בשבע 472: הפיקניק מסתבך

פרק 15

הודיה בונן-אלק , י"ט בכסלו תשע"ב

בפרקים הקודמים: דוד ירמי ודודה אפרת יוצאים לנופש והחבורה נשארת לבד בבית. ההחלטה לצאת לדיג במאגר המים מתקבלת בהתלהבות. עד שתמר שומעת קול ירייה מבהיל.

כעבור רגע הירייה נשמעה שוב. "מה זה?" טלי נלחצה והסתכלה לכל הכיוונים. אלעד ונדב פשוט... חייכו.

"מה מצחיק?" טלי היתה מבולבלת. היא עמדה בתוך המים, נעולה במגפי גומי משונות. אני לא העזתי להיכנס פנימה, דגים הקיפו אותה מכל עבר. אמאל'ה.

גם נעמה חייכה. "זה רק מכשיר שעושה 'בומים' כאלה. מה, נבהלתן?"

טלי דשדשה החוצה. מים דלפו מהמגפיים שלה כשהיא אמרה: "בטח שנבהלנו. זה נשמע כמו יריות".

אלעד עטף את הקרס בבצק והטיל שוב את החכה. "אל תדאגי, זה רק כדי להבריח את הציפורים", הוא אמר.

"כדי שלא יאכלו את הדגים", אלעד הסביר, "זה אמור להבהיל אותן".

"אה", טלי נשמה לרווחה.

נעמה הביטה בבנים. הם הטילו שוב את החכה והתייעצו ביניהם אם לעבור מקום. לי, באופן אישי, היה חם. שתיתי קצת מים וסידרתי את הכובע שחבשתי. תהיתי ביני לבין עצמי כמה זמן לוקח לתפוס איזה דג.

"אולי נעשה הפסקה?" נעמה הציעה לבסוף. נראה לי שגם לה התחיל להימאס. זה לא התקדם לשום מקום, הדגים פשוט לא התקרבו לחכה שלהם.

נדב גירד את עורפו. הוא לא רצה לוותר כל כך מהר. אלעד, בניגוד אליו, הציץ בשעון ואמר: "כן, אני בעד. נאכל משהו ואחר כך נמשיך".

טלי תמכה ברעיון – כשמדובר באוכל טלי תמיד בעד – והן התחילו להוציא את הכריכים שהכנו. אלעד הוסיף כמה ממתקים שהביא מהבית ואני מזגתי את השתייה.

רגע לפני שנטלנו ידיים, לנדב היה רעיון. השיער שלו התבדר ברוח כשהוא הביט בכולנו והנמיך את קולו: "אני יודע איפה כדאי לנו לאכול".

"מה זאת אומרת?" כיווצתי את מצחי. קיוויתי שהוא לא רוצה שנתקרב עוד לשפת המים, היה שם הרבה בוץ וגם כמה בקבוקי בירה שבורים.

נדב הזדקף והצביע על הסירה שעמד עליה. "כאן".

אלעד הבין אותו מיד. "מה, נשחרר?" הוא שאל. היה נדמה לי שהוא קצת מהסס. "זו אמנם סירה נטושה, שלא שייכת לאף אחד, אבל..."

"אז יאללה, בוא", נדב אמר ומיד פעל. הסירה הישנה היתה קשורה בחבלים והוא החל לשחרר אותם. אלעד התחיל לעזור לו וסירת העץ, הצבועה בצבע כחול מתקלף, התנדנדה על פני המים.

נעמה וטלי הצטרפו מיד לחגיגה. "אף פעם לא אכלתי על סירה!" טלי הצהירה וטיפסה בעזרת נעמה. זה לא היה לגמרי מדויק, היינו פעם בהפלגה עם אבא ואמא, אבל היא היתה קטנה מכדי לזכור.

"תמר, את באה?" היא שאלה כשנכנסה פנימה.

"כן", אמרתי. קמתי וניערתי את העפר מהחצאית שלי. היו לי כמה ספקות בקשר לעניין, אבל לא רציתי להיות זו שהורסת לכולם.

***

הרעיון של נדב התגלה כמבריק. איכשהו, הארוחה על הסירה באמת היתה טעימה יותר. אלעד ונדב ניקו קצת, ונעמה פרשה את שמיכת הפיקניק על פני דרגש עץ רופף. הרוח התחזקה ויצרה גלים קטנים בבריכת המים. הסירה החלה לנוע ואני הרגשתי בשיט אמיתי. לעסתי את הכריך באיטיות והבטתי מגבוה על נעל ספורט מלאת בוץ יבש, שנותרה על קו החוף. "מישהו איבד כאן נעל," אמרתי.

נעמה חייכה ונגסה בתפוח ירוק. "האמת היא שיש כאן בוץ טובעני. ההשערה שלי שהוא פשוט לא הצליח לחלץ אותה".

גיחכתי וחשבתי על מישהו שחוזר הביתה עם נעל אחת, כי השנייה נעלמה במאגר. טלי הצטרפה אלינו עם שקית במבה, ושלושתנו הבטנו יחד בשדות הרחוקים ובבתי היישוב הסמוך שנראו באופק.

התחלנו להתלבט מה כדאי לעשות הערב, לפני שהשכנה אמורה לבוא לישון איתנו – סרט ופופקורן היתה האופציה המועדפת עליי – עד שאלעד אמר שנסחפנו... מדי.

"למה נסחפנו?" טלי לא הבינה במה מדובר. "מה רע בסרט?"

אלעד הצביע לעבר חלק מהחפצים שלנו, שנותרו מאחור. "אני מדבר על הסירה. תראו כמה התרחקנו".

הבטתי סביב, הוא צדק. הרוח הובילה אותנו אל לב המאגר, למקום שבו בקושי רואים את החוף. האנשים שטיילו שם קודם כבר עזבו, ואותנו הקיפו רק מים ומים.

פתאום נבהלתי ונזכרתי שמתחתיי שוחים דגים חלקלקים ובוץ טובעני.

"איך נחזור הביתה?" טלי שאלה בדאגה.

המשך בפרק הבא