חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

חוק על רמה

יישובי רמת הגולן חגגו השבוע שלושים שנה לאישור החוק שסיפח אותם למדינת ישראל, אבל לא הסיר לגמרי את איומי הנסיגה
15/12/11, 17:46
חגי הוברמן


יהודה הראל: "לצורך ההחתמה קיימנו 'יום התחנה המרכזית', 'יום הכנרת', 'יום הים התיכון', כל יום כזה הסתיים ב-50 אלף חתימות נוספות. רצינו להגיע למיליון, אבל בסוף גייסנו יותר מ-960 אלף חתימות. עם כמות החתימות הזו ניגשנו לבגין. בגין אמר שאף ממשלה לא תוכל להתעלם ממספר כזה של אנשים"

"הייתי אצל רבין למחרת, כדי ללחוץ את ידו ולברך אותו על ההחלטה על משאל עם", מספר יהודה הראל, "את הצעד שלו הסביר כך: 'כל השרים שלי הם 'הלצים' (ביטוי של זלזול שהיה רווח בפלמ"ח) גדולים. אבל כל האחריות נופלת רק עלי. אני לא לוקח אחריות על עצמי. שהעם יחליט"

"הנושא המדיני של עתיד הגולן לא מעסיק בכלל את האזרחים ואת תושבי רמת הגולן. הוא ירד לחלוטין מהפרק, כבר לפני הרבה שנים", אומר ראש מועצת קצרין, סמי בר לב, "היום כל תלמיד וכל נער עובר כאן בטיולים. כל חייל מטייל כאן. אנחנו מקום ראשון במטעים ובצימרים. זהו חבל ארץ שפוי ונורמלי".
יישובי רמת הגולן חגגו השבוע שלושים שנה לאישור החוק שסיפח אותם למדינת ישראל, אבל לא הסיר לגמרי את איומי הנסיגה | ותיקי הגולן נזכרים במבצע גיוס מיליון החתימות לקידום החוק, בכעס הבינלאומי שלאחר החקיקה ובחזרה למאבק תחת סיסמת 'העם עם הגולן' | וגם: מדוע החליט רבין על משאל עם לפני נסיגה מהרמה, ואיך קרה שדווקא עוזרו שמעון שבס היה ממובילי מהלך חוק הגולן?

ביישוב נטור שבמרכז רמת הגולן נפתח השנה בית ספר חדש, חריג מרוב בתי הספר במדינה: הוא משלב בתוכו תלמידים דתיים וחילונים. מאז הקמת היישוב לפני 32 שנה, היה נטור קיבוץ של השומר הצעיר. אבל לפני ארבע שנים הפך הקיבוץ למושב חקלאי המיועד לדתיים וחילונים. 55 המשפחות ביישוב מנהלות חיי קהילה פוריים, עם בית כנסת ומקווה, כשהקו המנחה הוא כיבוד אורחות חייו של השכן. התושבים רואים בשותפות בין דתיים לחילונים דרך חיים, ומבקשים להנחיל לילדיהם את ההכרה שיש לכבד את הזולת, את השקפותיו ואת דרך חייו.


נטור הוא דוגמה אחת להתפתחויות החיוביות בגולן בעשור האחרון. דומה שאין עוד אזור בארץ שבו שוררים השלווה והאופטימיות, כמו רמת הגולן. "בשנים האחרונות אנחנו נמצאים בתוך תהליך מאוד משמעותי של שיווק נחלות נוספות בגולן, להגדיל את מספר החקלאים בגולן", אומר ראש המועצה האזורית גולן, אלי מלכה, "מזה עשר שנים הגולן מצוי בפיתוח מואץ, קליטת משפחות חדשות וקליטת בנים חוזרים. יש לנו יצוא חקלאי של יותר ממיליארד שקל בשנה, וייצור תעשייתי של 500 מיליון שקל בשנה. אנחנו גם מפתחים תיירות מיוחדת תחת הכותרת 'תיירות תוכן'. אנחנו גדלים בכל שנה ב-250 חדרי אירוח. השנה עברנו את כמות ה-2,000 חדרים בצימרים, וגדלים כל שנה ב-15 אחוזים בכמות המטיילים בגולן. חצינו את קו ה-3 מיליון מטיילים בשנה. ההכנסות רק גדלות".

השבוע ציינו בגולן יום חג – 30 שנה לחוק הגולן. ראש הממשלה מנחם בגין הביא אז להצבעה בכנסת את 'חוק רמת הגולן התשמ"ב-1981', הקובע כי המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יוחלו על שטח רמת הגולן. הרמה סופחה רשמית לריבונות ישראל. באותו ערב חגגו תושבי הגולן בשירה ובריקודים בקצרין הצעירה. התחושה היתה שהוסר סופית איום הנסיגה מהגולן.

לתושבי הגולן משמעות החוק לא היתה מדינית דווקא. "המשמעות המיידית של חוק הגולן היא שאנחנו לא אזרחים סוג ב', אלא אזרחים מלאים במדינה", אומר ראש המועצה המקומית קצרין סמי בר לב, "החוק הסדיר לנו את החיים. כל מיני דברים מוזרים כמו מימשל צבאי, או אלוף פיקוד שצריך לאשר בנייה, לא קיימים כאן כבר 30 שנה. אישורי בנייה אנחנו מקבלים ממשרד השיכון, ולא ממשרד הביטחון. מאז שהחוק התקבל אנחנו חיים חיים נורמליים, אזרחים כמו בכל אזור אחר בארץ.

"לפני שבוע עבר 'חוק המוזיאונים', הקובע שמוזיאונים ביו"ש יקבלו תמיכה ממשלתית כמו כל המוזיאונים בארץ. אצלנו בקצרין פועל כבר שנים מוזיאון הגולן, שנהנה מתמיכה כספית ככל מוזיאון אחר. בלי ספק, בזכות החוק החיים יותר נעימים וטובים", אומר סמי בר לב, ראש המועצה הוותיק של קצרין, המכהן בתפקידו למעלה מ-30 שנה.

ביקור פלוס ארבעה יישובים

"שני אנשים אחראים ל'חוק הגולן', שמעון שבס ואני". הדובר הוא יהודה הראל, מראשוני המתיישבים בגולן, לשעבר ח"כ במפלגת 'הדרך השלישית' שחרתה על דגלה את שמירת הגולן בריבונות ישראלית. על הנאמנות של הראל לגולן אין עוררין, אבל קשה להאמין ששמעון שבס, ראש לשכתו של יצחק רבין ז"ל בימים שניהל משא ומתן עם אסד האב על נסיגה מלאה מהגולן, היה פעם אחד הלוחמים העיקשים נגד נסיגה מהגולן.

"בחודש מרץ 1979 נחתם הסכם שלום עם מצרים, שקבע את עקירת חבל ימית במסגרת הסכם השלום", מספר יהודה הראל, "שבועיים אחר כך ביקר שר החוץ דאז משה דיין ז"ל בבקעת הירדן. אנשים שם היו נסערים, מחשש לתקדים של עקירת יישובים גם בבקעה. דיין הרגיע אותם: 'אתם אל תדאגו, ההסכם עם מצרים הוא לא תקדים לבקעה. הוא יכול להיות תקדים רק לגולן'.

"בבקעה נרגעו, אבל דבריו עוררו אותנו. החלה סערה בגולן. למחרת מתקשר אליי שר החקלאות אריק שרון ואומר לי: אני רוצה להגיע לגולן לביקור, לדבר נגד ההצהרה של דיין. עניתי לו: 'אני מסכים - בתנאי שעם בואך תאשר ארבעה יישובים חדשים בגולן. בלי זה אל תבוא'. כעבור יומיים שרון הודיע שיש לו אישור לארבעה יישובים חדשים.

"בערב כינסנו אסיפת תושבים, שהסתיימה בדרישה לפטר את משה דיין 'שהצהרתו חמורה כמחדלו במלחמת יום הכיפורים', ודרישה, על פי הצעה שלי, להחיל מיד את החוק הישראלי על הגולן. אמרתי בדיון: 'אי אפשר לעשות מאבק ללא מטרה מוגדרת. המטרה היא החלת החוק הישראלי בגולן. הדרך להשיג את המטרה היא להחתים מיליון איש על עצומה הקוראת לממשלה להחיל את החוק הישראלי על הגולן'. אמרתי, אבל לא היה לי מושג מה המשמעות ואיך עושים את זה. מכל בחינה הגיונית, זה היה מעשה בלתי אפשרי.

"אחרי שכולם הסכימו איתי, אמרתי: זה לא ייצא לפועל אם לא יהיה מישהו שיעמוד בראש הארגון. הצעתי את שמעון שבס, שהיה אז גזבר קיבוץ אפיק. עוד באותו ערב קיבלתי תשובה בחזרה שהוא מסכים, בתנאי שהוא יהיה יו"ר ועד יישובי הגולן. הסכמתי מיד.

"מרגע זה שבס החל לפעול במרץ להחתמת העצומה. התחלנו לפרסם סטיקרים בנוסח 'אסור לאבד את הצפון', שהיה המשך לסטיקר הוותיק יותר משנות השבעים 'הגולן חלק בלתי נפרד מישראל'. הפעלנו לחצים על תנועת 'הקיבוץ המאוחד', ועל 'איחוד הקבוצות והקיבוצים' והובלנו החלטות שלהם בכינוסי התנועה. הפעלנו תנועות נוער. שבס גייס מימון ממשקי עמק הירדן שהיו קשורים אליו.

"היו לנו אין סוף פגישות עם ישראל גלילי, זבולון המר, וגם בגין. לצורך ההחתמה קיימנו 'יום התחנה המרכזית', 'יום הכנרת', 'יום הים התיכון', כל יום כזה הסתיים ב-50 אלף חתימות נוספות. רצינו להגיע למיליון, אבל בסוף גייסנו יותר מ-960 אלף חתימות. כמעט הכמות שביקשנו. עם כמות החתימות הזו ניגשנו לבגין. בגין אמר שאף ממשלה לא תוכל להתעלם ממספר כזה של אנשים".

מי שכמעט חיסל את היוזמה היה היועץ המשפטי לממשלה דאז יצחק זמיר. בפגישה שקיימו ראשי המתיישבים עם זמיר הוא הסביר להם שאי אפשר למחזר את הליך קבלת התיקון בחוק שאיפשר את סיפוח ירושלים. הפתרון היה חקיקה ראשית ישירה של הכנסת.

לכך כבר היה תקדים. בכ"ה באלול תש"ח חוקקה מועצת המדינה הזמנית את 'פקודת שטח השיפוט והסמכויות', כדי להחיל את חוקי מדינת ישראל על האזורים שנכבשו במלחמת השחרור, ושלא נכללו בתחומי המדינה על פי החלטת האו"ם מנובמבר 1947. בשני המקרים המילה 'סיפוח' לא מופיעה בנוסח ההחלטה, אבל המשמעות ברורה. "אם חוק הגולן אינו סיפוח – גם באר שבע לא בשטח המדינה, וכך גם נהריה ונצרת ויפו. כי החלטת האו"ם מתייחסת לקווי 47. 'חוק הגולן' זהה במדויק לסיפוח של תש"ח", אומר יהודה הראל.

עשור של פיתוח ובנייה בכל היישובים. רמת הגולן

פילוג במערך

הדיון במליאת הכנסת שבו אושר החוק לא היה שיגרתי. ראש הממשלה מנחם בגין הובל למליאה בכיסא גלגלים. באותו יום הוא השתחרר מבית החולים לאחר שנפל באמבטיה. בשל הפציעה ברגלו, אישר לו יו"ר הכנסת מנחם סבידור לנאום משולחן הממשלה. "הנני בטוח שעל דעת הרוב המכריע של הכנסת והאומה, יכול אני לקבוע כי מבחינה היסטורית רמת הגולן היתה והינה חלק בלתי נפרד של ארץ ישראל", הכריז בגין בנאומו. בהמשך דבריו הזכיר בגין את המצב הבלתי נסבל של יישובי הצפון כאשר הסורים ישבו על הגולן, ושאל: "האם מישהו יכול להעלות על דעתו שישראל אי פעם תסכים לחידוש אפשרי של מצב כזה? אין תימה, שבעניין זה של רמת הגולן קם קונסנזוס לאומי כללי בישראל, וגם מדינאים חשובים בארצות אחרות הביעו בפומבי או בפרטיות את דעתם כי ישראל לא תוכל לרדת מרמת הגולן ולמסור את הרמה לסורים".

באופוזיציה שיסעו אותו בקריאות ביניים. ח"כ יוסי שריד עמד בירכתי האולם, כשמדי פעם הוא מגיח לתוכו כדי לקרוא קריאות ביניים. "אתם ממשלה מטורפת, מחרחרת מלחמה", קרא שריד לעברו של בגין.

בהמשך התעמת בגין עם חברי חד"ש, המפלגה הקומוניסטית הישראלית.

בגין סיכם את הדיון: "הריני מתכבד להודיע לכנסת, כי היום החליטה ממשלת ישראל פה אחד, כי יש ללא דיחוי להחיל את המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה על רמת הגולן. המדובר בחיינו, ברמת הגולן. בחיינו, בעתידנו. בשלום האומה הזאת. איש לא ידחף אותנו לקווי ה-4 ביוני 1967. איש. שום עם, שום מעצמה לא תצליח לדחוף אותנו לקווים ההם – קווי החידלון, קווי שפיכות דמים, קווי הפרובוקציה לתוקפנות. איש לא יכתיב לנו את חיינו. אנחנו הקימונו חיי חירות בארץ הזאת ואנחנו נגן עליהם בכל הכוח העומד לרשותנו".

ההצבעה פילגה את מפלגת העבודה, מפלגת האופוזיציה הראשית באותה עת. באופן חריג, ביקשה הממשלה לאשר את כל שלוש הקריאות ביום אחד. חריגה זו מהנוהג גרמה לסיעת המערך להחליט, ברוב של 31 נגד שמונה, להיעדר מההצבעה. למרות זאת, סירבו נציגי התנועה הקיבוצית – ח"כ אברהם כץ-עוז היה המוביל שבהם - לקבל את מרות הסיעה. הם תמכו בהצעת הממשלה, וכתגובה הצביעו היונים במערך נגדה. וכך, 60 תמכו בחוק בקריאה ראשונה ו-17 התנגדו. הסתייגויות שהציעו חברי כנסת נדחו בקריאה השנייה. ברוב של 63 ח"כים, בהם שמונה מהמערך, מול 21 מתנגדים, בהם 13 מהמערך, אישרה הכנסת את החוק בקריאה שלישית. בעת הדיון בחוק נכנסו אל אולם המליאה כמה מחברי המערך, אחד אחד, בצורה שהזכירה התגנבות יחידים.

ביקורת בינלאומית חריפה נמתחה על ישראל בעקבות החוק. נשיא מצרים חוסני מובארק, הגדיר את החוק "מכה מונחתת על מאמצי השלום", אבל לא העז לנקוט שום צעד מעשי, חצי שנה לפני שישראל עמדה להשלים את הנסיגה מחצי האי סיני. צה"ל הגביר את הכוננות בגולן מחשש לתגובה סורית, והמשטרה נערכה להפרות סדר של הדרוזים בגולן, שהודיעו על שביתה כללית בארבעת יישובי צפון הרמה. הללו זעמו על הכוונה לכפות עליהם תעודות זהות ישראליות. עברו שבועות ספורים, והרוחות נרגעו.

מועצת הביטחון קיבלה בתגובה את החלטה 497 שקבעה כי לסיפוח אין שום משמעות מבחינה בינלאומית. אף מדינה לא הכירה בהחלטה, כולל ארצות הברית. בתגובה לקבלת החוק אף נוצר משבר ביחסי ישראל-ארצות הברית. רונלד רייגן נשיא ארצות הברית, החליט להשעות את מזכר ההבנה האסטרטגי עם ישראל, שנחתם רק שבועיים לפני כן.

חגי סגל ואורי אורבך מביאים בספרם 'היום עוטפים בזה דגים' שלל ציטוטים של נביאי הזעם המקצועיים מהשמאל הישראלי דאז. יצחק רבין ז"ל התנבא למחרת אישור החוק כי "החלטתה החפוזה של הממשלה להחיל את החוק הישראלי על רמת הגולן, תגרום בפועל להפסקת תהליך השלום על בסיס הסכמי קמפ-דיוויד... מהלך אתמול – החלת החוק הישראלי על רמת הגולן – יעמיד אותנו בפני מציאות מדינית קשה אחרי אפריל 82". איתן הבר, נושא כליו של רבין, התנבא גם הוא כי "חוק הגולן... הוא בלתי נסבל באוזניים סוריות. לפי הערכות לא מעטות הוא חייב להוליך את הסורים למלחמה... מעל דוכן הכנסת נורתה השבוע הירייה הראשונה במלחמה הבאה". אבא אבן, 'הדיפלומט מספר אחת' של ישראל, כתב ארבעה ימים אחר כך: "באזור שוררת מתיחות מחושמלת. יש אווירה של כוננות מלחמתית. רמת הגולן חדלה להיות זירה של יציבות ושקט". והסופר עמוס עוז כתב כי "הלילה הזה חוגגות בגדד ודמשק בסתר ליבן. עוד אחד מיסודות ההיגיון הציוני קרס תחתיו, עוד אחד מן התנאים המוקדמים הנחוצים להחלשתה של ישראל הוגש להן בידי מר בגין על מגש של מליצות רמות".

 חוזרים לצמתים

ימים אחדים אחרי סיפוח הגולן, התפרסם גיליון חגיגי מיוחד של ביטאון יישובי הגולן, 'ארץ הגולן'. במאמר המערכת של הגיליון נכתב: "המאבק הפוליטי של יישובי הגולן תם. הוא הסתיים בניצחון. מטרתנו היום היא להוריד את הגולן מרשימת הנושאים השנויים במחלוקת. על כן אין לנו כל עניין בהמשך הוויכוח על החלת החוק. טוב ורצוי שהגולן יירד מהכותרות. לאט לאט יתרגלו תושבי המדינה ומדינות העולם לכך שהגולן הוא אזור מאזוריה של המדינה, כמו הגליל, השרון והנגב".

היתה זו תחושה טבעית, אותנטית, של תושבי הגולן: מעתה ואילך הוסר באופן סופי כל איום על הגולן. ועד יישובי הגולן פורק, במחשבה שאין עוד צורך בוועד.

הם טעו. יחלפו עשר שנים עד שהוועד יקום מחדש, בתקופת ממשלת רבין השנייה, כדי לחזור ולהיאבק, הפעם בסכנה מוחשית יותר: נסיגה מלאה מהגולן במסגרת הסכם שלום עם סוריה. גם ח"כ אמנון רובינשטיין שגה, כשהכריז בעקבות קבלת החוק שכעת "לעולם כבר לא יהיה מו"מ על שלום עם סוריה".

חלף פחות מעשור. בשנת תשנ"ב, זמן קצר אחרי שיצחק רבין נבחר לראשות הממשלה בפעם השנייה, הוא הדהים את אזרחי ישראל בנכונות הפומבית שלו לנסיגה מרמת הגולן תמורת הסכם שלום עם סוריה. ערב הבחירות השמיע רבין את הכרזתו הפומבית, כי "מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן, יפקיר, יפקיר (כך במקור – ח"ה) את ביטחון ישראל". לכן עוררה הכרזתו תדהמה כה גדולה. מתיישבי הגולן שוב יצאו למאבק, הפעם תחת הסלוגן שניסח אורי אורבך: 'העם עם הגולן'.

עם זאת, רבין התחייב שיביא כל הסכם עם הסורים למשאל עם. גם ההתחייבות הזאת באה בהפתעה. סגן שר הביטחון דאז מוטה גור ז"ל הכריז על כך מעל במת הכנסת. למה רבין התחייב למשאל עם? אני שואל את יהודה הראל. "הייתי אצלו למחרת, כדי ללחוץ את ידו ולברך אותו על כך", מספר הראל, "את הצעד שלו הסביר כך: 'כל השרים שלי הם 'הלצים' (גיבורים במרכאות, ביטוי של זלזול שהיה רווח בפלמ"ח – ח"ה) גדולים. אבל כל האחריות נופלת רק עלי. אני לא לוקח אחריות על עצמי. שהעם יחליט'. שנה לפני כן, במלחמת המפרץ הראשונה, רבין היה בהלם. ברחוב שהוא גר בו בתל אביב, רחוב רב אשי, היה בכל לילה אור בשתי דירות בלבד, שלו ושל פרופ' ברנע, אחיו של נחום ברנע. כל האחרים ברחו. רבין פחד שהסורים יפתחו במלחמה מהגולן והחליט לשלם את המחיר של נסיגה מהגולן. הוקל לו כשהחליט על המשאל".

הכרזתו של רבין על משאל עם היתה, בעקיפין, אחד הגורמים שטירפדו את השגת ההסכם. ההכרזה עוררה את חשדנותו של נשיא סוריה דאז חאפז אסד. בהגיונו הדיקטטורי היה אסד משוכנע שרבין טומן לו מלכודת: מה פתאום מנהיג שואל את העם? מנהיג מחליט ומבצע, זהו הנוהג שבעולם. אסד היה משוכנע שרבין מתכנן להגיע להסכם שלום, לקבל את ההכרה הסורית במדינת ישראל, ואז להביא את ההצעה למשאל עם כדי שהעם יצביע נגד, ורבין יהיה פטור מהנסיגה. החשדנות של אסד גרמה לו להציב עמדות נוקשות בתנאי ההסכם – קודם נסיגה ורק אחר כך נורמליזציה, ודרישה לנסיגה עד לחוף הכנרת. המו"מ נתקע ולא בוצע.

בשלהי שנת תשנ"ד, דנו נציגי ישראל וסוריה באפשרות של הסכם חלקי, שקיבל את הכינוי "נסיגה מזערית", במהלכו ישראל תיסוג מארבעת הכפרים הסוריים בצפון הגולן, ומקיבוץ אל-רום שמתיישביו יפונו, והשטח יימסר לסורים. רבין ביקש להיענות בכך לבקשה של נשיא סוריה דאז חאפז אסד, כי מטעמים של דעת הקהל בארצו תסכים ישראל בשלב ראשון לפנות לפחות יישוב יהודי אחד. קיבוץ אל-רום, הסמוך לכפר הדרוזי בוקעתא, נחשב ליישוב היהודי הנוח ביותר להימסר לסורים עם היישובים הדרוזיים שכניו.

פירסום מוקדם של התוכנית, בידיעה של כותב שורות אלו שפורסמה בכותרת הראשית בעיתון 'הצופה', הביא לטירפוד המהלך.

מקום ראשון בצימרים

"מאז החלת החוק עברנו שלושה עשורים שונים כל אחד ממשנהו", אומר אלי מלכה, ראש המועצה האזורית גולן, שכיהן לפני כן כיו"ר ועד יישובי הגולן, "העשור הראשון, שנות השמונים, היה עשור שבו עסקנו גם בחיזוק ההתיישבות, אבל התמודדנו במקביל במשבר הקיבוצים והמושבים שהיה בכל רחבי הארץ, עם פריסת חובות מושבים וקיבוצים וכו', ותחילת ההפרטה. העשור השני, שנות התשעים, היה עשור אי הוודאות, שבו פעלנו בכל כוחנו לשמירה על הגולן מול כל הניסיונות להגיע להסכם עם סוריה תמורת נסיגה מהגולן. העשור השלישי, מאז שנת 2000, דומה לעשור הראשון של הגולן – בנייה, איכלוס, פיתוח דרמטי, צמיחה דמוגרפית, פיתוח החקלאות והתעשייה".

לחוק הגולן היה המשך. בשנת תשנ"ט, בשלהי כהונתו הראשונה של בנימין נתניהו כראש הממשלה, התקבל בכנסת 'חוק סדרי השלטון והמשפט (ביטול החלת המשפט, השיפוט והמינהל), התשנ"ט-‎1999' שזכה לכינוי 'חוק שריון רמת הגולן', ולפיו החלטת ממשלה לוותר על שטח של המדינה תדרוש אישור של רוב חברי הכנסת (61 או יותר) וגם אישור של הוויתור על ידי רוב המצביעים במשאל עם. אלא שבחוק עצמו נקבע שסעיף זה יחול רק כאשר יחוקק חוק יסוד המסדיר את משאלי העם.

בדיוק לפני שנה, בט"ו בכסלו תשע"א, אישרה הכנסת את חוק משאל העם בקריאה שנייה ושלישית ברוב של 65 תומכים לעומת 33 מתנגדים, עם ההסתייגויות של הממשלה (בין היתר דרשה הממשלה שאם הוויתור יאושר ברוב של 80 חברי כנסת, לא יהיה צורך במשאל עם).

30 שנה אחרי החוק, קיימים בגולן 33 יישובים ובהם כ-23,000 תושבים יהודים - יישוב עירוני (קצרין) ובו 8,000 נפש, ועוד 14 אלף בני אדם בקיבוצים, במושבים וביישובים קהילתיים, חילוניים ודתיים. היישובים פרושים לאורך הגולן כולו, מנווה אטי"ב שבמורדות החרמון ועד מבוא חמה שליד חמת גדר, ונמצאים בתנופה של הרחבה ופיתוח.

"הנושא המדיני של עתיד הגולן לא מעסיק בכלל את האזרחים ואת תושבי רמת הגולן. הוא ירד לחלוטין מהפרק, כבר לפני הרבה שנים", אומר סמי בר לב, "היום כל תלמיד וכל נער עובר כאן בטיולים. כל חייל מטייל כאן. אנחנו מקום ראשון במטעים ובצימרים. זהו חבל ארץ שפוי ונורמלי".

ומעבר לגבול, הצבא הסורי נלחם בעוז באזרחיו שלו. "מה שקורה בסוריה לא מעניין אותנו", אומר אלי מלכה, "זה מעניין אותנו כאזרחי ישראל, כמו שהוא מעניין את כל אזרחי המדינה, אבל לא כתושבי הגולן".

במערכת הביטחון אומרים שמבחינה ישראלית ההתרחשות בסוריה היא לטובת ישראל. סוריה מוציאה עצמה מכלל סכנה כלפי ישראל. הצבא הסורי מוחלש ונשחק: הוא שוחק ציוד, לא מתאמן כבר חצי שנה, ומספר העריקים מתוכו כבר הגיע ל-25 אלף. גם הקשר סוריה-איראן-חיזבאללה נפגע, והתערערות המצב בסוריה גורמת לאיראן לחפש דרכים חלופיות לקשר עם חיזבאללה. אם פעם ניסו לשכנע אותנו בחשיבות השלום עם סוריה, כי הדבר יביא לניתוק המשולש הסורי-איראני-לבנוני, נראה שהמשימה הזו מושגת גם בלי נסיגה מהגולן.