בשבע 470: התנועה לאיתרוג ראש הממשלה

היוזמה החדשה לשינוי שיטת הממשל נועדה לאפשר לראש ממשלה ימני לשבור שמאלה בלי להתחשב בעמדת מפלגתו ובוחריו

דברים שרואים מכאן , ה' בכסלו תשע"ב


הלל הזקן לא הטיף להנציח מצב שבו כאשר השמאל זוכה בבחירות הוא שולט ללא עוררין ומעביר החלטות מרחיקות לכת באמצעות קניית עריקים, ולעומת זאת כאשר הימין שולט חובה עליו לגזור על עצמו ריסון
היוזמה החדשה לשינוי שיטת הממשל נועדה לאפשר לראש ממשלה ימני לשבור שמאלה בלי להתחשב בעמדת מפלגתו ובוחריו * מאבקו של בני בגין במהלכי החקיקה לריסון בג"ץ פוגע בדמוקרטיה ובמעמד בית המשפט, ומביא לחוסר איזון במידת ההרתעה ההדדית בין המחנות הפוליטיים

 

סֶר רונלד רוצה שינוי

לאחרונה התפרסם בתקשורת שראש המוסד הקודם, מאיר דגן, יעמוד בראש עמותה בלתי מפלגתית לשינוי שיטת הממשל. הרעיון, כפי שמסביר לנו פרופ' אוריאל רייכמן, לוחם בלתי נלאה לשינוי שיטת הממשל, הוא להעניק לראש הממשלה את הכוח לשלוט גם ללא קואליציה. פירושו של דבר - נקל על ראש הממשלה להתכחש לבוחריו ולסיעתו הפרלמנטרית. הרעיון הזה ישווק בקמפיין לציבור, ולבטח גם יזכה לרוח גבית מאלה שנלחמים היום למען 'הצלת הדמוקרטיה הישראלית'.

מסבירים לנו ששינוי שיטת הממשל נחוץ על מנת לשמר יציבות שלטונית בישראל ולמנוע סחיטה של ראש ממשלה על ידי הסיעות הקטנות. אך האמת היא שאין עוד צורך לחזק את ראש הממשלה, הוא כבר חזק דיו. מעמד ראש הממשלה בישראל התחזק ללא הכר לאחר שקיבל את הסמכות לפטר שרים. ראש הממשלה הפך ליציב עוד יותר מאז שאימצה ישראל את שיטת הצבעת האי-אמון הקונסטרוקטיבית, בנוסח הרפובליקה הפדרלית הגרמנית. על פי השיטה הזאת, אין די בכך שהכנסת תביע אי-אימון בראש הממשלה כדי להפילו, אלא יש צורך בהצבעת אמון בראש ממשלה חלופי. הדבר מונע ברית בלתי קדושה בין הימין לשמאל להפלת ראש הממשלה, מכיוון שנדרשת הסכמה בין מצביעי האי-אמון לגבי זהות מחליפו. מאז שקמה הרפובליקה הפדרלית בגרמניה בשנת 1949 אירע רק מקרה אחד של הפלת ראש הממשלה בהצבעת אי-אימון קונסטרוקטיבית.

גם בישראל נשק אי-האימון הפך לאקדח קפצונים, שנועד לעשות רעש ולגרור תשומת לב ותו לא. הדרך המעשית להפלת ממשלה אצלנו היא הקדמת הבחירות ופיזור הכנסת. אך היות שחברי כנסת מכהנים אינם ששים ללכת לבחירות, התרגיל הזה מצליח רק בתנאי שהצטברה המון מרירות כלפי הממשלה גם בתוך הקואליציה.

ממשלות מתפרקות גם כאשר ראש הממשלה סבור שיש לו אינטרס להקדים את הבחירות. שמעון פרס והעבודה פעלו בשיטה זאת ב-1996, כאשר סברו שימשיכו לרכוב על רצח רבין עד לניצחון מוחץ בבחירות. גם ציפי לבני סברה בטעות לפני הבחירות האחרונות שהשריר שעשתה כלפי ש"ס יניב פירות לה ולמפלגתה אם הבחירות תוקדמנה. העובדה שגם פרס וגם לבני שגו בהערכותיהם והתפתו לבחירות מוקדמות אינה מעידה על חוסר היציבות של השיטה הקיימת אלא על שיקול דעת מוטעה.

אין מנוס מהמסקנה שהיוזמה לחיזוק ראש הממשלה נועדה לספק רשת ביטחון לראש ממשלה שהטעה את בוחריו והתכחש למצע מפלגתו, על מנת שיוכל להוביל יוזמות דרמטיות בתחום המדיני - כמובן בכיוון מאוד מסוים. את זה אנו למדים ממעורבותו של רב אלוף (מיל') אמנון ליפקין-שחק, שדעותיו ידועות. דמות פחות ידועה לציבור הישראלי היא סר רונלד כהן, איש עסקים יהודי-בריטי יליד מצרים וראש ה'פורטלנד טרוסט'. הפורטלנד טרוסט הוא ארגון שמחזיק משרדים בעזריאלי וברמאללה ופועל לחולל שלום אזורי דרך שיפור מצבם הכלכלי של הפלשתינים. הקרן דואגת למימון דירות עממיות לפלשתינים, כולל בעיר החדשה רוואבי. בראש המשרד הישראלי של הקרן עומד תת אלוף (מיל') עיבל גלעדי, הזכור לרע כמסבירן הגדול של הגירוש. אגב, השתדלנות של רונלד כהן אינה זוכה להכרת תודה. אדרבה, הערבים מאשימים אותו בניצול לרעה של כוחו הכלכלי כדי להשפיע על שליח הקווארטט טוני בלייר.

סר רונלד משוכנע שדין ישראל כדין צפון אירלנד, ואם רוצים שלום אין זו אגדה - כך התבטא בכנס הנשיא. כאיש עסקים הוא מלין על כך שהפוליטיקאים נגררים אחרי דעת הקהל. בחזון שלו הפוליטיקאים אמורים למלא רק חלק שולי במשוואה, ואת הבכורה תופסים מומחים מקצועיים ואנשי עסקים. מדובר כמובן בכביש עוקף דמוקרטיה. קול ההמון אולי עלול לטעות, אך כך גם המומחים ואנשי העסקים. אחרת אירופה לא היתה מגיעה למצבה הנוכחי.

ליוזמה הזו יש גם פן חיובי. היא מלמדת שהשמאל נואש מלנצח דרך השיטה הנוכחית. המאבקים הפנימיים בתוך קדימה ובתוך מפלגת העבודה (נוכח כוונתו של איתן כבל להתמודד על ראשות ההסתדרות מול עופר עיני - פטרונה של שלי יחימוביץ') רק חיזקו את הפסימיות הזאת, והיא שהולידה כנראה את היוזמה החדשה.

 בני בגין - דמוקרטיה בע"מ

השר בנימין זאב בגין משמש בתפקיד הנשק הכבד של מתנגדי יוזמות החקיקה שנועדו להחזיר את האיזון בין הרשויות, ולמנוע מעמותות המשמשות כידן הארוכה של ממשלות זרות להשתלט על הדיון הציבורי. את בני בגין אי אפשר לנפנף בתוך הליכוד כפי שאפשר להתעלם מהשר המזדמן דן מרידור.

בטור שפרסם בעיתון 'ישראל היום' מלגלג בגין על החברים המבקשים לעצמם שלטון ללא ריסון עצמי נוסח מפא"י, ומגייס לעזרתו את דברי הלל הזקן "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". בגין הבן היה יכול להיתלות גם במורשת אבות. אביו מנחם בגין נהג באצילות, מנע מלחמת אחים והציל את המפעל הציוני ומדינת ישראל בהבלגה שגזר על תנועתו בתקופת הסזון ולאחר הטבעת הספינה אלטלנה.

אולם ההחלטות שנקט מנחם בגין, וכן מאמרו של הלל הזקן, אינם נוגעים לחוקים שנגדם יוצא בגין הבן. מאמרו של הלל נועד להשתית יחסים הדדיים ומתוקנים בין איש לרעהו. הוא בוודאי לא קורא למדיניות של הושטת הלחי השנייה. הלל לא הטיף להנציח מצב שבו כאשר השמאל זוכה בבחירות הוא שולט ללא עוררין ומעביר החלטות מרחיקות לכת באמצעות קניית עריקים, ולעומת זאת כאשר הימין שולט חובה עליו לגזור על עצמו ריסון גם כאשר הוא בטוח שהצעדים שהוא מציע מועילים למדינה.

פרופ' רוברט דהל, אחד המומחים הגדולים לתיאוריה הדמוקרטית, חקר את התגבשותן של דמוקרטיות וקבע שגורם ההרתעה תורם להתפתחות הדמוקרטית. כאשר מחנה פוליטי אחד מבין שהתנהגות כוחנית מצידו תגרור מעשי נקם מצד המחנה היריב עם התחלפות השלטון, הדבר פועל לטובת הריסון. לכן, הריסון העצמי החד-צדדי שמטיף לו בגין אינו מחזק את הדמוקרטיה אלא מערער אותה. השמאל משתכנע שיוכל לנהוג כאוות נפשו כאשר הוא בשלטון, ולאחר חילופי שלטון הוא יפנה ללא בושה ליריביו וידרוש מהם ריסון. אהרון ברק - מי שגילה שרירותיות בסינון מועמדים לבית המשפט העליון ופסל 'בעלי אג'נדה' שחרגו מהאג'נדה שלו, מי שהפך חוק יסוד שהושג במחטף ל'מהפכה חוקתית', הוא זה שפונה היום למחוקקים בשם הריסון העצמי.

לכן גם הרצון להוכיח שהמחנה הלאומי מסוגל לשלוט ולתרגם את רעיונותיו לשפת החקיקה אינו פסול. אך בני בגין מבצע גניבת דעת של ממש כשהוא הופך את סדר הדברים. החקיקה שבני בגין פעל לחנוק לא נולדה כמפגן כוח או כסדרת חינוך. יוזמי החקיקה לא פעלו ברוח יאיר לפיד, שהצדיק את הגירוש על מנת ללמד את המתנחלים לקח. יריב לוין ודני דנון ביקשו באמצעות החקיקה לחזק את הדמוקרטיה הישראלית.

הדמוקרטיה הישראלית והכבוד לשלטון החוק אינם יוצאים נשכרים כאשר נוצרת זהות מוחלטת בין שלטון החוק לבין אקטיביזם שיפוטי לצורך קידום ערכי מדינת כל אזרחיה. הכבוד לבית המשפט העליון אינו מתחזק כאשר שלושת השופטים בוועדה לבחירת שופטים, בניגוד לחוק האוסר התייעצות ביניהם, מצביעים תמיד כגוש אחד כדי להנציח את האוריינטציה השלטת בבית המשפט העליון.

בלי להזכיר את בני בגין סתר פרופ' משה ארנס, שאמון לא פחות מבגין על ההדר הבית"רי, את התיזה שניסיון להשפיע על הרכב בית המשפט העליון מהווה סכנה לדמוקרטיה. אדרבה, טען ארנס בטור שפרסם ב'הארץ', היא מהווה תרומה לדמוקרטיה ולחיזוק האמון בבית המשפט העליון: "הצורך להבטיח את האמון המלא של רוב אזרחי ישראל בשיפוט של בית המשפט העליון הוא בעל חשיבות עליונה לדמוקרטיה הישראלית".

בני בגין עשה לעצמו מלאכה קלה. במקום להתעמת עם הטיעונים של ארנס, הוא הפעיל את המכבש הארגוני הנתון בידיו בוועדת השרים לענייני חקיקה, על מנת לגזור על החקיקה מוות קליני. גישה זו מזכירה צד פחות סימפטי של מורשת בגין, שבא לידי ביטוי בוויכוחים הפנימיים בתוך תנועת החירות.