בשבע 470: שאלת השבוע

האם התיקון המוצע לחוק לשון הרע מסכן במיוחד את העיתונות הלאומית והדתית?

עורך: ירעם נתניהו , ה' בכסלו תשע"ב

חרב פיפיות נגד הימין | שי גפן, עורך עלון 'ארץ ישראל שלנו'

החוק לגופו הוא חוק טוב ויעיל. מה שמרגיז הוא שלהקת התקשורת צווחת בקול אחד ומאורגן שמדובר ב'חוק ההשתקה'. הרי אין יותר מגוחך מהטענה הזאת שבאה מאותם גופים שבמשך שנים משתיקים וחונקים את הימין, מכפישים ומעליבים ציבורים שלמים ואישים שלא עולים בקנה אחד עם האידיאולוגיה של הברנז'ה. ומנגד הם 'מאתרגים' ומעלימים עין מסוררים ששייכים לצד השמאלי. תשאלו את אמנון אברמוביץ' המומחה לענייני אתרוגים.

ברמת העיקרון החוק בהחלט יכול להרתיע ולהוריד את רמת ההכפשות נגד הימין. ואולם, כמי שמכיר את ההיסטוריה של יחסי תקשורת, בתי משפט, פרקליטות, התיאומים הגלויים והנסתרים בין אותם גופים והאינטרסים המשותפים שלהם בשיטת 'יד רוחצת יד', החשש הגדול הוא שהחוק ייהפך לכלי שרת דווקא בידי גופי השמאל והתקשורת הכללית בניסיון להשתיק עוד יותר את מחאת הימין והציבור הדתי-לאומי.

אותם בתי המשפט שיתחשבו בתקשורת הכללית ובגופים מהשמאל, יחמירו ויענישו דווקא את החלשים, קרי הימין. בעוד שלהשמצות ולהכפשות מהכיוון השמאלי בבתי המשפט יגלגלו עיניים ויסבירו שבסך הכל הם השתמשו במילים מטפוריות וכו', הרי אצל הימין והחרדים זה ייהפך "ל'מילים המסוגלות להרוג', להסתה והכפשה ודיבה. הרי 'כולם' יודעים שהשמאל הוא נאור ומתקדם ואילו בימין ישנם חשוכים ומסוכנים שכל היום מכפישים ומסיתים.

והנה דוגמה רק מלפני שבוע: שופט בית המשפט השלום בירושלים, עודד שחם, דחה על הסף את תביעת לשון הרע שהגיש נועם פדרמן נגד זכיינית ערוץ 2 קשת בגין מערכון ששודר בתוכנית 'ארץ נהדרת', ובו הוצג פדרמן כמי שדוגל בפגיעה בחיילי צה"ל ועושה שימוש במילה 'נאצים' כלפי חיילי צה"ל. השופט קבע כי זהו מערכון סאטירי, ועל כן יש להבין את הדברים המובאים בו בהקשר זה. שחם הדגיש כי המערכון ממוקם בתוך תוכנית סאטירה, וקבע כי אמירה הומוריסטית אינה מתפרשת כטענה עובדתית. הבנתם?

 

לרכך את החוק | עוזי ברוך, עורך אתר 'ערוץ 7'

עדיין מוקדם להביע דעה נחרצת על "תיקון חוק איסור לשון הרע (הרחבת סעדים)" – כן, זהו שמו היבשושי משהו של החוק – אשר עבר במליאת הכנסת בקריאה ראשונה. החוק יעבור עוד דרך ארוכה עד שייחקק על ספר החוקים של מדינת היהודים, וצפויים בו שינויים ושיפורים, אשר ייתכן שישנו את פניו ואת משמעותו עבור העיתונות הלאומית והדתית.

למרות זאת, כבר עכשיו ניתן לומר בוודאות שבכל הנוגע לעיתונות הדתית והלאומית, אשר מתאפיינת בכלי תקשורת קטנים יחסית הסובלים מחסרון כיס כרוני, החוק החדש עלול, בסבירות גבוהה, להפר את האיזון הדק בין המחויבות לאמת ובין המחויבות להשמעת מגוון של דעות ולפעולה עיתונאית אקטיבית.

שערו בנפשכם עורך עיתון קטן, או שמא אתר אינטרנט מגזרי, אשר מבקש לפרסם תחקיר על 'בצלם', 'שלום עכשיו', 'הקרן החדשה' או כל גוף אחר מסוגה זו, ואשר מקבל איום בתביעה על סך 600 אלף שקלים (פיצויים בלי הוכחת נזק + תוספת זדון, על פי החוק החדש).

אותו עורך יודע שאם במקרה תביעה שכזו תתקבל (ומי שעדיין לא יודע, עובדות הן דבר הניתן לפרשנות, ובית משפט הוא מקום שאליו יודעים איך נכנסים אבל לא יודעים איך יוצאים) או שבית המשפט יכפה פשרה על הצדדים, המשמעות המיידית היא סגירתו של כלי התקשורת. האם העורך יעז לפרסם תחקיר שכזה?

כמו כן, חוק כזה יגביר את המוטיבציה לתביעות סרק. כלי תקשורת קטן, בלי סוללת עורכי דין, לא מסוגל להתמודד עם ארבע תביעות בשנה גם אם יזכה בכולן. כלי תקשורת כזה פשוט יסגור את שעריו וההפסד יהיה של כולנו.

ניסוח מרוכך של החוק, אשר כוונת יוזמיו נכונה וטהורה, יועיל לערך האמת הרבה יותר מאשר החוק בניסוחו הנוכחי.

 

תיקון רצוי | עו"ד נדב העצני

שמעתי את הטיעון הזה ואני לא קונה אותו. קיימת דיס-אינפורמציה רבה לגבי התיקון המוצע וחשוב להבין את העובדות.

ראשית, בנוגע לגובה הפיצוי והסכום שמותר לבית המשפט לפסוק בלי הוכחת הנזק. גם היום בתי המשפט יכולים לפסוק אפילו מיליון שקל, מעל התקרה המוצעת, בלי הוכחת נזק. בניגוד לתאונת עבודה וכל תביעה נזיקית רגילה שבה חייבים להוכיח נזק, בלשון הרע ודיבה מודדים את הפגיעה הפוטנציאלית ואת הנזק המוערך לשם הטוב. הרבה פעמים לא מדובר באמת בהוכחת נזק.

מעבר לכך, קיים גם היום בחוק סעיף מפורש - 7 א', ולפיו אפשר לפסוק 50 אלף שקל בלי הוכחת נזק ו-100 אלף אם הוכח זדון בפרסום הדיבה. כל מה שמבקשים עכשיו הוא להעלות את התקרה של הסכומים הללו. ויוסבר שהסעיף הקיים לא גורם לכך שאוטומטית השופטים נותנים את הסכומים שנקובים בחוק, אלא מדובר בכלי שיפוטי שהשופט יכול להשתמש בו ויכול שלא.

בעקבות התיקון לחוק אינני רואה כל בעיה בכך שלשופטים יהיה כלי טוב יותר, שיאפשר להם לפסוק גם בלי הוכחת נזק 300 אלף שקל במקרה חמור במיוחד. הכלי הזה רק יגן על הציבור מהקלות הבלתי נסבלת של ההשמצה. בעיתונות הכללית, וגם בעיתונות הימנית והדתית, יש ידיעות שאף מילה בהן אינה נכונה. בעיתונות החרדית ההפקרות מרחיקת לכת מאוד, ואת זה צריך בהחלט לתקן.

אוסיף ואומר שדווקא לנוכח הגדלת התקרה הפוטנציאלית לפיצוי, סביר שמרבית השופטים ינהגו ריסון בנושא הזה. לכן אין להתרשם מזעקות השווא של התקשורת ושל השמאל הפוליטי, ששניהם מונעים משיקולים זרים ולא ענייניים. לשמאל מפריע שהימין סוף סוף מחליט לשלוט, והעיתונות מבקשת, בטבעיות, להסיר ממנה כל סיכון אפשרי.

המסקנה היא שהתיקון רצוי והוא יוביל את התקשורת ליותר אחריות וזהירות. מי שיטעה בתום לב לא יעמוד בסיכון שהוא לא היה מצוי בו לפני כן, אבל מי שירשה לעצמו להכפיש בלי חשבון ייתקל בבעיה.

 

 

תשובות הגולשים

 

לדתיים אין ממה לפחד

עיתונות דתית אמורה להיות כזו, שחוק שכזה, רק יקודם אצלה בזרועות פתוחות, לא? הרי המשמעות של המילה 'דתית' היא שמירה על מצוות התורה. ושמירת הלשון, כידוע, היא אחת מהן. אז מה יותר טבעי מלהביא למצב שבו אנו לא כותבים דברים שקריים ומסולפים ומעוותים? זה משהו שאמור להגביל?! ה' ירחם אם רק כסף הוא מה שיעצור אדם שאמור להיות ירא שמיים מלפרסם דברים רעים ללא בדיקה.

זה שיש כאלו שלמדו מהעיתונות החילונית ליצור מדורי רכילות וגועל נפש ללא שום לקיחת אחריות, לא מכניס אותם, לפחות בעיניי, תחת הכותרת 'דתית' אלא 'רפורמית'.

דוד יצחק, קריית ארבע

 

כותרות חיוביות

כל מערכת עיתון, כידוע, מחפשת כותרות מרעישות שיגרמו לקוראים אותן להתמכר. על כן, פעמים רבות הם אינם בוחלים בשום אמצעי כדי לספק כותרות לקוראים. וכבר ידוע מאמר החכם "המטרה מקדשת את האמצעים".

אבל אנחנו בני הציונות הדתית, אשר אמונים על תורת רבותינו, אסור לנו לילך בדרך הזאת. בארץ הקטנה והיפה שלנו יש די והותר כותרות כדי לעניין את הקוראים שלנו, כגון פעילויות ברחבי יהודה ושומרון שכמעט אף אחד לא שומע עליהם. הגדולה שלנו להיות עיתון ערכי ומוסרי מצד עצמנו, ולא על ידי שמכפישים את שמם של חברינו.

משה חיים סויסה, בני ברק