בשבע 470: חוזרים הביתה?

בפרקים הקודמים: תמר וטלי עדות להמלטה של יוסק'ה לוין בדיר. כשהן חוזרות הביתה, מגיעה שיחה מחו"ל שהן כל כך חיכו לה.

הודיה בונן-אלק , ה' בכסלו תשע"ב

פרק 13

דודה אפרת המשיכה להחזיק את שפופרת הטלפון. אני וטלי עמדנו לצידה, חסרות סבלנות. לפני רגע שמענו ממנה שמישהו יבוא לאסוף אותנו מחר. היינו מבולבלות לגמרי. טלי הביטה בי. "אין סיכוי שאני הולכת מכאן", היא אמרה בהחלטיות, "בדיוק כשהתחיל להיות מעניין!"

הנהנתי באיטיות. גם אני לא רציתי ללכת. אבל מה עושים אם זה מה שהחליטו בשבילנו?

ואז, סוף-סוף, דודה אפרת העבירה לנו את השיחה. אמא שאלה הרבה שאלות. ניצלנו את ההזדמנות כדי להשוויץ במאורעות היומיים האחרונים. "גם פציעה, גם גנבים, גם פעילות ביטחון לילית, ועכשיו אני שומעת על טלה שחזר לחיים..." נאנחה אמא מעבר לים, "ואני חששתי שיהיה לכן... משעמם!"

"אני רוצה להישאר כאן לתמיד!" טלי הצהירה בחופשיות ואני חייכתי. כשהיינו בשנה שעברה בבית מלון באילת היא אמרה בדיוק אותו דבר, ושכחה שלפני שנתיים הצהירה שבא לה לגור ברמת הגולן.

"אולי תחזרו לשם בשבוע הבא", אמא אמרה, ואני זיהיתי את נימת הקול שלה. ידעתי שהיא עומדת להגיד משהו שלא ימצא חן בעינינו. "אבל מחר ירמי ואפרת נוסעים לנופש ואני לא רוצה שתישארו שם לבד. אז ביקשתי מרונית שתאסוף אתכן אליה לכמה ימים".

"מה?!" אמרנו יחד, מלאות אכזבה. רונית היא החברה הטובה של אמא, שגרה בדיוק שני רחובות מאיתנו בפתח תקווה. יש לה בית כמעט זהה לשלנו ושני ילדים קטנים, בני ארבע ושנתיים, שאוהבים לצפות באותו סרט מצויר שוב ושוב. או במילים אחרות: שעמום מוחלט.

"מה עם נדב ונעמה?" טלי שאלה ושלחה מבט לכיוון דודה אפרת, שעמדה לא רחוק מאיתנו.

אפרת ענתה במקום אמא. "הם נשארים בבית", היא הסבירה, "חשבנו שתישארו יחד במשך היום ובלילה השכנה תבוא לישון כאן".

"ובכל זאת, אמא שלי מעדיפה שנהיה כל הזמן תחת השגחת מבוגר", השלמתי את דבריה בדכדוך.

ניצוץ נדלק בעיניה של טלי. ידעתי מה היא חושבת. יומיים שלמים בלי מבוגרים! כל הבית לרשותנו! היא לא תוותר על ההרפתקה. היא ניכסה את שפופרת הטלפון לעצמה ובמשך שתי דקות רצופות התחננה לאמא. עמדתי לידה והוספתי רעשי רקע, כמו: "נכון!", "היא צודקת" ו"גם אני!". עד שטלי חייכה בחדוות ניצחון וניתקה את השיחה.

"אנחנו נשארות," היא הודיעה בחגיגיות, "אמא השתכנעה".

***

בבוקר ישבנו ארבעתנו סביב שולחן המטבח. טלי, בפיג'מה ובשיער סתור, שתתה שוקו וחייכה חיוך רחב. תיארתי לעצמי שהיא מדמיינת את שתינו בוהות בסרט המצויר של הילדים של רונית ומשתעממות עד אין קץ.

"אז מה עושים היום?" נעמה שאלה. "מה מתחשק לכם?"

נדב פיהק. גם הוא הרשה לעצמו לישון עד מאוחר היום. "אני בעד ללכת לדוג", הוא הפתיע את כולנו כעבור רגע, "במאגר". חשתי עקצוץ התרגשות. אף פעם לא יצאתי לדוג. ידעתי היכן המאגר – שבליבי קראתי לו "האגם", למרות שבעצם מדובר בבריכה גדולה לאגירת מי גשמים – וזכרתי שיש בו דגים. אבל ללכת לדוג אותם?!

"וגם פיקניק!" נעמה התלהבה מהרעיון וכבר קמה מהשולחן, "אני אתחיל להכין אוכל. מישהו יודע להכין חביתה?"

"אני", אמרתי ונדבקתי בהתלהבותה. יום שלם של בילוי בחיק הטבע נשמע לי נהדר, רק קיוויתי שאף אחד לא יבקש ממני להתקרב לדגים אמיתיים.

נדב הלך למחסן וחזר עם חכה ארוכה. "יוצאים לדרך", הוא אמר והושיט לכולנו כובעי טמבל שנראו לי מגוחכים. אבל טלי חבשה אחד במעוקם, קפצה מהכיסא ורצה להתלבש. "ולחשוב שהיינו צריכות לשמור על הילדים של רונית!" היא קראה באושר רגע לפני שדילגה משם הלאה.

המשך בפרק הבא