בשבע 469: הוא יכול. האם הוא רוצה?

יש מקום לתקווה שהאלוף מנדלבליט יפתור לטובה את בעיית המאחזים, אבל יש אבל...

יאיר שפירא , כ"ז בחשון תשע"ב

יש מקום לתקווה שהאלוף מנדלבליט יפתור לטובה את בעיית המאחזים, אבל ברזומה של פועלו המשפטי חסרה יכולת עמידה מול לחצי התקשורת ועמיתיו המשפטנים * ארגון השמאל 'במקום' הממומן בידי מדינות אירופיות עיכב פרויקט בנייה גדול ביישוב טלמון במשך שנה וחצי, עד שעתירתו נדחתה * הרהורים על סופה המתקרב של העיתונות כמקצוע

תרומתו של הציבור הדתי בישראל לתורת המשחקים לא חייבת להסתכם רק בכיפה שעל ראשו של זוכה פרס נובל לכללה, פרופסור ישראל אומן. תרומה משמעותית נוכל להרים אם נעמיד כאתגר בפני המומחים לתחום את הבעיה המסעירה תכופות את מחננו - 'דילמת הפקיד הבכיר עם הכיפה על הראש'. טוב ליהודים או רע ליהודים?

מצד אחד, הפקיד בעל הכיפה והשררה מזדהה בדרך כלל עם ערכי המגזר וצרותיו. מצד שני, סביר להניח שהוא יעשה הכול כדי שלא יחשדו בו בכך. ועתה, אם נתנגד למינויו - הרי שמחויבותו המגזרית תפחת. אך אם נתמוך בו - הרי יגבר הצורך שלו להוכיח שהוא נקי מכל פניות. ובכן, היאך נשחק אנחנו, הציבור הדתי, את המשחק? ואיך ישחק אותו המועמד הדתי, שעליו לבחור בין עמוד הקלון בבית הכנסת לבין זה של עיתון הארץ?

מה נאמר על הפרקליט הצבאי הראשי היוצא, האלוף בדימוס אביחי מנדלבליט, המיועד להתמנות כחבר בכיר בוועדה להכשרת המאחזים, שתכריע בגורלן של עשרות משפחות יהודיות ביו"ש. מצד אחד, מנדלבליט הוא מינוי של ראש הממשלה נתניהו, השואף להיות ראש הממשלה הראשון זה שלושים שנה שהשלים קדנציה מלאה של ארבע שנים. אם תצא לפועל ההתנתקות-זוטא שרקחו המנהל האזרחי ביו"ש ומשרד המשפטים, הרי שנתניהו ייאלץ ללכת לבחירות. ומנדלבליט לא צריך להתאמץ במיוחד כדי לחלץ את נתניהו מהמבוכה. די בהמלצה על מספר תיקוני חקיקה קטנים כדי להשוות את המצב החוקי ביו"ש לזה המקובל בשאר חלקי הארץ, כמו גם בכל מדינה נאורה. אחרי הכול, המצב בו אדמה נחשבת לפרטית גם אם אין שום אדם שיכול לתבוע עליה בעלות, והרס הוא תקנתו היחידה של בית שנבנה עליה, אינו אלא תעלול של מערכת משפטית עוינת.

מאידך, מנדלבליט היה עד לא מכבר חלק מאותה מערכת משפטית, ואפילו אחד מראשיה. למנדלבליט עדיין לא מלאו אפילו חמישים שנה, וכשמאחוריו קריירה משפטית מוצלחת ודרגת אלוף - הרי שלל תפקידים ציבוריים עוד פרושים לפניו. בהתחשב בלהט בו מקדמים כלי תקשורת מרכזיים את הרס המאחזים, הרי שהם עלולים להיות מאוכזבים אישית ממנדלבליט אם הוא יהיה זה שיסייע בהכשרתם, ואורך הרוח שגילו עד עתה לגבי הכיפה שעל ראשו עלול לפוג.

אך מה לנו עם ניחושים לעתיד לבוא. לפחות עד היום, לפחות בפומבי, יישר מנדלבליט קו לשמאל. אומנם בכל הנוגע להתעללות שעוברים בשנים האחרונות התושבים היהודים ביו"ש מנגנת הפרקליטות הצבאית, שבראשה עמד מנדלבליט, רק כינור שלישי. הרוח הרעה מנשבת בעיקר מהמנהל האזרחי, וממשרדיהם של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה עו"ד מייק בלאס והמשנה לפרקליט המדינה, שי ניצן. מנדלבליט לא יזם דבר, ולא היה יכול ליזום. אך גם התנגדות למהלכים הפוליטיים של חבריו הפקידים המשפטיים לא נרשמה, לפחות לא בגלוי.

אך ישנם נושאים בהם הבמה כולה היתה של מנדלבליט. העמדה לדין של לוחמים מסורה לו, והוא לא קימץ בה, תוך שהוא מסתייע בארגונים פרו-פלשתינים כמו 'בצלם' או 'שוברים שתיקה'. הקו הצבאי המנחה לפיו מטרתם של הכוחות המסתערים - שנייה רק לביצוע המשימה - היא שאיפה לאפס נפגעים, נשבר תחת הנהגתו של מנדלבליט. השיקולים הפכו מורכבים יותר, עד כדי הצמדה של יועצים משפטיים לכוחות הלוחמים במבצע עופרת יצוקה. מספר הלוחמים הנפגעים בצה"ל כתוצאה מהדקדקנות המשפטית אינו ידוע. מספר הנחקרים מקרב הכוחות הלוחמים דווקא ידוע, והגיע למאות. העמדות לדין כמעט ולא היו, אך החרב המשפטית המתהפכת מעל לראשו של כל לוחם הומחשה היטב.

גם בפרשת סגן אדם מלול נראה היה כי כוחו של מנדלבליט לא עמד לו מול ציפיות התקשורת. מלול הואשם בהפעלת אלימות בעת תחקור עוברי אורח תמימים, במהלך מרדף אחרי מחבלים באחד מכפרי השומרון. אנשיו של מנדלבליט דרשו וקיבלו את מעצרו של מלול עד לתום ההליכים נגדו. מנדלבליט היה מעורב לכאורה גם במסכת האיומים על מפקדיו של מלול, שהעידו לטובת הקצין. הם טענו כי מלול התנהג כמקובל במצבים הללו. אלוף פיקוד המרכז דאז, גדי שמני, בגיבויו של מנדלבליט, העמיד את המח"ט לדין משמעתי בשל העדות שנתן. מנדלבליט אף הצהיר כי הוא שוקל להעמיד את המח"ט גם לדין פלילי, וגרם לו לשנות את עדותו כאשר העיד במשפט של חייל אחר שהיכה ערבים באותה תקרית.

אפשר להפך בזכותו של מנדלבליט ולהניח כי הפרקליט הצבאי הראשי היה אז תחת הרושם הקשה של הביקורת שנמתחה עליו בבג"ץ. השופטים אילצו את מנדלבליט להחמיר בסעיפי האישום נגד מג"ד וקצין שהיו מעורבים בפגיעה בעציר ערבי כפות. בריאיון עיתונאי סיפר מנדלבליט כי זה היה אחד הרגעים הקשים בחייו המקצועיים. קשים מהם, הצהיר מנדלבליט היו המלחמות. אבל גם תוכנית ההתנתקות. וזה כמובן הצד השני של המשוואה.

 

 יהודים במימון אירופי למען הפלשתינים

באמצע שנת 2009 פרסמה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה של המועצה האזורית מטה בנימין מודעה על הפקדת תוכנית להרחבת תוכנית בניה שאושרה ביישוב טלמון. התוכנית הראשונה דיברה על הקמת בית ספר. האחרונה הרחיבה את הפיתוח המתוכנן כך שיכלול גם שלוש מאות יחידות דיור. המודעה צדה את עינם של אנשי עמותת השמאל 'במקום', וזו סייעה למספר תושבים מהכפר הערבי הסמוך להגיש התנגדות לתוכנית. בין השאר נטען שם כי התוכנית מקבעת את תוואי היישוב המונע מהם גישה נוחה לאדמות אותן הם מעבדים. עוד טענו אנשי 'במקום' כי תוכנית בניית בית הספר נוגדת חוקי תכנון שונים.

ארבעה חודשים מאוחר יותר דנה הוועדה בהתנגדויות והחליטה לדחות אותן, בין השאר בנימוק כי תוכנית בית הספר, שכבר אושרה, היא שקבעה מיקומו של היישוב על הדרך שבין הכפר הערבי ובין האדמות של אותם חקלאים ערבים. את הבעייתיות שבתוכנית בית הספר ביקשה הוועדה לפתור באמצעות מספר שינויים בתוכנית.

דעתם של אנשי 'במקום' לא נחה והם עתרו לבג"ץ. בסוף אותה שנה הוציא לבקשתם השופט יורם דנציגר צו ביניים שאסר על המשך העבודות במקום. הצו נותר על כנו גם לאחר שהוועדה ביטלה כליל את תוכנית בית הספר, וטענה שבכך התייתרה עתירתם של ארגוני השמאל. בעתירה  שבו וקבלו אנשי העמותה על קיצור הדרך שנגזל מאנשי הכפר; על כך שאישור רטרואקטיבי למבנים שכבר נבנו הוא מסר שלילי לעברייני בניה; על כך שהתוכנית חורגת לדעתם מהתנאים שהוצבו בהחלטת ממשלה, ובאופן כללי - כי ההתיישבות היהודית באזור אינה חוקית לשיטתם. הם ביקשו גם צו ביניים נוסף שיעצור את הבנייה, ועוד צו שיאפשר לערביי הכפר לעבור דרך היישוב.

השופט ניל הנדל לא נענה לבקשה. אך בינתיים חלפה כמעט שנה וממשלת נתניהו הקפיאה את הבנייה בכל אזור יו"ש. עשרה חודשים עמד הצו על כנו. כשהופשרה הבנייה, הופשרו גם ההליכים המשפטיים. סופם הגיע השבוע, כאשר הרכב בראשותה של נשיאת בית המשפט, דורית בייניש, דחה את עתירת 'במקום'.

השורה התחתונה היא שכונה חדשה וחוקית בארץ בנימין, ואפילו בית ספר שאושר לבסוף. אך המאזן בדרך מורה על שנה וחצי שבמהלכם עוכבה הבנייה, ומאבק מתיש בהליך שהורכב משתי עתירות ועשרות בקשות ותשובות. את מחציתו של המאבק הזה מימנה המדינה והמועצה האזורית מטה בנימין. ומי מימן את הצד שכנגד? "על מנת להבטיח את עצמאותה, 'במקום' איננה מקבלת כל מימון ממשלתי או מפלגתי, והכנסותיה מקורן בתרומות בלבד" מבטיח אתר האינטרנט של עמותת 'במקום'. אלא שהכוונה היא שהעמותה עצמאית ממימון ממשלתי ישראלי. על פי הדו"ח שהגישה לרשם העמותות בשנים 2008-2009, נהנית העמותה משפע של מימון ממשלתי אירופי. כ-463 אלף שקלים תרם האיחוד האירופי. שגרירות בריטניה העבירה כ-110 אלף שקלים. שגרירות הולנד 208 אלף שקלים. שגרירות אירלנד 25 אלף שקלים. שגרירות דנמרק לא פחות מ-612 אלף שקלים. וקרן NDC היושבת ברמאללה ומממונת על ידי ממשלות שווייץ, שבדיה, הולנד ודנמרק תרמה באותה תקופה 559 אלף שקלים.

 

עיתונות בשקיעה

גם אני לא לקחתי חלק במחאה, לא זו של דפני ליף שחלפה עם הקיץ, ולא זו שהתקיימה השבוע, שלנו העיתונאים. עיתונאי מבני המעמד הבינוני היה יכול למצוא כמה סיבות טובות כדי להטריח את עצמו להשתתף גם בזו וגם בזו. אבל אני לא נעניתי לשתיהן, גם בשל השווה שביניהן וגם בגלל השונה. הצד השווה היה הצורך לרדת לתל אביב ולהקשיב לנואמים, מצביעי מרץ ושמאלה משם, השופכים אש וגופרית על ממשלת ימין. אך השקר הקטן שנשאו בכנפיהן שתי המחאות היה הפוך דווקא. זו של דפני ליף היתה מחאה פוליטית במסווה חברתי. וזו של העיתונאים היתה מחאה חברתית במסווה פוליטי.

שני נושאים עיקריים הצליחו להקפיץ את עיתונאי ישראל, וביטול השתתפותה של קרן נויבך בתוכנית טלוויזיה אינו אחד מהם. לכל אדם יש תחליף, בוודאי בתקשורת, בוודאי לנויבך. אך שברירותו של ערוץ 10 הנתון לחסדיהן של הכנסת, הממשלה או בעלי הון מהירי חימה, והרחבת הפיצוי בחוק לשון הרע נראו לפתע, ובצדק, כמבשרים את שקיעתה של העיתונות החופשית, שהיא אחת ההגנות החשבות ביותר על החרות והחופש.

אלא שלא קונספירציה של הכנסת, הממשלה ובעלי ההון היא שסגרה על עיתונאי ישראל. מעט מחשבה ומעט יושר היו מגלים שמהפכת המידע והתקשורת המדהימה שהתרגשה עלינו בעשרים השנה האחרונות, זו שנתנה את האשליה של שקיפות ודמוקרטיה אין סופיות, גובה את חובה. אנו עומדים כבר שני צעדים בתוך עידן בו בלחיצת כפתור אפשר להגיע לאינפורמציה בלתי מוגבלת, אך חסרת משמעות. הרשת, זו שהחריבה את העיתונות הכתובה, הולכת וממוססת במהירות גם את ההיגיון הכלכלי שמאחורי עולם הטלוויזיה.

עיתונאות היום היא מקצוע במלוא מובן המילה רק עבור שארית פליטה של עשרות בודדות של אוחזי מקלדת ומיקרופון. למסודרים בינינו היא עבודה נוספת. למסודרים פחות היא כותרת נוחה למבחר עיסוקים המגיעים בעבודה קשה לכדי משכורת בסופו של חודש.

האינטרנט הולך ונוגס, ומספר הכותבים המקצועיים בו הולך ופוחת. אם לפני עשור נחרדנו מכמות הסטודנטים הצעירים המחלטרים בתחום, היום אפשר למצוא לא מעט תיכוניסטים החתומים על החדשות המסופקות לכם חינם ובמהירות. קולגה מוכשר שסיקר לעומק נושאי משפט עד לפני חמש שנים בעיתון נחשב, מוציא תחת ידו היום עשרות כתבות בשבוע באתר אינטרנט נחשב פחות.

עיתונאי אחראי לא אמור להפסיד בתביעת דיבה. עיתונאי פחדן מספיק יכול לחמוק אפילו ממעורבות בתביעה שכזו. עיתונאי אמיץ ייקח לפעמים הימור כשהשחיתות רוחשת מול עיניו, גם אם הוא מסופק אם יצליח להביא לבית המשפט את מלוא ההוכחות. שלושתם היו יכולים לעמוד ברף המוגבה של 300 אלף שקלים על הוצאת דיבה ללא הוכחת נזק שגזרה עלינו הכנסת השבוע. הפחדן בוודאי. האחראי היה יכול לעשות זאת אם היה יודע שעיתותיו בידו, משכורתו משולמת, והוא כל כולו פנוי להיאבק בשחיתות, גם שזו תובעת אותו בבית המשפט. האמיץ היה יודע שההימור מסוכן, אך האומץ והמקצוענות יתוגמלו בכבוד מקצועי בסופו של יום. אך אם העיתונות היא סוג של חלטורה, ומעל מתהפכת חרב של חורבן כלכלי, אזי כולם יהפכו פחדנים.

מה שעשה העשור הראשון של המאה לעיתונות הכתובה, עושה העשור השני לטלוויזיה ובקרוב גם לרדיו. ממסכי הטלוויזיה עם השלט ועשרות ערוצים אנחנו עוברים אל מסכי הניידים ובהם תוכן אינסופי הזמין בכל זמן ובכל מקום. שיטת הזכיינות הפכה ללא רלוונטית בתוך פחות משלושים שנה. שיטת הרשיונות, הנידונה ברצינות תהומית בוועדת הכלכלה של הכנסת, תהפוך ללא רלוונטית עוד לפני שתתחיל.

ערוץ  10 מוזמן לגווע בזמן הנכון, ללא יללות מיותרות, ללא טובות ממשרד ראש הממשלה.