בשבע 470: יומני הנסיכים

עדנה תקשורתית כזאת לא חוו נסיכי הליכוד כבר מזמן. השרים בני בגין ודן מרידור, החברים הטובים, כיכבו בתחילת השבוע בעיתונים הגדולים

אבי סגל , ה' בכסלו תשע"ב

יומני הנסיכים

עדנה תקשורתית כזאת לא חוו נסיכי הליכוד כבר מזמן. השרים בני בגין ודן מרידור, צמד החברים הטובים, כיכבו בתחילת השבוע בראש עמודי השער של שניים מהעיתונים הגדולים. ב'ישראל היום', לצד הכותרת הראשית, פורסם קטע מטור דעה תחת השם הייצוגי "זאב ב. בגין", כולל הפניה לעמודים הפנימיים. ואילו השר מרידור הופיע ב'מעריב' במלוא תפארתו וגדולתו, לא בעצמו חלילה אלא באמצעות דוברו הבלתי רשמי, בן כספית.

מישהו צריך לבדוק מתי קיבל השר בגין מקום כה מכובד בעולם העיתונות העברית. מן הסתם כבר קרו מקרים של הפניה בתחתית העמוד הראשי, לצד כותבים נוספים. אבל הופעת יחיד בראש העמוד? האם הנסיך זכה לפריבילגיה הזאת באיזשהו עיתון כאשר ביקר הסכמים מדיניים, הזהיר מפני מנהיגים פלשתיניים או תקף את הקפאת הבנייה בימים שבהם לא הצביע בעדה? מה הקפיץ אותו פתאום לצמרת האייטמים של העיתון הנפוץ במדינה?

ובכן, מתברר שזאב ב. בגין מתנגד לאי אלו פעולות חקיקה מטעם המחנה הלאומי, ובתוכם (לא, זה לא כתוב במפורש, הקורא המיומן יצטרך להיזכר בכך בעצמו) תיקון לחוק מסוים המגביל את העיתונים. 'ישראל היום', למשל. הנה סיבה טובה להעלות על נס את הליכודניק השורשי הזה, מלח הארץ, איש כלבבנו, בני בגין. אה כן, וכמו שכתבתי: דן מרידור כבר היה תפוס.

"מרידור סימן אתמול את הקו האדום", הכריז כספית בראש עמוד השער של עיתונו, "הוא אמר את זה במרידורית, זאת אומרת בממלכתיות מהוקצעת ובאנדרסטייטמנט אלגנטי, אבל הקול היה צלול וברור". ועוד מתפייט העיתונאי: "כל מי שמכיר את מרידור יודע שהאיש אומר בערך שני אחוזים ממה שהוא חושב. בזמן האחרון יצא לו לחשוב לא מעט. עכשיו הוא דיבר". כן, האיש דיבר, וכל העם רואים את הקולות ואת קול השופר. ובמילים אחרות: אל תקרי מרידור אלא מורה הדור.

גם מרידור מתנגד לחקיקה הימנית. גם הוא מתקומם נגד הדרישה הלא הגיונית להעניש את העיתונים על טעויותיהם. אין פלא שכספית מחבב אותו. "מרידור מכיר היטב את מורשת מנחם בגין ויודע ששום חוק מגל החוקים האחרון לא היה עובר את המנהיג ההוא", טוען כספית. יכול להיות, אם כי מנחם בגין כנראה גם לא היה עוזב את הליכוד למפלגת המרכז, תומך פומבית בקדימה, דורש שתי מדינות לשני עמים ומרוויח מיליונים על גבו של ארקדי גאידמק. בהקשרים נרחבים, בגין המנוח היה הרבה יותר יריב לוין מדן מרידור. עד לפני זמן לא רב, לפחות בהיבט המדיני, גם בגין הבן היה קרוב יותר אל לוין.

רק לפני ימים אחדים פרסם אותו כספית את יומנו של אותו מרידור מימיו בקמפ-דייויד. לא, לא בשיחות השלום בין בגין וסאדאת, אלא דווקא בקמפ-דייויד של ברק וערפאת. גם לשם מרידור הגיע. האם זוהי מורשתו של מנחם בגין – לרוץ לשיחות מדיניות מטורפות תחת אש הרובים של האויב ורגע לפני בחירות? ספק גדול. אבל כאשר עתידם של השקרים העיתונאיים מוטל על הכף, אין לבכירי התקשורת ברירה אלא לגייס את בכירי הממשלה לצידם, ובמיוחד את השניים שפעם עזבו את הליכוד אבל תמיד ייחשבו לנציגיו האותנטיים.

באותה רוח

"איש הימין הקיצוני שאיים לרצוח את ראשי 'שלום עכשיו' קיבל רוח גבית מהכנסת… תוצאה של יוזמות החקיקה האנטי-דמוקרטיות ורדיפת ארגוני השמאל שנותנים לגיטימציה ומעודדים פעילות טרור", כך אמרה השבוע ח"כ זהבה גלאון ממרצ.

בסדר, אפשר להסכים עם ההצהרה הלא מאוד מבוססת הזאת, למה לא? ועכשיו, ח"כ גלאון, בואי נבדוק מי רודפת כבר שנים את חיילי צה"ל על התעמרותם-כביכול בפלשתינים, על הזילות שלהם בחיי אדם, על האדישות המוסרית שלהם. נבדוק מי דרשה להגביל את פעילותם המבצעית, לתחקר אותם על כל עדות שקרית, למנוע מהם להגן על חייהם, לקצץ את כנפיהם ותקציביהם. נראה מי לא הסכימה להגן על יישובי הדרום מפני הטילים, מי הסיתה נגד מתנחלים, מי דרשה לשלוח תנחומים לפלשתינים על מותו של מנהיגם הרוצח. נבדוק את כל אלה ועוד עניינים רבים אחרים ונמדוד את מהירות הרוח הגבית שהעניקו לרציחתם, פציעתם וחטיפתם של חיילים ואזרחים ולהשתמטותם משירות צבאי של אחרים. כי כפי שאין לבדוק את המימון של ארגוני השמאל בלבד, אין גם סיבה לבקר אך ורק את הפעילות הפרלמנטרית מימין.

האגודה לזכויות החייזר

כפי שכבר ציינתי בגיליון הקודם, אחד מעיסוקיי הצדדיים כיום הוא השלמת השכלה קולנועית דרך ערוצי הסרטים של הלוויין. הצפייה המרוכזת מאפשרת לי להבין עד כמה קל ופשוט להעביר מסרים שמאלניים בסרטי קולנוע. באופן אירוני, מסרים לא פשוטים של הזכות להרוג למען הישרדות אישית ולאומית מצויים דווקא בסרטי מכות לא מתוחכמים, ואילו מסרים פשטניים של פציפיזם ושוויון בין כל בני האדם מעטרים את הסרטים הדרמתיים, האיכותיים וזוללי הפרסים.

ב'מחוז 9', סרט בדיוני חביב ומצליח, בני המיעוטים שזכויותיהם נרמסות הם חייזרים. העלילה אמנם מתרחשת בדרום אפריקה, דבר המצביע על הקישור המיידי בין שנאת החייזרים למשטר האפרטהייד, אבל האמירה היא ללא ספק אוניברסלית, ומבוצעת באופן מבדר אך פשטני להחריד: האנושות היא הרעה, המיעוט החייזרי נרדף, והנה לנו כל התורה על רגל שמאל אחת: דעלך סני – לחייזרך לא תעביד. אצל הלל הזקן זה נשמע טוב ומרענן יותר, ובלי שום אפקטים.

יודע את מקומי

בעוד ימים אחדים, אם אצליח לשרוד עד אז, אוסיף עוד שנה עברית מלאה להיווסדי. היתה זו שנה מוזרה. בניגוד לתהפוכות המזרח התיכון ויתר חדשות החוץ, בביתי פנימה נדמה שלא קרה כלום השנה, אלא אם מחשיבים שלוש נסיעות בהולות עם ילדים לבתי חולים. ובכל זאת, זרמים תת-קרקעיים הפכו את השנה הזאת למיוחדת. אלא שצריכים להיות רגישים במיוחד כדי לקלוט את הסימנים החיצוניים הקלושים.

למשל, חתונות. זאת היתה השנה שבה קיבלתי יותר הזמנות לאירועים של ילדי חברים מאשר של החברים עצמם. אני לא מתכוון לברית מילה של ילדי החברים, אלא לבר-מצוות, בת-מצוות, חתונות ואפילו – מי היה מאמין – לידות של דור שלישי. לאחות שהיא סבתא כבר התרגלתי, בן דוד אחד עם שלושים נכדים אני מסוגל להכיל. אבל חבר בן גילי שהוא גם סב לנכדים? ואם לא די בזאת, הוא עדיין נראה צעיר ממני? זה כבר עובר כל גבול.

סימן נוסף לשינויים שעברתי בשנה האחרונה, ואולי בשנים האחרונות, זו ההיכרות שלי עם צעירי המגזר. ובכן, אין כזאת. בכל אירוע מגזרי – ולא משנה אם מדובר בהפגנה, מסיבה, בית כנסת, ביצת רווקים, טקס השבעה או סתם תמונות במוסף מגזרי של עיתון – האדם היחיד שלעתים אני מצליח לזהות הוא המאבטח בכניסה. הדור שלי כבר רחוק ממקום האקשן. במקרה הטוב, אמצא את בני דורי בחדר מורים של ישיבה תיכונית, אם לא בחדר המנהל. שאר העולם שייך לצעירים, ובגילי הנוכחי – עם כל הכבוד לרעמת השיער ולחיבה הספציפית שלי לביסלי – אני כבר לא שם.

אבל ישנו סימן אחד מטריד יותר, וגם קשה יותר לזיהוי, וזו האמונה הפוחתת והולכת שלי ביכולת להשתנות ולשנות. הסימן הזה נמצא עדיין בשלב החלחול, עדיין לא שולט בי לחלוטין. יעידו על כך השבועיים האחרונים שבהם התנזרתי מקפה – אולי ההוכחה המוחצת לכך שכל דבר אפשר לשנות. אבל אני מרגיש את המעבר מתקרב, את המאובנות הפנימית והחיצונית שתהפוך אותי יום אחד לזקן מריר וסנילי, בניגוד לצעיר המריר והסנילי שאני היום. זוהי תחושה מדכאת, שהדרך להילחם בה היא להפוך את השנה הבאה למיוחדת באמת, יוצאת דופן מכל הבחינות. יש לי כבר תוכנית מסודרת, ואני רק צריך להסתכל בדף וליישם אותה סעיף אחר סעיף. רק רגע, אני צריך בשביל זה למצוא את המשקפיים. איפה למען השם הנחתי אותם?