בשבע 470: הרבי אמר

למי באמת מתגעגעים מאות השלוחים הפרושים על פני הגלובוס

יוני קמפינסקי, קראון הייטס , ה' בכסלו תשע"ב

יוני קמפינסקי מעולם לא היה חסיד חב"ד, אבל כמה ימים בכינוס השלוחים השנתי של החסידות בניו יורק והרמת כוסיות 'לחיים' ברצף, עזרו לו להבין למי באמת מתגעגעים מאות השלוחים הפרושים על פני הגלובוס | וגם: איפה נמצאת הנקודה הישראלית בכינוס ואיך בתמונה אחת מתקנים את חטא מגדל בבל?


בצל המשבר הכלכלי, ההתנהלות בחב"ד יכולה להוות מודל לכמה חברות ברחבי העולם. בחב"ד מספרים כי דרכם לשרוד את המשבר נובעת מהוראותיו של הרבי לגבי בתי חב"ד, שאומרות שכל בית חב"ד מתנהל על פי היכולת של השליח וחבריו לגייס כספים מאנשי האזור, או במילים פשוטות - כל אחד דואג לעצמו
עשר וחצי בלילה, נמל התעופה בן-גוריון. אחד אחד מגיעים חברי משלחת העיתונאים לנקודת המפגש. אנו בדרך ל"כינוס השלוחים" של חב"ד בניו-יורק, אליו מגיעים מדי שנה שליחי חב"ד המפוזרים בכל רחבי העולם.

עוברים את הרישום לטיסה ומחכים ליד עמדת הבידוק הביטחוני. איש הקשר שלנו מחב"ד מבקש שנחכה, צריך לעשות משהו אחד חשוב לפני שנוסעים. מחפשים נקודה נוחה, והחב"דניק מניח שקית ומוציא ממנה בקבוק מרשים של שתייה חריפה. זה יהיה ה"לחיים" הראשון שלנו, או יותר נכון זה שסימן פתיחתו של "לחיים" אחד ארוך במשך כל ימי הכינוס. שותים ופוצחים בניגון ספונטני אך מתבקש. כל החבר'ה של המשלחת הם דתיים ומכירים את הקודים, אין צורך להראות מקום בסידור או להוציא כיפת-כותל מהכיס. בנקודה הזו ברור לכולנו - זו הולכת להיות משימה עיתונאית שונה מהרגיל.

הפיזור שעוזר לשרוד את המשבר

ביום חמישי בבוקר זה מתחיל. אוספים אותנו מהמלון ומגיעים ל-"770" - בית מספר שבע מאות שבעים ברחוב איסטרן פארקוויי שבשכונת קראון הייטס בניו יורק (לעולם אל תאמרו 'שבע מאות שבעים' אלא 'סבן-סבנטי', שלא תצאו טירונים). זהו המרכז העולמי של כל חסידות חב"ד והמקום שהיה בית מדרשו של הרבי מליובאוויטש זצ"ל. אמרנו זצ"ל? בית המדרש המרכזי ב-770 מאוכלס ברובו על ידי הפלג המשיחיסטי של חב"ד, שעבורו המושג "זצ"ל" כלל לא רלוונטי. 

אנחנו פוגשים את הרב משה קוטלרסקי, איש המרכז לענייני חינוך של חב"ד, שעומד מאחורי הכינוס הענק. מדובר באיש עשייה שדואג לכל צורכי השליחים, ויש הרבה מאוד כאלה. הוא מספר על השליחים המפוזרים בכל רחבי העולם ואומר שישנם מקומות ותוכניות שהוא לא יכול לספר עליהם. איפה שיש יהודי - יש חב"ד, הוא מבהיר. "אנחנו מוכרים תורה, מוכרים מצוות", מספר הרב קוטלרסקי, "זה הרי מוצר מדהים. אם הוא ארוז בצורה טובה ומוצג כיאות - בהחלט ניתן לשווק אותו".

גם כאן, בכינוס הגדול, אנו פוגשים את הזווית הישראלית. אמנם בישראל אין קהילות מבודדות, אין תרמילאים נודדים, ולא צריך לבנות מקוואות מכלום. בכלל, בישראל נדמה שאנשים חשופים יותר לדת ולמסורת. אבל מסתבר שזה בדיוק האתגר. בישראל אנשים מרגישים יותר קרובים וקיימת תחושת ה"סבא שלי היה רב", אבל דווקא בגלל זה האתגר שונה ולעיתים יותר קשה לשבור את הקרח. "אנחנו גם מתמודדים עם התדמית שמייצרים לחברה החרדית", מספר הרב מוני אנדר מאגודת צעירי חב"ד, "תפקידנו להראות את היופי ואת האמת שבעולם התורה והיהדות".

בצל המשבר הכלכלי, ההתנהלות בחב"ד יכולה להוות מודל לכמה חברות ברחבי העולם. בחב"ד מספרים כי דרכם לשרוד את המשבר נובעת מהוראותיו של הרבי לגבי בתי חב"ד, שאומרות שכל בית חב"ד מתנהל על פי היכולת של השליח וחבריו לגייס כספים מאנשי האזור, או במילים פשוטות - כל אחד דואג לעצמו. זה לא רע כמו שזה נשמע, להיפך: הכסף המגויס לא נעלם במעלה היררכיה של ארגון, אלא נשאר בבית חב"ד המקומי. התורם מרוצה מכך שהכסף שלו מגיע ליעד המבוקש והשליח יודע בדיוק מה לעשות עם הכסף, מה חסר ומה לא. המשבר לא פוסח עלינו, מספרים בחב"ד, אך בסייעתא דשמייא עוברים אותו ורואים ישועות. 

רבים ממשתתפי הכינוס מכירים אותנו, העיתונאים. חלקם מכירים את שמות הכותבים מבינינו ואחרים מזהים את פרצופיהם של אלה שמופיעים מול המצלמות. אך התגובות הן רחוקות מ"הי, אני מכיר אותך!", או "אתה זה מהטלוויזיה", אלא נוגעות לתכנים ולמסרים שאנו מעבירים. התחושה שנותנים לנו השליחים היא שבעצם אנחנו באותה סירה - הם מדברים איתנו רבות על השליחות שיש בתפקיד העיתונאי, ובאחת ההתוועדויות אף מקדיש הרב דקות ארוכות להתייחסות ישירה אלינו העיתונאים ולחשיבות הבנת תפקיד התקשורת בחיינו.

 

שבת שלום ו"לחיים" לרבי

שבת נכנסת ותפילת מנחה מתחילה ב-770. כפי שהזכרתי, אמנם מדובר במעוז של המשיחיסטים, אך למרות זאת אין כאן חיכוכים והמוני שליחים נכנסים לתפילה. כשהחבורה שרה "יחי אדוננו... מלך המשיח", אף אחד לא מעיר, לא מצקצק בלשון ולא מנסה להחליף שיר. מחכים בסבלנות, לומדים בינתיים משהו ממאמרי הרבי ואז ממשיכים יחד. לאחר מכן אני שומע שזו גם המדיניות בהנהגת חב"ד הרשמית: לא להיאבק במשיחיסטים אלא להמשיך בדרכו של הרבי.

"אנחנו מוכרים תורה, מוכרים מצוות". כינוס שלוחי חב"ד בקראון הייטס, השבוע

ממשיכים לארוחת שבת אצל המשפחות המארחות. אח, האירוח בקראון הייטס. זה כבר משהו שאי אפשר לתאר במילים, כמו שאומרים בחב"ד - "הן ברוחניות והן בגשמיות". המשפחות קיבלו אותנו בשולחנות עשירים ומגוונים ובעיקר בחיוכים רחבים ובתחושה של בית.

כזכור, הרבה הרמות "לחיים" ליוו את הארוחות, את הקידושים ואת ההתוועדויות, ולעיתים היה נדמה שהעיסוק בו, או בשמו האמיתי - האלכוהול, הוא גדול ממה שציפיתי. החב"דניקים מסבירים על ידי הציטוט מדברי חז"ל ש"גדולה לגימה שמחברת", כלומר שהסיטואציה היא זו שמחברת בין הלבבות ולא התרכובת האלכוהולית עצמה. אני מהרהר בנושא ובינתיים מרים עוד כוסית "לחיים".

הרבה סיפורים נשמעים בשבת, כולם ללא יוצא מן הכלל על הרבי. אני מעלה את השאלה מה היה קורה אילו הרבי היה בחיים. אי אפשר שלא לחוש שיש כאן דפוס התנהגות של ציבור שלם שנמצא עדיין עמוק באבל על מנהיגו הדגול, וכולם משתפים איש את רעהו בסיפורים כמו אלה שנשמעים כשיושבים שבעה על הנפטר.

שופינג רוחני

לקראת סיום הכינוס ולמרות שזה קצת מעיק עלי, אני מבין שהאלכוהול, המשיחיסטים והעיסוק האינטנסיבי בסיפורי הרבי בעצם מאפשרים לי להרגיש את החוסר בו. אפילו אני, שלא הכרתי אישית את הרבי זצ"ל, חש געגועים אליו. פגשתי חסידים בעלי עוצמות שאי אפשר לתאר, הכמהים לאותו מנהיג אהוב שהפך אותם, וממשיך להפוך אותם גם היום, למה שהם. מנהיג שכה חסר בתמונה הזו.

אני מביט בהם מהצד נאספים לצילום הקבוצתי, כולם מתיישבים ויוצרים יחד תמונה פנורמית ענקית, ולאחר מכן בדינר המסכם של הכינוס רוקדים יחדיו בריקוד ענק ומשלהב. אני נזכר בווארט שאמר לי מישהו קודם לכן: מדובר כאן בתיקון חטא מגדל בבל. שם פיזר אותנו ה' בין הארצות ובין הלשונות, ובדורנו מגיעים שליחי חב"ד ומקבצים את כולם יחד, למרות הארצות ולמרות השפות השונות, כדי להתקרב לקדוש ברוך הוא.

בשעה האחרונה לפני הטיסה חזור, כשאני מוצא את עצמי רץ מחנות לחנות לשופינג של הרגע האחרון, אני חושב על שליחי חב"ד שמגיעים לניו-יורק לארבעה-חמישה ימים אינטנסיביים של "שופינג רוחני", בהם הם רודפים אחרי כל סיפור, כל התוועדות ואפילו כל "לחיים" כדי לחוות את החוויה באופן הכי עוצמתי שאפשר. מכאן, מניו-יורק, חוזר כל אחד בנפרד לשליחות ולהתמודדויות היומיומיות באווירה שרחוקה מאוד מזו שבקראון הייטס, והם זקוקים לכמה שיותר צידה לדרך. ממה שאני ראיתי, הם אכן הצטיידו כיאות. ולא רק הם. לחיים!