בשבע 470: ציונות ועו"ד

למרות הקפדתו במצוות, עורך דין טרוור אסרסון הצליח להגיע לפסגת ההצלחות המשפטיות באנגליה, ארץ מולדתו

עפרה לקס , ה' בכסלו תשע"ב

עו"ד טרוור אסרסון | צילום: עפר עמרם

 


פתאום ביום אחד זה הגיע לכל העולם. התחלתי לקבל מכתבים מאוסטרליה, קנדה, דרום אמריקה, מכל העולם, ש'סוף סוף מישהו עושה משהו נגד הBBC', ו'חיכיתי לזה כל כך הרבה'. לא ציפיתי לתגובות האלה". מהרשת עצמה קיבל אסרסון מענה לקוני אך הוא לא הניח להם, וכעבור תקופה שוב הקליט את השידורים, השווה וכתב את הדו"ח השני
צ'כיה, מקדוניה, יוון ומדינות נוספות יוצגו על ידי עו"ד טרוור אסרסון במגוון חוזים ובעיות משפטיות ברחבי העולם. אסרסון, יהודי חובש כיפה שעלה לארץ לפני שש שנים, הספיק גם לחקור את ההטיה בשידורי ה-BBC ולגרום לעורכי התחנה הבריטית הרבה כאב ראש. עיסוקו המשולב בפוליטיקה, תקשורת ומסחר מביא אותו לתובנה שבמצב הקיים היום, בו ישראל נחשבת באירופה למדינת אפרטהייד, היא עלולה להתמודד מול סנקציות. מכיוון שהכלכלה הישראלית מסתמכת רבות על ייצוא, "על הממשלה להשקיע מיליארדים בהסברה ובשינוי הדימוי של מדינת ישראל", הוא ממליץ. בינתיים המשרד שלו, שעוסק רק בחוק האנגלי, משמש מרכז קליטה לעורכי דין מארצות דוברות אנגלית, ושואף להפוך למרכז בינלאומי למשפטים בישראל. 

שומר שבת? אין סטאז'

דרך ארוכה ומפתיעה עשה טרוור אסרסון (55) מילדות במשפחה יהודית ללא שורשים בלונדון ועד לחבישת הכיפה שלראשו. הוא גדל אמנם באזור יהודי, רק שהוא לא היה מודע לכך. משפחתו הייתה רחוקה מאוד ממסורת ורוב בני הדודים שלו התבוללו. בתום שנות התיכון החל ללמוד משפטים באוקספורד. "בלימודים שלי בתיכון למדתי על משפט מפורסם שעסק בזכויות אזרח, וזה מאוד משך אותי". כמה שנים אחר כך היה אמור לצאת לטיול עם ידידה בחוץ לארץ, וברגע האחרון החליט לשנות יעד. "שמעתי שידידה אחרת נוסעת למדינה שאף פעם לא הייתי בה. חשבתי שזו מדינה קטנה, אמצא אותה ואטייל איתה, ובאמת כך היה". כבר על המטוס בדרך לישראל נמצאה הידידה, והשניים טיילו יחד. במסגרת אחד הטיולים, מצא עצמו אסרסון יושב באוטובוס ליד אדם דתי. "הוא היה אמריקאי שהתחיל לדבר איתי והזמין אותי לעשות אצלו שבת, ובסוף השבוע הגעתי עם הידידה למקום בו הוא גר. למקום קוראים כפר חב"ד". שם המקום לא אמר לאסרסון דבר, והוא גם לא מצא את הכתובת שנתן לו איש שיחו. "מצאתי משפחה אחרת, היחידה ממוצא אנגלי בכפר, שציפתה לקבל אורחים, אבל הם לא הגיעו". המשפחה הזמינה את השניים להישאר, ואחרי כמה שעות העיר אסרסון ששם המשפחה של מארחו זהה לשם המשפחה של דודו באנגליה. המארח התעניין בפרטים, ואז קרא 'הי, זה גם הדוד שלי!'. "נסעתי למדינה זרה לגמרי עבורי, הייתי סוף שבוע שלם אצל משפחה דתית אחרי שאף פעם לא דיברתי עם מישהו דתי, ופתאום גיליתי שאני אצל קרובי משפחה!". אחרי שבת נוספת אצלם, קיבל אסרסון שם של אדם בלונדון שהקרוב הזה ביקש שיבקר. וזה כבר ממש מזכיר את הסיפור החסידי הידוע 'המטמון מתחת לגשר': "כשהסתכלתי על הכתובת, ראיתי שזה שם הרחוב שלי באנגליה. חשבתי שזה מוזר שנסעתי לארץ כדי לקבל שם של משפחה שגרה ליד הבית שלי". האיש שהתגורר באותה הכתובת, קירב את אסרסון ליהדות בתהליך שהיה ארוך ולא פשוט.

הפעם הראשונה בה שמירת המצוות שלו התנגשה חזיתית עם הקריירה המשפטית, הייתה כאשר התקבל לסטאז' בפירמה מאוד נחשבת. כדי להיות הוגן, הוא הודיע מראש שבימי שישי יהיה עליו לעזוב את המשרד מוקדם מן הרגיל. "הם הודיעו שיחשבו על זה, ואחרי מספר חודשים השיבו 'בסדר, אתה יכול לעזוב. לגמרי". המקום החדש שאסרסון פנה אליו כדי לעבור בו את ההתמחות היה קצת פחות יוקרתי, אבל הלקח נלמד. הוא הקפיד לטפל בלקוחותיו במסירות, מבלי לפגוע באמונתו הדתית אבל גם בלי הודעות מרשימות מראש.

אחרי עשור בשוק העבודה ויותר מדי שנים בעולם הרווקות, החליט אסרסון לעלות לישראל כדי לחפש אישה. "עליתי לארץ בגיל 33 ועשיתי סטאז' אצל 'הרצוג פוקס נאמן' כדי להיות עורך דין בארץ". הרעייה, שעלתה מאנגליה לישראל כבר בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים, נמצאה, אבל ההתמודדות עם השפה והעבודה לא צלחה. השניים חזרו לאנגליה, כשביניהם הבטחה שעוד יחזרו לכאן.

להתווכח זה להיות רגוע

זמן לא רב אחרי שובם לאנגליה, מונה אסרסון לראש מחלקת הליטיגציה (התדיינות) באחד המשרדים היותר יוקרתיים באנגליה, המונה 1000 עורכי דין ומחזיק משרדים ב- 20 מדינות. מאוחר יותר עבר לעבוד במשרד אמריקאי המונה 5,000 עורכי דין ונחשב לאחד מהגדולים בעולם. הוא נכנס כשותף בכיר, ועבד בסניף האנגלי שלו.

את ההתמחות דווקא בליטיגציה, 'מלכת המשפט', בחר אסרסון לאחר שקיבל עצה מידיד. וכן, הוא מרגיש שהוא במקום הנכון. "ככל שיש יותר לחץ, אני יותר רגוע. אני אוהב להיות בוויכוח". קשה לדמיין את אסרסון, איש נחמד, נעים ושקול, עומד בבית המשפט ומתווכח בלהט. "אנשים חושבים שהתחום דורש מישהו שיכול לצעוק ולהיות חזק וחריף, אבל אני רואה את זה הפוך. אני נכנס לעניין כשיש ויכוח בין שני אנשים, חברות ואפילו מדינות, והתפקיד שלי זה להרגיע את העניין. להסביר ללקוח שלי שיכול להיות שלא כדאי לו לקבל כל מה שהוא רוצה, ולהסביר לצד השני שלא כדאי להם לקבל כל מה שהם רוצים, ולהביא את שני הצדדים לפשרה".

אבל אתה לא מגשר.

"אני לא מגשר, אבל כשאנשים מופיעים בפני שופט, אי אפשר לדעת איך זה ייצא, ויש סיכוי שאתה תפסיד את הכל. באנגליה אתה צריך לשלם גם את שכר הטרחה של עורך הדין שלך וגם את שכר הטרחה של הצד השני, כך שאתה יכול להפסיד המון".

אסרסון נותן דוגמה לתיק שבו טיפל, שכלל תביעה של שניים-שלושה מיליון ליש"ט. "בסופו של דבר מצאנו פשרה שהלקוח קיבל חצי מליון. שכר הטרחה של שני עורכי הדין היה 2 מליון. וזה משנה לגמרי את התמונה".

בישראל, במיוחד בדיני משפחה, מדברים על כך שעורכי הדין דווקא מסיתים את הלקוחות לדרוש יותר.

"אני חושב שמשרדים גדולים עם תיקים גדולים, אוחזים בגישה שלי. קודם כל מדובר בלקוחות מתוחכמים שיש להם עורכי דין משלהם, כמו ממשלות וחברות ענקיות, ואי אפשר להגיד להם דברים לא הגיוניים. יש משרדים קטנים על הדרך, שחסרה להם עבודה וכל תיק שנכנס הוא פרנסה, והם צריכים להגדיל את הוויכוח בין הקליינטים".

 

 יותר שמאלני מ'הגרדיאן'

לפני 11 שנים, כשפרצה אינתיפאדת 'אל אקצה', אסרסון, משפחתו וחבריו עקבו בדאגה אחרי היריות בדרכים והאוטובוסים המתפוצצים, ועשו זאת כמובן דרך כלי התקשורת. כולם שמו לב שתחנת השידור הציבורית הבריטית ה-BBC, שהקו האנטי ישראלי לא היה זר לה, הגיעה לשיאים חדשים של הטיה.  

"היהודים כעסו על זה", הוא מספר "וכתבו על זה בעיתונים היהודיים באנגליה. אנשים אולי גם שלחו מכתבים להתלונן על קטע כזה ושיחה כזאת, אבל מכתב אחד לא שווה כלום". אסרסון, מצידו, לא רק הרגיש שחייבים לעשות משהו, אלא גם היה לו רעיון. "20 שנה לפני כן ייצגתי שני פוליטיקאים שתבעו את הBBC. הם טענו שהרשת לא נתנה להם מספיק זמן בטלוויזיה. ואני ראיתי איך הקימו את העדות".

המשרד בו עבד אסרסון שכר צוות שהקליט את השידורים במשך תקופה, ואחר כך ניתח אותם כמותית (כמה זמן שידור) ואיכותית )האם סוקרו אירועים פוליטיים חשובים או שוליים). חמוש ברעיון הזה הלך אסרסון להנהגת הקהילה היהודית. "הם אמרו 'איזה רעיון נפלא', ולא עשו כלום".

אסרסון החליט לא לוותר, ושכר בעצמו את שירותיו של סטודנט שבמשך שלושה חודשים הקשיב וניתח את השידורים. הסטודנט שנבחר היה ישראלי-אנגלי ושמאלני, כדי שלא יהיה מוטה לצד ימין. הוא גם התבקש להשוות את סיקור האירועים ברשת הבריטית לאופן בו הם סוקרו ב'ג'רוזלם פוסט' הימני, 'הארץ' השמאלני, ה'ניו יורק טיימס' וה'גרדיאן' האולטרא שמאלני. "הBBC היה גרוע יותר מהגרדיאן באותה התקופה", הוא מספר.

אסרסון לא סתם נטפל לרשות השידור הבריטית. "זו רשת ציבורית. הם מקבלים מהאזרחים באנגליה 6 מיליארד דולר בשנה. אין חברת שידור שיש לה הכנסה כזאת, וזה נותן לה כוח עצום. תמורת זה הם צריכים לשדר לפי כמה תקנות, אחת מהן                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                             זה שהשידור צריך להיות מאוזן והוגן. אין להם רשות לומר מה שהם חושבים".

כמה חודשים אחרי, בתום המחקר, הוא שוב פנה להנהגת הקהילה. "אמרתי להם: זו עבודה של סטודנט פלוס עו"ד. אם אתם רוצים להשתמש בה אתם יכולים. אני לא צריך שהשם שלי יופיע בה. אבל הם אמרו לא". אחרי הסירוב ביקש אסרסון רק מעין 'מכתב הסכמה' של הנהגת הקהילה, הקורא לראשי הרשת לשים לב לנאמר בפנים. אבל אפילו את זה הוא לא קיבל.  

אסרסון לא ידע לאן יילך עם ממצאיו. לבסוף הוא מצא עיתון זניח למדי, "שאני לא יודע אם יש לו אפילו עשרה קוראים". מדובר היה בעיתון של עורכי דין יהודים ציוניים אנגלים. אחד העיתונאים שם היה ידיד שלו והוא הקדיש לדו"ח ארבעה משפטים, והוסיף שם את כתובת האתר של אסרסון.

 "פתאום ביום אחד זה הגיע לכל העולם. התחלתי לקבל מכתבים מאוסטרליה, קנדה, דרום אמריקה,

מכל העולם, ש'סוף סוף מישהו עושה משהו נגד הBBC', ו'חיכיתי לזה כל כך הרבה'. לא ציפיתי לתגובות האלה". מהרשת עצמה קיבל אסרסון מענה לקוני של שתי שורות: 'אנחנו לא מסכימים לדוח הזה. להתראות'. אסרסון לא הניח להם, וכעבור תקופה שוב הקליט את השידורים, השווה וכתב. הדו"ח השני, שהחזיק 30 עמודים, זכה למענה של 40 עמודים. "על כל טיעון שכתבתי, הם ענו בהוכחות ועדויות".

בהמשך היה גם איום בתביעה ("אמרתי: בשמחה, אבל הם לא עשו את זה") וגם ניסיון השתקה: "יום אחד קיבלתי טלפון: 'שלום. מדבר לורד זה וזה, יש לי ידידים טובים בהנהלת הBBC ואני מזמין אותם לארוחת ערב פעם בשנה. הדוחות שלך מאוד מדאיגים אותי ואני לא אוהב אותם'. הם פנו אליו וביקשו ממנו להשפיע עליי,זה היה מצחיק". אסרסון המשיך ופרסם שישה-שבעה דוחות כאלה.

במהלך השנים היו גם עימותים חזיתיים עם אנשי הרשת, שלא ציפו למומחה לליטיגציה. "פעם ראש מחלקת המזרח התיכון הגיע לעימות פומבי איתי והוא יצא בבושה גדולה. בפעם הבאה שהם הוזמנו ושמעו שאדבר מולם, הם ביטלו השתתפות".  אנשי הרשת הזמינו פעם את אסרסון לביקור רשמי, הסבירו לו את עמדותיהם וביקשו שיחדל. אסרסון הסכים בתנאי שהם יפסיקו, וההמשך ידוע.

מה, לדעתך, גורם לעמדה האנטי ישראלית של ה-BBC?

"בכל העולם התקשורת היא בדרך כלל בידי השמאלנים. ככה זה באירופה ובמיוחד באנגליה. הם לוקחים אנשים עם דעות שלהם לצוות, כי הבוס חושב שצריך מישהו שחושב באופן ישר. חוץ מזה, לBBC יש דסק של מצרים, לוב וסוריה, ובכל אחד מהם הצוות הוא של ערבים אנגלים. כאלה שאוהבים את המדינות האלה ושונאים את ישראל". וכן, צריך גם להיזכר כמה מיליוני מוסלמים יש באנגליה.

נזכיר, כי גם ממשלת ישראל נאבקה בBBC באותן שנים, ואסרסון מספר שהוא שיתף איתה פעולה בנושא. גופים שונים הצטרפו גם הם למאבק ובסופו של דבר, הוא אומר, חל שינוי במגמת השידורים ברשת. אחרי שנים של פעילות, הוא חדל להוציא את הדוחות. "הם עדיין שונאים את ישראל, ודאי, אבל אי אפשר לומר שכל סיפור שהם מספרים בחדשות איננו מאוזן. היום יש גם גופים מסודרים שעוקבים אחרי השידורים".

כשאתה מסתובב באנגליה היום, אתה מרגיש אנטישמיות?

"כן, בדברים קטנים. למשל העובדה שראש העיר של לונדון, קן לווינגסטון, אמר משהו מאוד אנטישמי נגד יהודי והמשיך לכהן בתפקידו. כשאני גדלתי באנגליה 20-30 שנה אחרי השואה, זה לא היה כך.

אין ספק שהקהילה היהודית מרגישה שעולמה מצטמצם. יש יהודים שחוששים להסתובב עם כיפה. זה לא היסטרי, אבל זה כבר לא מקום שנוח לחיות בו כמו שהיה כשהייתי ילד".

אסרסון משוכנע שה-BBC תרמה רבות לתופעה הזאת. "יש לה חלק גדול מאוד בזה, ויותר מאנטישמיות פרטית, זו אנטישמיות לאומית. מקובל לגמרי לחשוב על מדינת ישראל כמדינת אפרטהייד.  באירופה אי אפשר להגיד 'אני סומך על ישראל'. אם אתה נואם במקום פומבי, אתה צריך להתחיל במילים הבאות: 'אני מתעב את מה שישראל עושה, אני לא סומך עליה, אבל...' אתה לא יכול סתם לומר שישראל היא מדינה שעומדת על נפשה נגד הטרוריסטים. ישראלים שלא מקשיבים לחדשות באנגלית או בצרפתית לא מבינים את זה".   

לקבל קליינט במכנסיים קצרים

במהלך השנים נולדו לבני הזוג אסרסון שתי בנות. ההורים החליטו שכשהגדולה תגיע לגיל מצוות, המשפחה תרכוש כרטיס טיסה חד כיווני לישראל. וכך אכן היה. אסרסון, שידע מה הוא מפסיד מבחינת פרנסה כשהוא מגיע לכאן, לא היה בטוח מה יעשה הלאה. אבל היה לו רעיון.

"שנה לפני כן, כשהייתי כאן בחופשה, ניגש אלי מישהו וסיפר שיש בישראל סניף של משרד עו"ד אמריקאי והם רוצים לפתוח מחלקה שתעסוק במשפט אנגלי. הוא הציע לי להיות ראש המשרד". המשא ומתן לא הבשיל לכדי גמר, ואסרסון החליט שהרעיון עצמו טוב והתכוון לפתוח משרד משלו, שמקום מושבו יהיה בישראל אך הוא יעסוק בחוק האנגלי. "לא ידעתי אם יהיה לי קליינט אחד, אבל חשבתי שהגיע הזמן לנסות, כי גם ההתכתבות במייל נהייתה לגיטימית ושיחות טלפון ליעדים בינלאומיים כבר לא היו כל כך יקרים".

כאן אסרסון מפסיק לרגע את סיפורו ומסביר מדוע, בעצם, משרדי עורכי הדין הגדולים בעולם נמצאים באנגליה ובארה"ב, ומדוע יש כל כך הרבה עבודה בתחום. לדבריו, כיום מתבצעות עיסקאות בינלאומיות רבות, מה שמצריך חוזים שיהיו כפופים לחוק כלשהו. אף צד אינו רוצה שהחוק של הפרטנר יהיה זה שתחתיו ייחתם החוזה, והחיפוש אחר חוק נייטרלי ובעל מוניטין מביא רבים אל החוק האנגלי גם אם אין לצדדים כל קשר למדינה. כדי לחתום על עיסקה הכפופה לחוק האנגלי, ובוודאי כדי לאכוף סעיפים בו, הצדדים נדרשים לעורך דין מצוי ומאושר לפעול בחוקים האלה. "לכן אני ייצגתי את יוון כמה שנים, את מקדוניה, צ'כיה ועוד וזה קורה כל הזמן".

אסרסון החל לעבוד מתוך חדר במשרד של חבר. "השולחן הראשון שלי היה הקופסה של המחשב הראשון שקניתי". גם התהייה על העתיד לא ארכה זמן רב. "ה' שלח לי שני קליינטים בצורה שלא תיאמן". הקליינט הראשון זכה לפגישה בלתי אנגלית בעליל, כאשר עורך הדין אסרסון פתח לו את דלת ביתו לבוש בחולצת טריקו ומכנסיים קצרים וכשהוא יחף. "הייתה לבתי חברה בבית הספר, שהגיעה לארץ לחופשה עם משפחתה. הם החליטו לחפש אותנו ומצאו אותנו ביום הראשון שבו הגענו לדירה השכורה שלנו בירושלים. פתאום נכנס אדם שלא הכרתי בכלל, ולא ידעתי על מה לדבר איתו, אז הסברתי לו מה אני מתכוון לעשות. הוא אמר שיש לו תיק ושהוא יעביר לי אותו. זה היה תיק די גדול, על בעלות של מלון באנגליה ששווה 30 מליון ליש"ט, וזה פרנס אותי ואת המשפחה לשנה הראשונה. אי אפשר לומר שזה לא משמיים, אחרת איך זה יכול להיות". התיק השני היה לקוח של משרדו הקודם של אסרסון. כשראשי המשרד גילו שלא נוח להם לייצג את התיק, ושהם יבקשו ממנו לעבור למשרד אחר, החליט אסרסון להציע ללקוח את שירותיו במשרד החדש שיפתח. הם מאוד שמחו, אבל הוא העמיד שני תנאים. הראשון הוא ששכר הטרחה יעמוד על מחצית ממה ששילמו עד כה. לזה הם הסכימו מיד, הוא צוחק. "והשני, הודעתי שהמשרד יהיה במקום קצת מוזר. הם חשבו שאולי בפרבר של לונדון. כשאמרתי ירושלים, הם אמרו שזה באמת קצת מוזר. אבל הם סמכו עליי". התיק, אגב, היה בהיקף תביעה של חצי מיליארד דולר. "עם זה יצאתי לדרך. וסביב שני הלקוחות האלה בניתי את המשרד".

והפחתת שכר טרחה?

"שכר הטרחה באנגליה הוא הגבוה בעולם. באנגליה שכר הטרחה שלי היה כמעט 1000 דולר לשעה. עכשיו זה חצי, ועדיין מכובד", הוא אומר, וגורם לי להביט בשעון ולחשב כמה היה יכול להרוויח במשך הזמן שבו אנחנו משוחחים.

 

האם יש מישהו שסירב לעבוד איתך משום שהמשרד היה עד לא מזמן בירושלים?

"אני משער שכן, אבל הם לא מסבירים לי את זה כך".

 

היום, שש שנים אחרי הקמתו, המשרד של אסרסון שוכן בלב תל אביב, מונה 17 עורכי דין ומשמש מרכז קליטה בזעיר אנפין. אבל המעבר משולחן קופסת קרטון לשולחן ישיבות אובאלי ורחב ידיים לא היה פשוט. בהתחלה איש לא רצה לעבוד במשרד הקטן והלא מוכר. היום, הוא מספר, אין עורך דין באנגליה שמתכוון לעלות ארצה, שלא מכיר את הפירמה.

"לעבוד כאן זה אומר שאתה לא צריך ללמוד עברית ברמה מספיק טובה כדי לעבוד בארץ, ואתה בעצם לא צריך לזרוק את כל מה שאתה יודע. אתה גם מקבל תיקים שהם ברמה שלך, שמתאימים לניסיון שלך וגם", הוא מוסיף ברמז עדין "אתה לא צריך לעבוד במשרד ישראלי שיש לו תרבות קצת אחרת". זה לא שאסרסון מנסה לשמר את עובדיו בתוך בועה, אבל הוא גורס שאחד הדברים שגורמים לאדם רוגע הוא מציאת עבודה, בפרט כזאת שלא תגרום לו להתלבט כל הזמן אם הוא הבין לגמרי את מה שהבוס אמר. כיום, כאמור, הביקוש לעבוד במשרד עולה וכך יכול אסרסון לקבל את הטובים ביותר. "לפני חודשיים החל לעבוד כאן אדם שעבד במשרד הטוב ביותר באנגליה. כשהוא למד באוקספורד הוא היה מצטיין והגיע למקום הראשון בשנה שלו. עורך דין אחר היה הכי טוב בשנה שלו בקיימברידג' וקיבל מילגה להמשך לימודים בהרווארד. הוא למד שם, ואז הגיע אלינו. לכל אחד יש רקורד שלא יאומן. אם אני הייתי פונה היום למשרד, לא הייתי מקבל אפילו ראיון".

רוב רובם של עובדי המשרד הם עולים חדשים מאנגליה, מקנדה, אוסטרליה וארצות הברית. כולם גם שומרי תורה ומצוות למעט עו"ד שכיר אחד, שיעבוד מאנגליה. "הוא גוי שבכלל רוצה להיות כומר", אומר אסרסון "לפחות הוא בחברה דתית". המשרד מתמחה בתחומי ליטיגציה, מסחרי ונדל"ן והלקוחות עדיין מגיעים מקצווי תבל: בנק בארצות הברית, קליינט במוסקבה, וייצוג של מישהו בקהיר, הנאבק משפטית עם מישהי בגרמניה. אסרסון בהחלט חושב שגל העלייה הבא יהיה מסוג האנשים שלו ושל האנשים שעובדים אצלו במשרד: כאלה העובדים במקצועות חופשיים שיעבדו עדיין בתוך חוקי מדינות המוצא שלהם, וינצלו את הטכנולוגיה המתקדמת כדי ללכת כאן ולעבוד שם.

ofralax@gmail.com