חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

גליון 470ראשיהפצה

הוא עוד ישוב - בגליון השבוע

מגמה אופטימית ומתרחבת מצביעה על יותר ויותר דתל"שים שחוזרים לקיים אורח חיים דתי
01/12/11, 18:32
רבקי גולדפינגר


ד"ר אונגר: "צריך להיזהר מלשייך ולקטלג אותם. אל תגידו 'אה, הוא הוריד את הכיפה, זהו, זה נגמר'. הרבה פעמים זהו תהליך והכל יכול להשתנות. היו לנו מרואיינים שתיארו איך הם חיו חיים חילוניים באופן קיצוני של אכילת טריפות, של פריצות, היו שהשתלבו במנזרים בהודו. ובסוף, אני מזכירה, הם חזרו לנהל חיים דתיים לכל דבר"

מוטי כהן: "הרבה מרואיינים טענו שהם 'חצו קווים' כי הם רצו להתנסות גם בחיים חילוניים. הם היו מעוניינים לבדוק מה יש שם שאולי יפספסו. ההבנה הזו תקל בוודאי על ההורים להכיל את התהליך הלא פשוט הזה, ולאפשר לצעיר למצוא את דרכו וזהותו הדתית בקצב המתאים לו"

ד"ר מיכל אונגר: "דתל"ש מחפש דתל"שית. למרות שכדתל"שים הם מאמצים דפוסי התנהגות חילוניים, הם ממשיכים לחפש מישהו שמדבר בשפה שלהם ושעבר גם הוא את מה שהם חוו. הם מסבירים שהבינו במודע או בתת מודע, שאם הם יתחתנו עם אדם שאיננו דתי משמעות העניין "שאין דרך חזרה", כהגדרתם"
מגמה אופטימית ומתרחבת מצביעה על יותר ויותר דתל"שים שחוזרים לקיים אורח חיים דתי | מחקר חדש מגלה, מתוך ראיונות עומק עם עשרות דתל"שים שחזרו, כי קשר חיובי עם הורים ומחנכים וההחלטה על נישואין והקמת בית הם גורמים מכריעים בהחלטה לשוב לקיום מצוות | וגם: האם דתל"שים חוזרים להיות דתיים יותר מהוריהם?

מי לא מכיר בסביבתו הקרובה נער או נערה, שבמהלך גיל העשרה השאירו את עולמם הדתי מאחור והפכו לדתל"שים - דתיים לשעבר? התופעה הזו כבר איננה בגדר חידוש, אולם מחקר חדש מגלה מגמה הולכת וגוברת גם בכיוון ההפוך: דתל"שים רבים, אשר ניהלו במשך שנים אורח חיים חילוני לחלוטין, מקבלים על עצמם מחדש את המחויבות לשמירת מצוות. את התופעה חוקרים ד"ר מיכל אונגר ומוטי כהן, מהמכללה האקדמית לחינוך 'תלפיות'.

 מאוכזבים מהחיים החילוניים

זוג החוקרים, המכנים את התופעה 'דתלשל"ש': דתי לשעבר-לשעבר, הופתעו מהיקפה. "כשיצאנו לדרך לפני ארבע שנים, הבנו שקורה משהו בשטח ויש איזו חזרה של חבר'ה מהציבור הדתי-לאומי שוב לחיים הדתיים. ככל שהזמן עבר והתקדמנו במחקר, תפסנו שמדובר במשהו הרבה יותר גדול ממה שבכלל שיערנו בהתחלה. היום אני בפירוש יכולה לומר שזו תופעה של ממש", מציינת ד"ר אונגר.

מוטי כהן, שותפה למחקר ומרצה לפסיכולוגיה חינוכית במכללת 'תלפיות', מוסיף כי מדובר בבשורה להורים ולאנשי החינוך. "בשנים האחרונות, לצד התופעה המוכרת בקרב צעירים של עזיבת הדת, נחשפנו לתהליך חדש של חזרה בתשובה מהחזרה בשאלה. עשרות המרואיינים שלנו, שמהווים רק חלק מאוכלוסייה הרבה יותר גדולה, החליטו, שנים לאחר שהצהירו שהם כבר לא דתיים, כי זה לא בדיוק מה שהם ציפו לפגוש בחוץ והגיע הזמן לשוב ולקיים אורח חיים דתי. כיום, לאחר סיום המחקר, אין לנו ספק שמדובר בתופעה משמעותית ביותר ולא רק בכמה צעירים בודדים. זה מחייב, לעניות דעתי, את תשומת הלב של הורים ומחנכים. יש בהחלט מה ללמוד מהאמירות והתובנות של אותם צעירים, שעברו דרך ארוכה עד ששבו מחדש לכור מחצבתם", אומר כהן.

מחקרם של השניים מבוסס על ניתוח ראיונות עומק שערכו עם בוגרי החינוך הציוני דתי. מלאכת איתור המרואיינים היתה פשוטה למדי, עובדה המלמדת אולי על מידת שכיחותה של התופעה. "הגיעו אלינו עוד ועוד מרואיינים שהתאימו לדרישות והיו מעוניינים להשתתף במחקר. באיזשהו שלב היו לנו יותר מדי הצעות למרואיינים ואמרנו 'זהו, יש לנו מספיק. אנחנו לא מקבלים יותר פניות'".

צמד החוקרים הקפיד על סקאלה רחבה ככל האפשר של מרואיינים, שתשקף עד כמה שניתן את המגוון הקיים בציבור הדתי-לאומי. "בחרנו בצעירים מאזורים שונים בארץ. כאלו שגרו בעיר, בהתנחלויות, בעיירות פיתוח, ביישובים קהילתיים או בקיבוץ הדתי. הם באו מכל רחבי הארץ, מהצפון הרחוק ועד הדרום. הקפדנו על חלוקה מגדרית מתאימה. המרואיינים בני עדות שונות וגדלו בבתים בעלי רקע דתי שונה. והם כמובן, כולם בוגרי מוסדות החינוך השונים של הציונות הדתית: ישיבות תיכוניות, תיכונים רגילים ואולפנות. השתדלנו לייצג כמה שיותר בצורה מדויקת את הציבור הדתי-לאומי".

כל הנחקרים הם בעשור השלישי לחייהם. ד"ר אונגר מדגישה כי בבחינת תהליך גיבוש הזהות הדתית, מימד הגיל הוא גורם משמעותי. "עד היום, המחקרים השונים שבחנו את תופעת הדתל"שים התייחסו ברובם לצעירים עד גיל 19 בערך. אחת המסקנות של המחקר שלנו היא שיש לבדוק את תופעת החילון לאורך זמן ולא רק בגילאים הצעירים שהיו מקובלים עד כה. זה תהליך שמתחיל בעזיבה בגיל הנעורים, אבל נגמר לעיתים שנים מאוחר יותר בשלב ניצני הבגרות, בסוף שנות העשרים. נכון, הספקות אצל חלקם מתחילים כבר בגיל 13 ותהליך היציאה בשאלה מתרחש בדרך כלל בגיל העשרה. אבל בעוד שטווח גילאי המרידה נע בין 13 ל-19, טווח הגילאים של החוזרים אל הדת נע בין 19 ל-28. בעידן שלנו ככל הנראה, הכל מתאחר ובספרות המקצועית זה מוגדר כ'בגרות מתהווה'. הצעירים של היום לוקחים את הזמן ולא ממהרים להתחייב בגיל מוקדם לנישואין, לעבודה קבועה ולגיבוש הזהות הדתית. כתוצאה מכך, גם התהליך של גיבוש הזהות הדתית והחזרה לאורח חיים דתי הוא ארוך וממושך", מסבירה אונגר. "לכן, ההמלצה שלנו היא קודם כל להיות סבלניים עם התהליכים הארוכים שעוברים הילדים. בדיקה וגיבוש זהות הוא מהלך נורמלי וכיום הוא מסתיים בגיל מאוחר יותר מבעבר, בסביבות גיל שלושים".

להשאיר דלת פתוחה

"למרות שדברים מסוימים הכעיסו אותם או העציבו אותם, הם אמרו: 'אנחנו מכבדים את הבחירה שלך ואתה עדיין הבן שלנו'. זה היה איזשהו שחרור של החבל אבל לא ניתוק. יכולתי לפרוח מהקן, ואז יום אחד להגיע הביתה ולהגיד להם 'זהו, חזרתי'" (מתוך עדותו של אחד המשתתפים במחקר).

אחת המסקנות המרכזיות במחקר היא שרובם של הצעירים מייחסים חשיבות רבה לקשר עם הוריהם בתהליך השיבה אל העולם הדתי. הנחקרים ציינו שהידיעה כי יש לאן לחזור והתחושה שהמשפחה נמצאת שם עבורם, היא היא שאפשרה את חזרתם. "המסקנה היא חד משמעית", מבהירה ד"ר אונגר, "המשפחה חייבת לשמר את הקשר עם המתבגר, גם לאחר שהפסיק לקיים אורח חיים דתי. אמר לי אחד המרואיינים משפט מדהים: 'ברגע שההורים שלי קלטו שהם צריכים לקבל אותי כמו שאני - אז התחילה הדרך שלי חזרה'. אנחנו ממליצים להורים, למרות הצער והכאב שהם בוודאי חשים בעקבות עזיבת בנם או בתם, בשום פנים ואופן אין לנתק את הקשר. תדאגו לשמור על קשר רציף, דואג ואכפתי".

"בעבר, מי שעזב את הדרך 'ישבו עליו שבעה', במובן הממשי או במובן המטפורי", מוסיף כהן. "הבן או הבת שיצאו לתרבות אחרת שילמו מחיר כבד של נתק מהמשפחה. היום קיימת יותר הכלה ומתינות. הורים, תשאירו דלת פתוחה. אל תשרפו גשרים", הוא מזהיר. "לראות את הבן או הבת בוחרים בדרך שונה זה קורע לב, ולפעמים נדרשים עצבים של ברזל. אבל גם אם הבן עזב את העולם הדתי ומתנהג בניגוד מוחלט לחינוך שקיבל מההורים - אין לשבור את הכלים ולנתק את הקשר. חשוב לשדר 'אתה הילד שלנו, אנחנו אולי לא מסכימים עם הדרך שבחרת, אבל נמשיך תמיד לאהוב אותך'. הנחקרים שלנו חזרו ואמרו: 'ההורים שלנו, עם כל הכאב, היו שם בשבילנו'".

ומה בנוגע לחשש מהשפעה שלילית של הבן או הבת על שאר בני המשפחה? הקבלה ללא תנאי, על פי כהן, איננה סותרת שמירה על מספר עקרונות וכללים בסיסיים בבית. "חשוב להגיע להסכם עם הילד שעזב, בין אם הוא גר בבית בתקופה הזו ובין אם הוא מגיע לביקורים מדי פעם בשבתות ומועדים. עליו לכבד את ציפיות ההורים להתנהגות דתית בסיסית בד' אמות הבית, שתאפשר הן לו והן להוריו לקיים חיים משותפים מתוך כבוד הדדי. אני מכיר כאלו שדרשו מהילד לחבוש כיפה כשהוא מבקר בבית, או לא לחלל שבת ליד האחים הקטנים. כל משפחה והדברים שחשובים לה".

כהן רואה את התהליך הארוך של גיבוש הזהות הדתית כנובע דווקא מתוך ייחודו של הדור. "אני חושב שמדובר בדור מיוחד, שיותר מחפש ושואל. בדור הזה אין שום דבר שהוא מובן מאליו. זה דור של העלאת ספקות ותהיות כחלק מתהליך של בירור. שום דבר כבר לא בטאבו והצעירים מעזים יותר. הרבה מרואיינים טענו שהם 'חצו קווים' כי הם רצו להתנסות גם בחיים חילוניים. הם היו מעוניינים לבדוק מה יש שם שאולי יפספסו. ההבנה הזו תקל בוודאי על ההורים להכיל את התהליך הלא פשוט הזה, ולאפשר לצעיר למצוא את דרכו וזהותו הדתית בקצב המתאים לו".

כהן מדגיש כי אמנם תהליך החילון הוא כואב ומתסכל, אך דווקא בשל כך נדרשים ההורים להתנהל מתוך שיקול דעת. לדבריו, חלק מההורים אף נזקקים לסיוע ולתמיכה מקצועית כדי לצלוח את המשימה. "זו בהחלט תקופה לא קלה. להרבה מההורים קשה לקבל את התהליך הזה כי הוא מלווה בהמון בושה, רגשות אשמה ותחושה צורבת של כישלון. לכן כשצריך, כדאי להתייעץ עם אנשי מקצוע. אחד הנחקרים סיפר, שלאחר שנים אמו הבינה שהעמידה לו דרישות לא הגיוניות בתחום הדתי. באותה תקופה של מרידה הבן לא היה יכול לעמוד בהן, וזה הוביל לוויכוחים קשים ומיותרים. אם היא היתה הולכת לייעוץ, זה היה נחסך משניהם. ההורים צריכים לשדר אופטימיות, להגדיר גבולות בגמישות האפשרית ולנהל עם הילד דיאלוג מתמיד", מסכם כהן.

הבית האידיאלי של המחנכת                                

"המחנכת בשביעית פשוט הצילה לי את הנשמה. היא נתנה לי מרחב והיתה עושה לי שיחות, הייתי מתקשרת אליה אחרי הלימודים. היא היתה אדם לדוגמה" (מתוך עדותה של משתתפת במחקר).

אונגר וכהן מצאו כי בנוסף לקשר עם ההורים, גם לקשר עם דמות של רב או מחנך וכן דמויות משמעותיות אחרות מן העבר, יש חשיבות רבה בתהליך החזרה אל הדת. "אחד המרואיינים, לדוגמה, סיפר על רב בישיבה התיכונית שלו, שמאוד התעניין בו כתלמיד. הרב פנה אליו ממקום מקבל ונכון. באותם ימים זה לא עזר, אבל שנים מאוחר יותר זה היווה חלק מהגורמים שסייעו לו לחזור. היתה מרואיינת אחרת, שסיפרה על מחנכת במדרשה שהיא למדה בה, שמספר פעמים יצא לה להתארח בביתה. גם בימים שהיא לכאורה זרקה הכל, היה לה ברור: 'כזה בית אני רוצה'. זה נשאר לה חקוק בזיכרון כבית אידיאלי. החוויות החיוביות האלו מעודדות לחזור", קובע כהן. "מחנכים צריכים להפנים שהיחס והתגובה שלהם מסוגלים למתן את היציאה של התלמיד לעולם החילוני או להוות גורם משמעותי בדרך חזרה. וזו אחריות לא קטנה", הוא אומר.

ד"ר אונגר ממליצה להורים ולמחנכים לנקוט משנה זהירות ולהקפיד לא לקטלג את הצעיר תוך כדי תהליך גיבוש הזהות הדתית. "הגדרות כאלו לא בהכרח משקפות את התפישה הדתית העצמית של המתבגר, ויוצרות חסימה רגשית והתנהגותית בינו לבין ההורים שלו", היא מסבירה. "צריך להיזהר מלשייך ולקטלג אותם. אל תגידו 'אה, הוא הוריד את הכיפה, זהו, זה נגמר'. גם כשהמצב נראה עגום אל תיכנסו לפאניקה. אל תתייאשו. הרבה פעמים זהו תהליך והכל יכול להשתנות. היו לנו מרואיינים שתיארו איך הם חיו חיים חילוניים באופן קיצוני של אכילת טריפות, של פריצות, היו שהשתלבו במנזרים בהודו. ובסוף, אני מזכירה, הם חזרו לנהל חיים דתיים לכל דבר".

גורם שלישי שעלה במחקר כמשפיע על החזרה לשמירה על קיום מצוות הוא הקמת משפחה. כמחצית מהמרואיינים ציינו, שהשיקול הדומיננטי עבורם ברצון לחזור ולקיים אורח חיים דתי קשור להולדת ילדיהם והסוגיה של בחירת מסגרת חינוכית עבורם. "הרבה סיפרו שכשהילד הראשון נולד, משהו פתאום התחיל לדגדג להם". ד"ר אונגר מביאה כדוגמה את יוני (שם בדוי), שבסיום לימודיו בישיבה התיכונית השליך בבת אחת הכל. כל הערכים הדתיים שעליהם חונך קרסו כמגדל קלפים. לא שבת, לא כשרות, לא חגים, לא כלום. לשירות הצבאי התגייס במסלול הרגיל לשלוש שנים. את רעייתו, דתל"שית בעצמה, הכיר דרך חבר משותף. החתונה היתה חילונית למהדרין. ואז, כשנולדו ילדיו, החל יוני לדון עם רעייתו על דרך החינוך שעליהם להעניק לדור ההמשך. את הבן הבכור החליטו, לאחר התלבטויות לא פשוטות, לשלוח לגן דתי. בעקבות הבן, חזרו אט אט אף הם להקפיד על אוכל כשר ושמירת שבת. יוני הצטרף למניין בבית הכנסת הסמוך לביתם. אשתו הלכה בעקבותיו ולבסוף, לאחר תהליך פנימי עמוק, הושבה הכיפה אחר כבוד לראשו והוא שב לנהל אורח חיים דתי. "המרואיינים מסבירים את זה בתחושה פנימית, שאין להם כהורים זכות לנתק את הילדים שלהם משרשרת הדורות והם חייבים לחשוף אותם לאווירה ולחינוך יהודי. זו נקודה שמאוד בלטה במחקר. אותם צעירים שהופכים להיות הורים לוקחים אחריות על הילדים שלהם, מה שלא תמיד עשו בנוגע לחיים הפרטיים שלהם".

רוב המשתתפים במחקר, אגב, מצאו בני או בנות זוג דתל"שים שעברו תהליך דומה ויחד בחרו לשוב למסגרת הדתית. "דתל"ש מחפש דתל"שית", אומרת ד"ר אונגר, "למרות שכדתל"שים הם מאמצים דפוסי התנהגות חילוניים, הם ממשיכים לחפש מישהו שמדבר בשפה שלהם ושעבר גם הוא את מה שהם חוו. הם מסבירים שהבינו במודע או בתת מודע, שאם הם יתחתנו עם אדם שאיננו דתי משמעות העניין 'שאין דרך חזרה', כהגדרתם. זה הסבר שעלה שוב ושוב". כהן מוסיף כי העובדה שרוב הנחקרים נישאו לבן או בת זוג מרקע דומה, מובילה למסקנה שהנישואין עם דתל"ש מאפשרים לבני הזוג לשמר חלקים מהעבר הדתי, עד להחלטה אם ומתי לחזור לקיים אורח חיים דתי.

האם בתהליך חזרתם מאמצים הדתל"שים את אותה דרך דתית שספגו בביתם? התשובה לכך, כצפוי, איננה חד משמעית. "זה מאוד מעניין להיווכח שחלקם מתייצבים על אורח חיים יותר דתי ממשפחת המוצא. יש ביניהם כאלו שהם כיום חרד"לים, חסידים, ברסלבים. אבל כולם לא אהבו להכניס את עצמם להגדרות", משיבה ד"ר אונגר, "אחת המרואיינות ענתה לי, כשניסיתי להבין איך היא רואה את עצמה כיום: 'אני לא חרדית, לא דתית-לאומית, לא לייט ולא חרד"ל... אני מתקרבת לה'".

rivki@besheva.co.il