בשבע 470: סדר, זיכרונות

רופאים שפעם למדו בעל פה ספרים עבי כרס נעזרים כיום במחשב, אבל אסור להם להזניח את הפציינט האנושי שיושב מולם

חנה קטן , ה' בכסלו תשע"ב

רופאים שפעם למדו בעל פה ספרים עבי כרס נעזרים כיום במחשב, אבל אסור להם להזניח את הפציינט האנושי שיושב מולם * וגם: שיטת תרגול טובה לשמירה על הזיכרון


כבר לפני מספר שנים אמר לי אחד מילדיי המלומדים, כשראה אותי מעיפה מבט ביומן שלי: "אמאל'ה, ברור שאין לך אלצהיימר, כי את תמיד זוכרת לפתוח את היומן שלך כשאת רוצה להיזכר במשהו"
בשנים האחרונות אני מוצאת את עצמי מנהלת מעין תחרות חסרת-תוחלת עם אתרים ברשת הגדושים במידע שגוי ובמיתוסים שלא שׂיערום אבותינו, ועוסקת בחלק משמעותי מזמני במרפאה בעקירת דיס-אינפורמציות ובתיאום ציפיות, במקום לעסוק ברפואה נטו. הרבה מהנשים הנחמדות פונות אליי עם ציפייה לפתרונות פלא בלחיצת כפתור, או יותר נכון במשיכת קולמוס בכתיבת מרשם לתרופת פלא. זה אכן מתיש. לעיתים יש לי רושם שהפציינטיות מצפות שאעשה נפלאות, כך שלאחר ביקור אחד ויחיד הן תוכלנה לבשר לחברותיהן שבעיה מורכבת שלא נמצא לה פתרון מזה שנים נפתרה בהינף העפעף ובהזזת הגבה של ד"ר קטן...

אך המציאות היא אחרת. יש לי כובעים מקצועיים רבים, למשל כ'נהגת בוס' (כפי שתיארתי פעם), אך לדאבון ליבי עדיין אין לי כובע של קוסמת. אכן, חוכמת הרפואה התפתחה מאוד בדור האחרון, ובשטח הגינקולוגיה בפרט היתה בשנים האחרונות קפיצה של דורות, כך שמה שהיה נכון כשהייתי סטודנטית, בהרבה תחומים, נהיה 'ארכיאולוגיה רפואית'; ובכל זאת אין פתרון לכל בעיה (כמו שהסיסמה 'יש פתרון לכל מתיישב' היתה אשליה...). פשוט, אין דבר כזה.

ייתכן שרושם זה נוצר בגלל מדורים של שו"ת ס.מ.ס. שפורחים כפטריות לאחר הגשם ובהם דנים בנושאים ברומו של עולם בקודים מקוצרים, ולעיני כל ישראל. כמו כן, בקליק תמים במחשב, בכל נושא העולה על רוחנו, ניתן להגיע בן רגע למחוזות רחוקים, לספריות בסין או ביפן, ולשלוף עשרות מאמרים עדכניים. עובדה זו גורמת לנו להרגיש שהמידע שנמצא בקצות אצבעותינו מקנה לנו שליטה מלאה בנושא המדובר. הטעות היא בכך שאוסף של אינפורמציה (ועוד יותר - דיסאינפורמציה) אין בו כדי להעניק כלים לתובנה מעמיקה, ויש צורך באינטגרציה של הנתונים בצורה מקצועית על מנת לשלוט בנושא באמת. ולכן רפואה היא אוּמנות, ולכל פציינטית תופרים את החליפה האישית שלה.

פעם השליטה בחומר היתה 'סיפור' רציני. בשנות הלימודים וההתמחות הארוכות למדנו מתוך ספרים עבי כרס שהפנו את הקורא בהם למאמרים מהדור הקודם, וכתבי עת עדכניים הושאלו לסטודנטים מהספרייה הרפואית ללילה אחד בלבד. עתה כל המידע נמצא במרחק של לחיצת כפתור, ואין כמעט צורך להתאמץ ולזכור אלפי פרטים, בתוכם גם כאלו שחיי אדם תלויים בהם. כל רופא עובד לא רק מול הפציינט אלא גם מול המחשב, ולעיתים המחשב הופך לעיקר והפציינט לטפל.

אין ספק שיש תועלת גדולה בתוכנות הרפואיות הממוחשבות, שלא רק מוציאות טפסים מוכנים ומדויקים בכל נושא ומייתרות את הצורך לקרוא את כתב החרטומים של הרופא, אלא גם מחייבות את הרופא לעבוד בצורה מסודרת. הן מזכירות לו מה הוא צריך עוד לעשות, מגישות לו את רשימת האבחנות המבדלות והבדיקות הרלוונטיות לכל בעיה ואת ההגבלות שיש לכל תרופה ולאינטראקציות בין-תרופתיות, דברים שהשכל האנושי היה יכול לשכוח בקלות. אבל אני תמיד מזכירה לעצמי שהפציינטית היא העיקר והמחשב טפל, ואת כל תשומת הלב צריכה היא לקבל, ולא המחשב שלפניי. דרך אגב, אני מקפידה שהמחשב יעמוד בצד השולחן ולא במרכזו, כדי לזכור מי כאן במרכז הבמה - הפציינטית שהגיעה אליי כי היא צריכה אותי, ושאני אמורה בעזרת ה' לעזור לה.

אך ההרגל שלא לזכור דברים משפיע לכל רוחב הקו: כשאני מצרה על כך שאני מתחילה לשכוח דברים, משיבים לי הילדים: "זה בגלל שאת כל כך עמוסה, אמאל'ה, זה לא בגלל הגיל חס ושלום". כבר לפני מספר שנים אמר לי אחד מילדיי המלומדים, כשראה אותי מעיפה מבט ביומן שלי: "אמאל'ה, ברור שאין לך אלצהיימר, כי את תמיד זוכרת לפתוח את היומן שלך כשאת רוצה להיזכר במשהו". אכן, אבחנה מדעית ביותר.

האמת היא שכדי להימנע מירידה בזיכרון צריך לתרגל אותו. כמו שמבצעים פעילות גופנית לחיזוק הכושר הגופני והשרירים - כך גם הזיכרון זקוק לריענון, וישנם כבר מרכזים רבים שעוסקים בשיפור הזיכרון ברמה המניעתית. אבל לא צריך ללכת רחוק; אפשר למשל לנסות לזכור בעל פה מספרי טלפון שימושיים, במקום להשאיר את כולם לחסדיו של הזיכרון בפלאפון. חמותי, ירבה ה' שנותיה, שנכנסה כבר לשנתה התשעים, מתַרגלת באופן יום-יומי את זיכרונה. לפני השינה היא משננת מדי לילה את כל שמות צאצאיה: שמונים ושלושה נכדיה ומאתיים ושניים ניניה (נכון לרגע זה). כדי לשמור על הקשר ביניהם היא הנהיגה לפני שנים מסורת של שליחת מכתב 'סירקולר' (מכתב משפחתי חודשי) לכל צאצאיה בדואר אלקטרוני. במכתב זה היא מפרטת שוב ושוב את שמות וגילאי הנכדים והנינים (כן ירבו!), וכך היא נמצאת בקשר עם כולם. עיקר הסוד הוא שבדרך כלל זוכרים את מה שאוהבים ביותר, ואהבתה הגדולה היא צאצאיה!

גם אני אימצתי לעצמי מנהג זה של מכתב משפחתי חודשי, בו אני מסכמת את החודש שחלף על אירועיו המרגשים, ומנסה לא לשכוח להכניס מילה או סיפור על כל אחד ואחד מהצאצאים. לעיתים מתנדבים בן הזקונים או בנות הזקונים להקליד עבורי את המכתב, וכמובן מזכירים לי לא לשכוח פרטים חשובים; אך אני בדרך כלל מעדיפה לאחוז במקלדת בעצמי. אני נהנית מאוד מכתיבת המכתב החודשי הזה, ואני מקווה מאוד שילדיי נהנים לקרוא אותו...

אמנם יש, לעיתים, חן מיוחד בשכחה הזו, בכך שהיא מונעת חיכוכים מיותרים. המוח הרי בוחר לשכוח מה שלא נוח לו לזכור. כשפעם אחת הבנות הקטנות 'נעלמה' מהבית והגיעה רק לאחר ארוחת הערב, היא אמרה לי: "שכחת שאמרתי לך שאני חוזרת מאוחר היום?" טוב, זה הגיל... הרבה לימודי זכות יש לי כעת, על עצמי ועל אחרים, עקב בעיות הזיכרון שנהייתי מודעת להן, וזו אכן נחמה פורתא.