בשבע 469: כרטיס צהוב לחונטה השמאלנית

המהלכים בכנסת ובוועדה למינוי שופטים מתפתחים עד כה באופן משביע רצון

דברים שרואים מכאן , כ"ז בחשון תשע"ב


בכנס החירום של בכירי התקשורת שמענו נימות של חשבון נפש מפיהם של אילנה דיין ואחרים, שהתבטאו כי הזעם כלפי התקשורת מוצדק, ויש לתקן את העיוות בעתיד. אך גם אם המנגינה ערבה, אי אפשר להסתפק במנגינה בלבד. שמענו דברי חשבון נפש בעבר, והם החזיקו מעמד עד לעליהום הבא
המהלכים בכנסת ובוועדה למינוי שופטים מתפתחים עד כה באופן משביע רצון * הרוב הקואליציוני הוכיח את נחישותו כשהעביר בקריאה ראשונה את החוקים הנוגעים לתקשורת ולמערכת המשפט, למרות העצומות וקריאות השבר * כעת יצטרכו מי שרואים את עצמם נפגעים להחליט אם ברצונם להמשיך להיאבק חזיתית, או להציע חלופות משכנעות

לא זקוקים לבייביסיטר

עורכי 'ישראל היום' באמת מנסים להוציא עיתון יומי יותר מאוזן מהמתחרים, אבל בנושא אחד טרם נגמלו שם מהגירסא דינקותא. דן מרגלית, הפובליציסט הבכיר של 'ישראל היום', ממשיך לשמור אמונים לדמויות שעיצבו את הקו האקטיביסטי של בית המשפט העליון - אהרון ברק וממשיכת דרכו הפחות מוצלחת, דורית ביניש. אולם כמי שמבין את נפש קוראיו שאינם שותפים לאהדה זו, מרגלית חייב לנדב לנו סיבה פרגמטית למה העסק משתלם. לפי דבריו, השופטים בעלי הסימפטיה לשמאל משמשים לישראל כמשגיחי כשרות. על בסיס הכשרות המשפטית המהודרת שהעניקו ברק וביניש, אנו מוגנים מביקורת בינלאומית בתחום המשפטי.

הטיעון הנ"ל הוא בעייתי מכמה היבטים.

ראשית - הוא מנציח את התפיסה שלימין אסור לשלוט לבדו. מאז המהפך של 1977 נזקק שלטון הליכוד לשומר כשרות - תחילה בדמותו של משה דיין, לאחר מכן ממשלות האחדות, וכעת פליטי העבודה ממפלגת העצמאות. ברור שכאשר השמאל בשלטון אין כל צורך להצמיד לו משגיח כשרות מהימין - לא בממשלה ולא מטעם בד"ץ של בג"ץ, כי על הכשרות של השמאל ניתן לסמוך. מוטב שהרעיון הזה, המבטא תסביך נחיתות, יעבור מן העולם. לצרף נציגי אופוזיציה על מנת לקדם יעדים משותפים - בבקשה; כביטוי לאחדות מול אויבים חיצוניים - על אחת כמה וכמה; אבל כשמרטף - לא ולא.

שנית - השקפת עולם שיפוטית אינה ניתנת לחלוקה בין נושאים הזוכים לתהודה בינלאומית לנושאים לא פחות חשובים במישור הפנימי, כגון הטיפול במסתננים או בשידול לזנות דרך פרסומת בעיתונות. האקטיביזם השיפוטי הליברלי יבוא לידי ביטוי בכל התחומים.

שלישית - אותו משגיח כשרות משפטי לא מצליח לספק את הסחורה, למרות שהוא גובה עמלה די גבוהה. קחו לדוגמא את הגדר הביטחונית שבנתה ישראל על מנת למנוע הסתננות מחבלים מיהודה ושומרון. הסוגיה סיפקה לאהרון ברק הזדמנות להפגין את ה"מידתיות" שלו בתחום. כתוצאה, את תוואי הגדר עיצב למעשה בית המשפט, ולא המתכננים ממשרד הביטחון. תוואי הגדר הועבר בחלקו הגדול סמוך לקו הירוק, מתוך כוונה ברורה להשפיע על גבולות הקבע. אך למרות חותמת הכשרות של ברק, ישראל לא נמלטה מביקורת בינלאומית על אותו תוואי גדר מצומק. אם גם משגיחי כשרות מחמירים שכאלו אינם מסוגלים לשכנע קליינטים זרים לאכול מהתבשיל, מה התועלת בכך שנעניק להם השפעה כה מרובה על חיינו?

בינתיים המהלכים בכנסת ובוועדה למינוי שופטים מתפתחים באופן משביע רצון. השופטת ביניש החליטה לעכב את בחירת השופטים החדשים לעליון, והמלאכה תושלם כבר לאחר פרישתה. יש לקוות שהיא עוד תתחרט על שדחתה את העסקה שהוצעה לה, תוך שימוש בתירוץ של פתיחת הרשימה לשופט ספרדי. ברק וביניש אמנם גילו התנגדות עקבית לבית משפט הבנוי על עקרון הייצוגיות במקום "מקצועיות", אבל מה לא עושים כדי להציל את בית המשפט מפוליטיזציה – קרי, החדרת שופטים שאינם כפופים לקו שהנהיג אהרון ברק.

לפתע השתנה גם הטון כלפי השופט נועם סולברג. לאחר שסולברג הוקע כמתנחל וכמי שיסכן את זכויות האדם והאזרח, ביניש מתארת אותו כעת כמועמד ראוי. באופן מעורר התרגשות היא פשוט דואגת לטובתו - שמא יתייגו אותו פוליטית באווירה העכורה שנוצרה (קרי, המאבק הגלוי - במקום מתחת לשולחן). יש לקוות שהשופט סולברג לא יראה בקידומו על ידי המחנה הלאומי פגם כלשהו, כשם שלא הפריע לביניש, לאהרון ברק או לאיילה פרוקצ'יה הזיהוי המוחלט שלהם עם "הציבור הנאור".

ביניש ונאמן | צילום: פלאש90'

כמו שביתת אזהרה

בכנסת עברו בקריאה ראשונה התיקונים לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים והחוק נגד לשון הרע. על אף העצומות וקריאות השבר, למרות המסע התקשורתי בנושא הרס הדמוקרטיה והמדינה עד כדי הפיכתה לזימבאבווה, ולמרות היעדרותם הרועמת של מספר חברי קואליציה נאורים - ההתקפלות המיוחלת של הקואליציה טרם הגיעה. במקום שייפלו או ייגנזו, החוקים עברו בקריאה ראשונה. לאחר שראש הממשלה בנימין נתניהו הוצג בתקשורת כמי שנסוג מחוק העמותות, ובכך מכריז על נסיגה כללית ממהפכת החקיקה של המחנה הלאומי - הוא התגלה בישיבת הסיעה כמי שדווקא תומך בחוק.

בדרך לקריאה השנייה יש מקום למקצה שיפורים, כפי שמתרחש עם כל חוק. היו"ר ראובן ריבלין הכריז שהוא ימנע אישור בזק. יפה מאוד רובי, אבל אף אחד לא ביקש אישור בזק, כי אפילו בנושא הדחוף ביותר - איוש הוועדה לבחירת שופטים – ניתנה כעת ארכה של חודש ממועד פרסום שמותיהם של המועמדים החדשים לבית המשפט העליון.

בכל אופן, מה שאירע בקריאה הראשונה הוא הישג חשוב כשלעצמו. בתחום יחסי העבודה היינו מכנים את המאבק על הקריאה הראשונה שביתת אזהרה. מי שמתנגד לרוח החוקים החדשים ייאלץ לעשות חושבים נוכח הנחישות שהתגלתה בהעברתם גם מול הבליץ התקשורתי שהופעל נגד יוזמות החקיקה. אם אפשר להעביר תיקון לגבי הרכב נציגי לשכת עורכי הדין בוועדה למינוי שופטים, ניתן להעביר גם שינויים יותר מרחיקי לכת. למשל התיקון המתבקש שידיר סוף סוף שופטים מכהנים מהשתתפות בהרכב הוועדה למינוי שופטים. אהרון ברק כבר היה מקריב חייל בשלב הזה, ומעניק למחנה הלאומי ניצחון סמלי על מנת לעצור את הגל. למחליפתו דורית ביניש חסר אותו חוש טקטי שאפיין את קודמה בתפקיד.

 הפעם זה רציני

יחסי הכוחות בכנסת ברורים, והרוב בקריאה הראשונה אמור לשמור על יציבותו גם בקריאה שנייה ושלישית. המתנגדים לחוקים חייבים להחליט אם ברצונם להתמיד בגישה של התנגדות חזיתית לרוח החקיקה, או להציע שיפורים ותחליפים שיקדמו את אותן מטרות בלי לגרום לנזקים שהחוקים במתכונתם הנוכחית עלולים להמיט, לדעתם של המבקרים.

בכנס החירום של בכירי התקשורת שמענו נימות של חשבון נפש מפיהם של אילנה דיין ואחרים, שהתבטאו כי הזעם כלפי התקשורת מוצדק, ישנם ציבורים החשים את עצמם מודרים, ויש לתקן את העיוות בעתיד. צר לנו, אך גם אם המנגינה ערבה, אי אפשר להסתפק במנגינה בלבד. שמענו דברי חשבון נפש בעבר, והם החזיקו מעמד עד לעליהום הבא.

התקשורת טענה תמיד להגנתה שהיא שומרת בעצמה על האתיקה המקצועית, כלומר היא פטורה מהביקורת החיצונית שהיא דורשת מאחרים. אבל מועצת העיתונות היא גוף ללא שיניים, וגופי הפיקוח בתקשורת מחזקים את העיוות במקום לרסן אותו.

מורי ההלכה של העיתונאים הם השופטת בדימוס דליה דורנר, נשיאת מועצת העיתונות, והפרופסור מרדכי קרמניצר. השקפת עולמם של השניים ועמדתם בזכות האקטיביזם השיפוטי זהה לחלוטין. הם מסמלים את הגישה הבלתי קדושה של יד רוחצת יד ביחסים בין התקשורת למערכת המשפט.

זוהי אותה דליה דורנר שמנעה מנתניהו ב-1999 לסגור את האוריינט האוס, ששימש כמעונו של השלטון הפלשתיני בירושלים, בטענה שמדובר במחטף בתקופת בחירות. לעומת זאת, כאשר בבחירות 2001 אהוד ברק ניסה עד לדקה ה-90 לסגור עסקה עם ערפאת, אותה דורנר דחתה עתירה לבג"ץ ואפשרה לברק יד חופשית. כעת מזכירה דורנר לח"כים מהימין שאין הם רשאים לעשות הכל, ויש לשמור על זכויות המיעוט.

לכן אם מישהו בתקשורת רוצה לשכנע אותנו שאין צורך בחקיקה, שיואיל להפריד את הצמד דורנר-קרמניצר ולהציע את אחד משני התפקידים לבעל השקפה מתחרה. 'העין השביעית' אמור לבקר את התקשורת, אבל האתר לביקורת התקשורת פועל בחסות המכון הישראלי לדמוקרטיה, בעל הכיסים הכלכליים הרחבים ובעל אוריינטציה זהה לביניש ודורנר. נראה את התקשורת נאבקת על זכותם של בעלי עמדות לאומיות לכהן כמגישי תוכניות אקטואליה, במקום להילחם על זכותה של קרן נויבך להחזיק בעוד רצועת שידור.

אם השגרירים הזרים לא מרוצים מחוק העמותות, כדאי שיציעו לנו נוסחה שקופה שבאמצעותה נוכל להבין את היחס בין הכסף המוזרם להגנה על זכויות אדם בישראל לעומת טיפול בבעיות דומות ביתר מדינות המזרח התיכון. שיספרו לנו מהם סכומי הכסף המושקעים בהגנה על זכויות האזרח של הקופטים והכורדים, בהשוואה לפלשתינים. ואם כל מטרתם היא לתמוך בגורמים חיוביים בחברה האזרחית הישראלית, כדאי שיציעו נוסחה שקופה שעל פיה תנועות ראויות מכל הקשת הפוליטית הישראלית תהיינה זכאיות לתמיכה. כך יוסר החשד שהסיוע לעמותות השמאל נועד לבחישה בפוליטיקה הישראלית.

מבול החוקים נראה אולי מעט אגרסיבי, אבל גם שביתת מתמחים או סגירת שדה תעופה יכולים להיחשב כצעד אגרסיבי. החקיקה נועדה לשדר שהפעם המחנה הלאומי רציני, וכדאי להיכנס להידברות רצינית.