גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

תעשו טובה - ידידיה מאיר

השבוע - דברים גרנדיוזיים הרבה פחות. שורת עניינים קטנים-גדולים שאם נאמץ, יעשו לכולנו את החורף הזה חמים יותר
08/12/11, 17:42
ידידיה מאיר

הגרעין האיראני, הבחירות במצרים, קריסת היורו – על כמה מכל הדברים האלה, שכולם עוסקים בהם המון, יש לנו בעצם השפעה ממשית? אז השבוע - דברים גרנדיוזיים הרבה פחות. שורת עניינים קטנים-גדולים שאם נאמץ, יעשו לכולנו את החורף הזה חמים יותר:

 

אשרו הגעה

ברגעים אלה ממש תלויות על המקרר שלכם כמה וכמה הזמנות לשמחות, כן תרבינה. ברור שיש תאריכים שהם בסימן שאלה, וברור שאינכם יכולים להתחייב חודש מראש שתבואו, ובכל זאת, יש הזמנות שכבר יש לכם לגביהן תשובה ברורה: כן או לא (אי"ה). אז למה לחכות עד הרגע האחרון ולא לתת תשובה מוחלטת? הרי בעלי השמחה, ולא משנה אם זו חתונה, בר-מצווה או פדיון פטר חמור, מוטרדים מכל כך הרבה דברים, החל מבחירת המנות ועד התאמת המפיות והעניבות – ועל הכל מרחפת השאלה הגדולה שיש לה השלכות גם נפשיות וגם ארגוניות: כמה יבואו? כל מי שעשה שמחה מכיר את זה. בואו ננסה במאמץ קטן להוריד מהם לפחות את העניין הזה. לכו עכשיו למקרר ותודיעו להם כבר.

הציעו עבודה

מקובל לקטר על כך שבציבור הדתי-לאומי אין מספיק מודעות לעניין השידוכים. זה לא נפוץ כמו אצל החרדים, לא מקבלים על זה כסף כמו אצלם, ולכן אנשים בכלל לא חושבים להציע. זה נכון, אבל מה לעשות שאני חושש לעשות משהו בתחום הזה, לאחר שהשידוך היחיד שהצעתי בחיי הסתיים באירוע רב נפגעים? נראה לי ששברתי שיא: ההצעה העליבה לא רק צד אחד, אלא את שני הצדדים גם יחד. צריך כישרון מיוחד בשביל להפגיש, זאת אומרת להתקיל, בחור ובחורה שלא רק שהם לא מתאימים, אלא שכל אחד מהם רואה בשני משהו נחות ממנו בצורה משמעותית, וכל אחד מצלצל למחרת לכעוס עליך איך בכלל חשבת שהיצור הזה עשוי להתאים לו. בקיצור, שליש גיהנום.

מאז אני מנסה להועיל במלאכת זיווג הרבה פחות מורכבת: לשדך אנשים למקום עבודה. כולנו מכירים את החבר או את בן-המשפחה שעכשיו בדיוק התפטר/פוטר/השתחרר מהצבא/סיים לימודים ולא מוצא את מקומו. האם עשינו הכל, או אפילו קצת, כדי לנסות למצוא לו עבודה? ואני לא מדבר על השמה מקצועית או חיפוש דרך משרדי כוח אדם. סתם, האם עצרנו לרגע לחשוב שמא אנחנו יודעים, על הדרך, על משרה שיכולה להציל את חייו? סליחה על המילים הדרמטיות, אבל כן, השעמום מביא לידי חטא, ועבודה טובה מביאה לידי שלום בית, סיפוק, אושר. וגם לידי תלוש משכורת.

בשרו טוב

הנה ציטוט שמובא במילים כאלה או אחרות מפי החזון אי"ש, ר' אריה לוין, הרב מרדכי אליהו, הרב ש"ך, הרבי מלובביץ'. "מבקשים ממני להתפלל על יהודי חולה", כך אמר על פי השמועה אותו גדול בתורה, "ומשאירים אותי עם הצער. אחר כך כשחלה הטבה, כשיש בשורות טובות, איש לא בא לבשר".

אז מי באמת אמר את זה? אני חושב שכל הגרסאות נכונות. והאמת? לא צריך להפליג בתיאורים על גדולי ישראל, כשגם אנחנו, קטני ישראל, חשים כך: שולחים לנו בקשת תפילה קבוצתית ואנחנו לוקחים את זה אישית, מפסיקים לרגע את שיגרת החיים ואומרים פרק תהילים בכוונה. מפליא כמה העולם הסלולארי והווירטואלי שמזוהה בעיקר עם היצר הרע, ובצדק, הביא בה בעת גם לריבוי תפילות וזכויות. פעם על אדם חולה ל"ע היו מתפללים בני משפחתו, שכניו ומכריו. היום על כל צרה שלא תבוא יש תוך דקות עשרות אלפי מתפללים ואולי אף יותר, בארץ ובעולם (עד כדי כך שלפעמים עולה החשד שמא חברות התקשורת מפיצות בקשות סרק לתפילות, כדי להרבות סמסים בישראל). אבל כמה מהמבקשים את תפילתנו חוזרים ומעדכנים בישועות שהתפילות חוללו, או חלילה בהרעה במצב? על רבקה בת יעל, שם אחד מתוך הרשימה שלי, אני מקבל ברוך השם עדכונים משמחים. אבא שלה, יונתן רזאל, מספר לי כמה התפילות מחוללות פלאים (ועדיין נזקקות). אבל מה עם כל השאר?

שימו שקל

העניין הבא הוא מידת חסידות נאצלת, אבל בדיוק לכן התחושה הטובה שהוא משאיר היא מעבר לכל מעשה טוב שבשגרה. לעיתים אנחנו רואים רכב חונה שהכסף שבעליו שם במדחן אזל. הצג האדום מתחיל להבהב, ומקצה הרחוב בדיוק מפציע הפקח ובידו כבר הדו"ח על סך מאה ש"ח. אם נוציא מהכיס שקל או אפילו רק חצי שקל ונשים במכונה עשינו עסקה מצוינת: איפה יש לכם עוד הזדמנות לכזה מתן בסתר? הרי בעל הרכב לעולם לא יידע מי עשה לו את החסד הגדול, בעצם הוא בכלל לא יידע על החסד, וגם אתם לא תדעו למי עזרתם. יותר מזה: בחצי שקל נתתם צדקה בשווי מאה שקל! פעם שקלתי לפתוח גמ"ח כזה בירושלים ("חסד למדחן"), אבל אחר כך הבנתי שהעירייה לא בדיוק תאשר הקמת עמותה כזו.

שימו חמישים שקל

וגם זה נוגע לכסף, אבל ממש לא לגמילות חסדים. הפעם זה כמעט חוב שיש לפרוע. לכל אחד מאיתנו יש את הסופר, הזמר, החזן, הצייר שהוא אוהב. אוהב? זה הרבה יותר מזה. למעשה אותו יוצר, ולא משנה מאיזה תחום, גורם לנו הנאה, עונג, חוויה רוחנית. משהו שלא היינו מרגישים בלי יצירתו. ומה אנחנו עושים בתמורה? האם אנחנו פורעים את החוב הבסיסי ביותר – לשלם על המוצר?

ייתכן שיש כאן קצת חוסר ידיעה: אנשים חושבים שמי שעוסק באומנות הוא כנראה אדם מאוד עשיר. הם מזהים הצלחה ופרסום עם כסף. זה ממש לא תמיד ככה. מדהים כמה אומנים גדולים ומפורסמים מאוד פשוט לא יודעים עם מה ישלמו במכולת, כשבאותו הזמן ממש יושבים אנשים בביתם וצורבים את הדיסקים שלהם במקום לקנות. עכשיו, מילא אם אתם צורבים דיסק של אומן שלא יקר לליבכם, אבל איך אפשר לצרוב מוזיקה של כזה שאתם מעריכים? נעזוב את הסוגיה ההלכתית של זכויות יוצרים, אתם לא חוששים שלא יהיה לו כסף ליצור עוד מוזיקה?

השבוע פגשתי את עדי רן. שאלתי אותו איך המכירות של האלבום החדש שלו שכבר נכתב עליו כאן בעבר. הוא אמר לי, בוא אספר לך סיפור: מישהו ניגש אליי לא מזמן ואמר "בואנ'ה, עדי, פצצה של דיסק הוצאת. כולם מדברים על הדיסק הזה, אני לא מפסיק לשמוע אותו". אמרתי לו "איזה יופי, קנית את הדיסק?" אז הוא ענה "נראה לך? מי קונה היום דיסקים?"

דברו קצר

איזה נס שהחילונים חושבים, משום מה, שהבעיה המרכזית של הציבור הדתי היא אמא-טאליבן. הם לא עלו על הדפקט העיקרי של המגזר: הנוהג להאריך בדרשות. להאריך מאוד בדרשות. בדקתי. אין עוד קבוצה אתנית בעולם, כולל שבטים נידחים באפריקה, שבה יכול לבוא אדם, לעצור סעודה חגיגית בשיאה, וליצור מצב שבו כולם חייבים עכשיו לשתוק, והוא מדבר ומדבר ומדבר. למה זה בכלל נחשב מקובל ולגיטימי? איפה הבושה? נכון, התורה היא ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים, אבל האם זה אומר שעכשיו, בשבע ברכות הצפוף הזה, כשכל הילדים מפריעים ברקע וכוסות חד פעמיות נשפכות מהשולחן, זה הזמן להקיף את כל – אבל את כל! – מעלותיו של החתן, של פרשת השבוע, הכלה, האכסניה והמחותנים. תקום, תאמר רעיון תורני קצר, חבר את זה לשמחה (לא בכוח!) ותגיד מזל טוב, מזל טוב. עיגולי הגלידה פרווה מחכים. ושיהיה ברור: אינני מטיף כאן מוסר לתלמידי חכמים. הם גם בדרך כלל לא המאריכים הגדולים. אני מדבר על מי שבחוסר טאקט חושב שהוא הרב לאו, ולכן משבש כעת את האירוע כולו לחצי שעה.

על התנא רבי יהודה נאמר שהיה "ראש המדברים בכל מקום". כולם רצו לשמוע אותו מדבר. למה? כי הוא היה מקצר. הרי זה אותו ר' יהודה מליל הסדר שבמקום לפרט אחת לאחת את עשר המכות, הוא נתן בהם סימנים – דצ"ך עד"ש באח"ב – וקרבנו אל הקניידלאך.    

את יודעים מה? את עצמי שכנעתי. גם אני מסיים פה.