתלות, ואף מבקש מהפונים שמבקשים לבטל את אדי לטובת בלבבי, לא לעשות כן.

בישיבת הנהלה מורחבת שקיים ארגון רבני 'צהר', אמר נשיא הארגון הרב יעקב אריאל כי המנטליות המאפיינת את רבני צוהר, גם את הספרדים שבהם, היא אשכנזית. "צריך ללכת לרבנים ספרדים כדי שהם יקראו לתרום". ואכן פלק פנה גם לרבנים דוגמת הרב ישראל אביחי, ראש ישיבת המקובלים בית אל, ולרב חיים עמרם איפרגן מנתיבות (אחיו של הרנטגן), שחתמו גם הם על הקריאה. "החשש של אנשים רבים הוא שבתחיית המתים הם יקומו ללא 'חלקי חילוף', שזהו כמובן חשש לא נכון, שהרי גם אלו שנשרפו בשואה ולא נשאר מהם שום איבר יקומו שלמים בתחיית המתים".

עתניאל שנלר יזם את חוק המוות המוחי נשימתי. החוק, שקיבל כאמור את רוב דרישות הרבנות הראשית, נותן אפשרות גם לכאלו שסוברים כדעת הרב אלישיב: הוא מאפשר למשפחה שמעוניינת בכך מטעמים הלכתיים, להשאיר את יקירה מחובר למכונת הנשמה גם לאחר שנקבע מותו של גזע המח. שנלר נמנה גם על יוזמי ארגון 'ערבים' ואגודת 'בלבבי'. הוא אינו שותף לחשש המרכז להשתלות, שיקומו ארגונים נוספים דוגמת 'ערבים' – "מה רע בזה? שגם למוסלמים יהיה ארגון משלהם וגם לנוצרים".

את השקת הכרטיס החדש הוא רואה כאילוץ: "אני אומר 'נאלצנו', כי אני לא רוצה בכך. בד בבד עם מיסוד ארגון ערבים והפצת פעילות ההחתמה, אני ממשיך לעשות לכך שבמדינת ישראל יהיה כרטיס אחד ממלכתי, ואוי ואבוי אם בנוסף לשאר המחלוקות שיש לנו, גם על זה תהיה לנו מחלוקת". לעומת חזון האחדות של שנלר, סבור חיים פלק שהדרך לכרטיס אחד עוד רחוקה. לדעתו, כל עוד בלבבי לא יאספו עשרים אלף חתימות, הרעיון הזה לא ייצא לפועל.

האם הקדימות בתור להשתלה למי שחתום על כרטיס אדי תחול גם על חותמי כרטיס בלבבי?

"מי שרוצה לחתום על כרטיס בלבבי כדי לקבל קדימות – אני מבקש שלא יחתום. אנחנו מודיעים שחותמי כרטיס בלבבי מוותרים על הקדימות. זו עלילת דם מצד המרכז הלאומי להשתלות שאומר שאנו רוצים קדימות לדתיים ולכן הקימו את בלבבי. הם מנסים לדחוף אותנו לעלילת דם הסמי-אנטישמית הזו, ואסור לשתף איתם פעולה". חיים פלק מוסיף כי הקדימות הקבועה בחוק באה לידי ביטוי במצבים נדירים יחסית, כי הקדימות מדברת על אנשים שנמצאים באותו מצב ולא בקדימות על כלל הממתינים. פלק גם רומז שבמידה והדבר יעמוד למבחן, קשה לו להאמין שבג"ץ יוכל לאשרר הפליה של חותמי בלבבי מול חותמי אדי.

דיון מעניין התנהל בעניין בארגון צוהר. הארגון, שכינס לצורך הסוגיה את הנהלתו המורחבת, שמע את דעתו של פרופ' יהונתן הלוי מתומכי אדי ושל פרופ' אברהם שטיינברג. לאחר דיון נוקב למדי, שביטא קולות שונים מתחת לפני השטח, הוחלט לצאת בקריאה לחתום על כרטיס בלבבי, "למי שלא חתום על כרטיס אחר".

הרב רפי פוירשטיין, חבר הנהלת צהר, אומר כי על פי הנתונים שהוצגו בפניהם, אין ביוזמת בלבבי שינוי הלכתי, אלא רצון לפתור חששות שונים. "אין כאן נפקא מינה להלכה וממילא לחתימה על כרטיס תורם אין סמכות, כי המשפחה תמיד יכולה לטעון שהיא רוצה רב".

 HYPERLINK "mailto:Yoelyya@gmail.com" yoelyya@gmail.com