בשבע 472: מדיר ושאינו מדיר

חובבי אייטמים על הדרת נשים בצה"ל ישמחו בוודאי לשמוע עוד סיפור אחד, אמיתי לגמרי, שמשום מה הצליח לחמוק מהרדאר התקשורתי

אבי סגל , י"ט בכסלו תשע"ב

 

מדיר ושאינו מדיר

חובבי אייטמים על הדרת נשים בצה"ל ישמחו בוודאי לשמוע עוד סיפור אחד, אמיתי לגמרי, שמשום מה הצליח לחמוק מהרדאר התקשורתי. לפני זמן, באחד מבסיסי ההדרכה בצה"ל, נקלטו שתי מחלקות לא קרביות של טירונים בני ישיבות. עם הגיעם לבסיס, נערכה לחיילים החדשים היכרות ראשונה עם מפקדיהם הישירים. הלם הבקו"ם התחלף במהרה להלם מסוג אחר, כאשר התברר כי צוות הפיקוד הזוטר מורכב מסמלת ועוד שלוש מפקדות כיתה.

המידע החדש הוליד רחש-בחש של מחאה בקרב כמה חיילים. אחד מהם הבהיר למפקד המחלקה, בנימוס אך בתקיפות, שדתיים לא אמורים לקבל פקודות מנשים שאינן הנשים שלהם. מפקד המחלקה, גבר שבגברות, ניסה להסביר כי זוהי בסך הכול טירונות של חודש, ושהמפקדות לא אמורות לשיר לחיילים – מקסימום להשפיל אותם. אבל החייל האמיץ כבר הבהיר שהדבר מנוגד למצפונו, ושהוא עומד להתקשר לאיגוד ישיבות ההסדר ולדרוש מחליפים בנים. בעוד המפקדות עומדות ומגחכות בביטול, רכן החייל לעבר חבריו ולחש באוזניהם: "אל תדאגו, עד מחר מעיפים אותן ומביאים מפקדים גברים". הוא טעה בגדול: זה לקח יומיים.

האירוע הזה התרחש לפני 23 שנה מול עיניו של כותב מדור זה, אז עדיין בשר טרי בצבא הישראלי. למותר לציין כי המפקד המחליף, שלצורך העניין הוחזר לבסיס באמצע רגילה, גרם לנו מאוחר יותר להצטער צער רב על השינוי המגדרי בסגל הפיקוד. אבל מה שבאמת רלוונטי לענייננו הוא ששום דבר מהותי חדש לא קרה מאז. אותם חיילים, שחלק מאתנו יקראו להם צדיקים ואמיצים, ואחרים אולי יחשבו אותם לנודניקים ולעומתיים, תמיד היו במחלקות הבני"שים.

אם האירוע מהטירונות שלי היה מתרחש היום, הוא מן הסתם היה מופיע בכותרות מרכזיות, לצד ידיעות אחרות על מחיקת נשים ממופעים, משלטי חוצות ומהמושבים הקדמיים של אוטובוסים. החיבור הזה בין כיפות סרוגות ושחורות, בין בודדים לרבים, בין הלכות אמיתיות להחמרות סרק ובין דרישות של דתיים ליוזמות חילוניות, מאפשר לעיתונות להתייחס להדרת נשים כאל תופעה כוללת ומגונה של דוסים שהופכים אותנו לאיראן ולטליבאן. רבים מחבריי נופלים לתוך המלכודת הזו, מכניסים לתבשיל כל אירוע שהופיע בעיתון, ושוכחים מה קרה כאן כשהם היו צעירים ויפים כמעט כמוני.

קשה לי להיות שותף לדיון הפנים-מגזרי בנושא, שממילא ברובו מסווה עוינות בסיסית יותר בין הצדדים. מבחינתי, הדיון הזה מונע מאתנו להילחם בהקצנות הבוטות האמיתיות של עשרים השנה האחרונות: החפצת האשה בתרבות החילונית – בלוחות המודעות, בסדרות טלוויזיה, ברשתות האופנה, בהופעתן של ילדות בנות אפס – וביחסה של התקשורת למי שלא מתיישר עם טעמה התרבותי, הפוליטי והדתי. דיון בהדרת נשים? בסדר, רק תצטיידו קודם בחוש מידה.

ביקורת אוהדת

לפני כחודש, בכנס החירום של העיתונאים בעקבות החקיקה בכנסת, ניסו חלק מהדוברים להפגין סוג של ביקורת עצמית. "הברנז'ה השמאלנית של התקשורת, בעיניי, גרמה וגורמת נזק למקצוע, ויש לה מנייה לא קטנה בסיבות שהביאו אותנו היום", אמר יאיר לפיד. ואילו אילנה דיין קבעה: "את השנאה הזאת, לפחות חלקית, הרווחנו ביושר". בתוכנית פתיחת העונה של 'תיק תקשורת', שעסקה באותו כנס, ניסה עמנואל רוזן לבדוק אם התקשורת אכן הרוויחה את השנאה ביושר. אם היה ממתין שבועיים, ייתכן שהיה מקבל את התשובה בתוכנית שלו עצמה.

בשבוע שעבר עסקה 'תיק תקשורת' בשני נושאים עיקריים: פרשת קצב ופרשת הבדיחות של הרמטכ"ל ושר הביטחון. סיקור פרשת קצב היה משפט שדה במסווה של עיתונאות, ואת זה לא אני קבעתי אלא שופטיו של הנשיא לשעבר בבית המשפט המחוזי. לעומת זאת, הפרשה השנייה, היתה אייטם רכילותי שמצא את דרכו לעמודים הראשיים, תוך ניפוח טיפשי של בדיחה טיפשית לא פחות. לא צריך להיות אנטי-דמוקרט כדי להבין ששתי הפרשות לא מוסיפות כבוד רב לעולם העיתונות. כדי לחשוב שהעיתונות עבדה נכון צריך להיות עיתונאי.

אבל ב'תיק תקשורת' גויסו שלושה אנשי תקשורת – יעל דן, יובל יועז ואודי סגל – כדי להגן בחירוף נפש על התקשורת הנהדרת שבסך הכול עשתה את מלאכתה. מולם ישבו עורך דינו של משה קצב ויועצו של אהוד ברק, שהשתדלו בעיקר לא להפריע, כי למה להסתבך עם אנשים שאתה עובד מולם לטובת איזה פוליטיקאי. וכך המשיכה העיתונות לחיות בעולם מושלם משלה, ללא שמץ פקפוק או ביקורת עצמית מוצדקת, ולהמשיך להרוויח את השנאה כלפיה ביושר ובכבוד.

ורק שלא נשכח: מדובר בתוכנית ביקורת התקשורת. עובדה, בסיום אותה תוכנית לא שכח המנחה רוזן לבקר עיתונאי זוטר אחד, שחצה את הקווים והפך לדובר של בנימין נתניהו. עיתונות אמיצה.

בקטנה

א. זה התחיל בקמפיין מרגיז ומקומם בשם 'שני מיליון סיבות טובות', נמשך בהחלטה שהרגיזה את השמאל והסתיים בהחלטה שהרגיזה את הימין. גם אם אנשי בנק לאומי היו ממש מתאמצים לעצבן את כולם, זה לא היה יוצא כל כך מוצלח כמו בשבועיים האחרונים.

ב. התקשורת הישראלית חגגה בסוף השבוע עם הישראלי העשירי שזכה בפרס נובל. האמת, עדיף היה לחגוג רק שבעה פרסי נובל, ולהוריד מהרשימה את שלושת המדינאים שעלו לגדולה על חשבון ארצנו וביטחוננו. שבעה פרסי נובל בתחומי המדע והספרות – איזה מספר יפה ומעורר גאווה.

ג. לא מכבר פורסם שמועדון ריאל מדריד יקים שמונה בתי ספר לכדורגל בעזה. אני מניח שבהתחלה חשבו שם על בתי ספר של ברצלונה, אבל אז זה היה מנציח את הכיבוש. שבת שלום.

יודע את מקומי

בכיסי מונח פתק, שחוק מרוב שימוש, ובו רשימה של כל המטלות הקבועות שלי לקראת השבת. על הזיכרון אני כבר לא יכול לסמוך, ולכן אני מוציא את הפתק מדי יום ו' ומתחיל לקרוא וליישם: לכבות אור במקרר, למלא מיחם, לכוון שעוני שבת, לכבות שעונים מעוררים, להפריד בין מפתחות הבית למפתח הרכב ולהפריד בין הגוף שלי למסך המחשב. בשבועות האחרונים הוספתי לעצמי עוד הוראה אחת חשובה: לעשות את זה מהר.

שיהיה ברור: אני לא מתלונן על שעון החורף. אני מת עליו. במשך חצי שנה התפללתי לשובו יחד עם גלעד שליט. נעים לי שהערב מתחיל מוקדם, שמוצ"ש מגיע לפני בוקר יום א', ושהילדים מאמינים לי שהגיעה השעה לישון. אלא מה? לכל דבר טוב יש מחיר, ובמגזרנו המחיר העיקרי הוא יום שישי קצרצר. לכן צריך להזדרז בהכנות, שכן מי שלא טרח בערב שבת, עלול להגיע לזמן הדלקת נרות לפני שיסיים את הפתגם.

אז מה עושים כדי להספיק הכול ובזול? פועלים בשיטה הכלכלית החביבה של גלגול חובות: את השעה החסרה ביום ו' לוקחים בהלוואה מיום ה', את משימות יום ה' מבצעים ביום ד', וכן הלאה. ברור שהעניין יותר מורכב מזה. יש משימות והכנות לשבת שחייבים לבצע דווקא בערב שבת ולא לפניו: לכבות מכשירי חשמל מסוימים, להניח את הפלטה, לשכוח את הילדים בבית הספר ולהיזכר בהם ברגע האחרון. מצד שני, מי אמר שאת מרק הירקות אי אפשר להכין יום-יומיים קודם? בצבא הרוסי אנשים הצליחו לחיות כך חודשים לפני שמתו מהכפור.

וכך, כדי לעבור סופשבוע רגוע בלי גלגל"צ, עלי להקדים את המשימות שלי גם בימים אחרים בשבוע. למשל, את עבודתי הפובליציסטית אני חייב להתחיל לפחות שלושה ימים לפני הדדליין. התוצאה האפשרית היא, שבין כתיבת המדור לבין פרסומו יכולים להתמוטט משטרים של לפחות שלוש מדינות במזרח התיכון. אבל מה לא עושים כדי שנרות השבת יידלקו בזמן, אפילו מבלי להזדקק לטובות המפוקפקות של 20 דקות התוספת. אז שתהיה שבת שלום, ואני חייב לסיים – כבר יום ב', ועדיין לא חתכתי נייר טואלט לשבת הקרובה.