חדשות ערוץ 7

פופולארי: תג בכותרות
גליונות בשבע עוד גליונות

בשבע

הילד של כולנו - ידידיה מאיר

יושב לו אילן גרפל בכלא בקהיר וחושב איך לא להדליק את האור במקרר המצרי הקטן בתא
15/12/11, 17:46
ידידיה מאיר

כשאנחנו ישבנו בחודשים האחרונים לסעודות שבת דשנות, או הלכנו למנחה, ישב לו אילן גרפל בכלא בקהיר וחשב איך לא להדליק את האור במקרר המצרי הקטן בתא

1.

הרבה תודה חייבת החברה הישראלית למזכ"ל "שלום עכשיו" יריב אופנהיימר. אני יודע, אפשר לומר עליו ועל ארגונו גם כמה דברים רעים, אבל תכלס, זה האיש שהציל אותנו ממש ברגע האחרון מחרפת הקמפיין של בנק לאומי. כולם עסקו השבוע בתנועת "אם תרצו" שהעפילה פתאום למקום השני (ועל כך בוודאי מגיע קרדיט גדול לאופנהיימר והסערה שעורר), אבל משום מה כמעט ולא דיברו על מי שעמדה אוטוטו לקטוף את המקום הראשון – עמותת "תנו לחיות לחיות". היינו ממש קרובים לתרחיש הזה, אלא שאז בא אופנהיימר וגרם לבנק לעשות פוס באמצע המשחק.

עכשיו תארו לעצמכם, איזה פרצוף היה לנו: תחרות כה מדוברת, עם עשרות עמותות נפלאות שמתחרות על כספי הצדקה של הבנק, זה אומר "לי יש את החולים הכי מסכנים" וזה אומר "לי יש את הילדים הכי רעבים", ובסופו של דבר מכל אנשי החסד בישראל מי שזוכה לתמיכה הציבורית הגדולה ביותר, הוא גוף שעושה חסד עם כלבים וחתולים.

אז עכשיו אנחנו בני האדם יכולים לנשום לרווחה ולדבר על עוד קמפיין מושקע שירד לאחרונה, ממש מאותה סיבה – החשש לעצבן את הלקוחות. מדובר במסע פרסום של משרד הקליטה שכלל סרטונים בהפקת לשכת הפרסום הממשלתית וגם שלטי חוצות שהוצבו בערים הגדולות בארצות הברית. "לפני שחנוכה יהפוך לכריסמס - הגיע הזמן לחזור לישראל"', היה אחד המסרים בסרטון שעורר את מרבית התגובות הנזעמות. מתקיימת בו שיחת וידיאו באמצעות הסקייפ בין ילדה אמריקנית לבין סבה וסבתה בישראל היושבים לפני החנוכייה. "איזה חג את חוגגת?", הם שואלים, והתשובה של ילדת היורדים היא – "חג המולד". היהודים באמריקה צפו בסרטון, נעלבו עד עמקי נשמתם, פנו לשגריר ישראל בוושינגטון, שפנה לראש הממשלה, שמיהר להורות על הורדת הקמפיין לאלתר. יותר משביבי חושש מהאמריקנים, הוא חושש מהיהודים האמריקנים.

2.

אם כבד מדברים על גורל הדור השני של היורדים, אולי נתעכב רגע על סיפורו של צעיר אמריקני חביב, בן לרופא ישראלי מצליח שחי כבר שנים ברובע קווינס שבניו-יורק. אילן גרפל שמו. מצלצל מוכר? כן, כן, ה"אנרכיסט" ההוא שנעצר במצרים ושוחרר לבסוף תמורת 25 אסירים מצריים פליליים. זה שאחד הח"כים הנמרצים מהימין כתב עליו במכתב ליועץ המשפטי לממשלה: "גרפל משייך את עצמו לקבוצה אנרכיסטית, חוצה גבולות ומדינות, שיש לה אג'נדה של פירוק מערכות שלטוניות בכל מקום שיש כזו. הוא אינו רואה עצמו יהודי, או שייך לעם היהודי, הוא מבחינתו אזרח העולם". תחת הידיעה הזו, שעסקה בהתנגדות לשחרורו, נתקלתי בשעתו בטוקבק המסקרן הבא: "אילן לא רואה עצמו יהודי? אני זכיתי ללמוד בישיבה בצפון ת"א. הוא היה מגיע שלוש פעמים בשבוע ללמוד פרשת השבוע. תענוג היה ללמוד אתו. מי שרוצה לאמת הנתונים הנ"ל שיבוא לכולל בדיזינגוף 312 בת"א וישאל על אילן גרפל". לא הלכתי לבית הכנסת הגדול של צפון תל-אביב לשאול על האברך מקווינס. אני לא עיתונאי-חוקר, וחוץ מזה, חז"ל כבר למדונו ש"אחד שיודע" אינו נאמן לעדות.

אבל בשבוע שעבר פרסמה סמדר שיר ב"ידיעות אחרונות" ראיון מרתק עם אותו גרפל, אסיר עוני וברזל, שישב במשך כמעט חמישה חודשים בכלא המצרי, ואנחנו בכלל לא התעניינו בו, כי סיפרו לנו שהוא אנרכיסט רחמנא ליצלן, והראו לנו כל הזמן תמונה שלו בכאפיה אדומה מחבק איזה ישיש מצרי ליד הפירמידות בחיוך סהרורי. אז נו טוב, שיישב קצת בכלא.  

הנה כמה ציטוטים מהריאיון עם אילן גרפל (אגב, שמו המלא, כך הוא מגלה בשיחה, הוא אילן חיים) שעלה לארץ רק כדי להתנדב לשירות צבאי כחייל בודד, התגייס לצנחנים ונפצע במלחמת לבנון השנייה: "למה החלטתי להתגייס? כל יהודי אמריקני, גם אם אינו דובר עברית, מכיר את המושג 'תיקון עולם'. רק הישראלים לא מכירים אותו. תיקון עולם זה מה שעשו סבתא וסבא שלי, שהגיעו מגרמניה ומפולין, וזה מה שעשו החלוצים. הם לא באו לגרש את הערבים, אלא כדי לחיות איתם ולצדם. חבל שאיבדנו את הרעיון הזה. בחרתי לשרת דווקא בצנחנים בגלל מה שהם עשו במלחמת ששת הימים. בכלל, לא הלכתי לימים המיוחדים שעשו לחיילים בודדים, כי לא רציתי להיכנס לנישה הזאת. המוטיבציה שלי הייתה הפוכה, לא להיות נחשב בודד אלא להשתלב".

אחרי הפציעה שלו ואחרי השחרור הוא התנסה בהכול: "עבדתי בעמותת הסברה ימנית, למדתי תורה עם חברותא שגילה לי את היופי של ספר בראשית, עבדתי במשרד המשפטים בירושלים, גרתי אצל נוצרים בהר הזיתים". ואז הוא חזר ללמוד משפטים בארצות הברית, ובחר לנסוע למצרים כדי לסייע שם לפליטים. "זו הציונות שלי", הוא מסביר, "רציתי לעזור לסודנים האלה שמחפשים מקלט. אני לא רואה בעצמי שמאלני אנרכיסט, זה חלק מתיקון עולם. למדתי שם קוראן, ערבית כבר ידעתי, התפלפלתי איתם, גיליתי שם הרבה אנשים שבקיאים ביהדות יותר מאשר הרבה יהודים".

לשאלה האם חשב בכלא על גלעד שליט הוא עונה: "ברור שחשבתי עליו. הרי הזכרנו את השם שלו, גלעד בן אביבה, כל הזמן בתפילות בבית הכנסת שלנו בניו-יורק. אבל לא השוויתי בין שנינו. אני בכלל באתי לשלום. לא ידעתי איך להציג להם את עצמי: לא רציתי שהם יחשבו שאני יהודי דתי קיצוני, מצד שני לא רציתי שהם יחשבו שאני לא מאמין בכלל בתורה, כי באיסלם לא להיות מאמין בכלל זה יותר גרוע מלהיות יהודי. כדי לשמור את תחושת הזמן נעזרתי בקריאות של המואזין – כל 15 קריאות שלו התחלף שוטר וכאלה. בשביל להעביר את הזמן עשיתי כפיפות בטן ושכיבות סמיכה כמו בצבא, גם את הארוחות מתחתי ככל שאפשר – נטילת ידיים זה חמש דקות, ברכת המזון עוד חמש דקות. ובחודש הרמאדן צמתי ואכלתי רק בערב כדי שהסוהרים יראו שאני מכבד אותם ואולי יאהבו אותי". אתם קולטים? בשביל לשרוד, היהודי המסכן שמר את מצוות כל הדתות, פחות או יותר.

והאם לא חשש לאבד את השפיות בכלא? "לא רציתי לחשוב על זה", הוא אומר, "שרתי לעצמי את 'גם כי אלך בגיא צלמוות - לא אירא רע, כי אתה עימדי' של קרליבך שהכרתי מביצוע של קובי אפללו ששמעתי בארץ. המצאתי לעצמי תעסוקות. למשל, להעתיק את כל העיתון מילה אחר מילה. להסתכל על הנמלים בתא שצעדו בשורה. בימי חול הן לא כל כך הפריעו לי, אבל בשבת הן עשו לי בעיה. הן טיפסו לתוך צלחת האוכל שאותה לא הכנסתי למקרר הקטן שעמד בפינה מפני שלא רציתי שהאור שלו יידלק בשבת".

כשאנחנו ישבנו בחודשים האחרונים לסעודות שבת דשנות, או הלכנו למנחה גדולה, או סתם ישנו בשבת בצהריים, ישב לו אילן חיים גרפל בכלא בקהיר וחשב איך לא להדליק את האור במקרר המצרי הקטן בתא.

 

3.

נכון, גרפל באמת בחור לא שגרתי. ואתם יודעים מה? לא בדקתי, אולי הוא גם הפגין פעם נגד גדר ההפרדה. אבל מצטער, בשבוע שעבר, כשקראתי את הריאיון הזה, לא יכולתי שלא להתרגש. בילעין זה לא הכול בחיים. תראו לי כמה צעירים ישראלים, בוגרי מערכת החינוך שלנו, ממצפה הילה ובכלל, מכירים את עולם המושגים שעליו מדבר אותו בן-יורדים? בחור שאינו חובש כיפה, שחי בארץ הקטשופ, אבל מחובר באמת למונח "תיקון עולם", ל"גם כי אלך", לבית הכנסת השכונתי שלו? כמה מהם בכלל יבינו את סיפור המקרר והנמלים שומרות השבת?   

אז ברור שלא כל היהודים האמריקנים הם כאלה, אבל פעם אחר פעם אני פוגש בארץ נערים חוצניקים גרפלים כאלה, ומופתע מהזהות היהודית המפותחת שלהם. לא דתית, לא חילונית, יהודית. דווקא שם הם נלחמים עליה, חוששים מהתבוללות, מחפשים סאנדיי-סקול ובית כנסת וקהילה. פעם גילה לי חבר כנסת שהציעו לו תפקיד מסוים בשירות החוץ בחו"ל, שהוא חושב ללכת על זה ולהסכים ולו רק בגלל חינוך הילדים. בהתחלה לא הבנתי על מה הוא מדבר, אבל הוא הסביר לי: כאן הם לא ילכו לבית ספר דתי, זה לא מתאים לנו, אבל שם – אני יודע שבית ספר יהודי ייתן להם יותר מבית ספר ממלכתי פה בארץ.

אז אם להשתמש בלוגיקה החביבה על שר הביטחון שלנו: לו אני ישראלי יורד – לא רק שלא הייתי נעלב מהקמפיין הזה של משרד הקליטה, אלא הייתי מחייך חיוך מתנשא: אתם הישראלים תטיפו לנו על חינוך למסורת? אתם תגידו לנו שאנחנו היהודים באמריקה לא יודעים מה זה חנוכה? הצחקתם אותנו.

אני לא קורא פה מעל דפי "בשבע" להגר חלילה לחו"ל, אלא להיפך: להביא את מה שטוב שם גם לכאן. לחשוב איך צעירים ישראליים יכולים להזדהות, או אפילו להבין, את עולם הערכים של גרפל. אם הייתה עמותה כזאת, הייתי מצביע לה בתחרות של בנק לאומי.

 

לתגובות: yedidyam@netvision.net.il