בשבע 472: תקשורת

מבחן הנוצה | בומרנג תקשורתי | המשתיקים, לא מי שחשבתם



עדי גרסיאל/חני לוז/ישראל מידד , י"ט בכסלו תשע"ב

מבחן הנוצה

מתי הופכים כמה מקרים ל'תופעה' עיתונאית, שואלים אותי לפעמים בהרצאות על תקשורת. התשובה פשוטה: שלושה אירועים יספיקו, בתנאי כמובן שהם מתאימים לאג'נדה. אם למשל נצפו בחודשים האחרונים שלושה גברים חובשים כובע עם נוצה, אפשר כבר לדבר על 'תופעה', לנתח אותה, ולהקדיש לה עמוד בעיתון יומי. ואם אחד מהם הוא גם פליט ריאליטי - זה כבר טרנד חם במיוחד שדורש לפחות כתבה ב-'7 ימים'.

במדור הקודם כתבתי ש'הדרת נשים' היא פרשת השבוע. מסתבר שלא דייקתי: זה כנראה חומש שלם. האם מדובר בתופעה? על פי הקריטריון התקשורתי, בהחלט כן. שהרי גל הדרת הנשים ששוטף את הרחוב הישראלי מתבסס על חמשת (!) האירועים הבאים: יציאת תשעה צוערים בבה"ד 1 בעת שירת חיילות לפני שלושה חודשים, דברי הרב לבנון בנושא, מחיקת תמונות נשים מפרסומות לכרטיס אדי, הפרדה מגדרית באוטובוסים וברחובות מאה שערים. הדוגמאות נראות מאיימות, אבל מי שמסתובב לפעמים גם מחוץ לכמה אזורים בירושלים או בבני ברק מרגיש את הדיסוננס בין הטענה למציאות. לא צריך לתמוך באף אחד מחמשת 'מקרי ההדרה' הנ"ל כדי לקבוע שמדובר באירועים שהם נקודתיים ברובם, חלקם תחומים לשכונות חרדיות, ולמעשה - מרביתם כלל אינם חדשים. לא מאמינים? תראו מה אומר על כך אדם שלא חשוד באהדת יתר לציבור הדתי-חרדי והמתנחלי, ניצב ניסו שחם. תחת הכותרת הצפויה "מפקד מחוז י-ם: נילחם בהדרת נשים בכל הכוח", צוטט שחם ב'הארץ' כאומר: "תזכרו שזה מיעוט בתוך הקבוצה החרדית". גם השר אלי ישי אמר דברים דומים על 'התופעה', אבל מי בתקשורת הכללית סופר את ישי? מבלי להתייחס למקרים עצמם, שחלקם מקוממים מאוד, הנה טיפ לצרכן התקשורת הביקורתי: בפעם הבאה שתשמעו על 'תופעה' כמו 'הדרת נשים' או על מה שמסתמן כלהיט החדש-ישן הבא - 'טרור יהודי', חשבו על שלושת האנשים שהסתובבו חבושים בכובע עם נוצה. אל תשכחו גם את כל הפראיירים ששמעו על התופעה ומיהרו לקנות לעצמם כובעים דומים. זה יעזור לכם לשמור על פרופורציות.

עדי גרסיאל


המשתיקים, לא מי שחשבתם

אנשי התקשורת הבכירים עמדו בחזית המלחמה נגד התיקון לחוק לשון הרע וחוקים אחרים תוך נפנוף במטבע הלשון השחוק של "סתימת פיות" ו"פגיעה בדמוקרטיה". הפוליטיקאים שרצו לצבור הון פוליטי על חשבון שנאת ביבי והימין חברו לחגיגה - ביניהם גם בכירי 'קדימה'. אז איך זה שהראשונים לאיים בתביעת דיבה השבוע היו, על פי דברי ח"כ שלמה מולה, ציפי לבני ו'קדימה', וגם דני רופ מערוץ 10?

איילה חסון חשפה ב'יומן' ערוץ 1 כי  גזבר 'קדימה' לשעבר טוען שהמפלגה הזמינה מעקבים אחרי נתניהו כדי להפלילו; ואילו דני רופ לא אהב פוסט שכתבה במשרד רה"מ בפייסבוק על משכורתו גורדת-השחקים. האם ביקורת וחשיפות הן כבר לא לגיטימיות כשהן פוגעות בתקשורת ובבעלי דעות נכונות-פוליטית?

הקולות הנחרצים בוועדת הכלכלה נגד סגירת ערוץ 10 השמיעו שוב ושוב אמירה שאי אפשר בלי שתי חברות חדשות מסחריות במדינה דמוקרטית. כלומר, עד שקם ערוץ לפני כעשור לא היתה דמוקרטיה בישראל. ובכלל, לפני הקמת חברת החדשות של ערוץ 2 חיינו בדיקטטורה. אולי מישהו יכול להסביר מדוע קולות נגד סגירת מערכת חדשות אלטרנטיבית לא נשמעו כשסגרו את ערוץ 7? ומישהו יכול להסביר לי למה מערכת חדשות שמתנהלת כחיקוי כמעט מושלם של חדשות ערוץ 2 היא נכס לפלורליזם ולחופש הביטוי בישראל?

עובד מערוץ 10 התפרץ באמצע ישיבת ועדת הכלכלה, לפני שניגשו הח"כים להצביע על עתיד הערוץ. צעקות כאב נשמעו ממנו על מקום העבודה שלו, הפרנסה לילדים, תשלום המשכנתא. הוא רוצה עבודה. כואב לי על כל מפוטר באשר הוא. אך בשם כל אותם מפוטרים אחרים נשאלת השאלה: למה מפוטרי תקשורת מקבלים נגישות קלה כל כך לליבם של יושבי בית המחוקקים?

חני לוז

בומרנג תקשורתי

טכניקת 'הבומרנג' נוצלה בעבר בתקשורת הישראלית כדי לעקוף את הצנזורה הצבאית. וכך זה עבד: כתב ישראלי מעביר לעמיתו מהתקשורת הזרה ידיעה, זיהוי או סיפור שאין לו רשות מהצנזורה לפרסם בארץ. לאחר שהעניין מתפרסם בחו"ל, רשאי אותו כתב ישראלי לצטט מהידיעה כשהוא מתבסס על הניו-יורק טיימס או הגארדיאן הלונדוני.

בינתיים השיטה השתפרה. דוגמה לכך ראיתי בערוץ השני במוצאי שבת. דנה וייס ראיינה במסגרת כנס מרכז סבן בוושינגטון מלפני שבוע וחצי שלושה אישים: אהוד יערי (פרשן הבית), טום פרידמן ומרטין אינדיק. הפאנל הזה, ואני כולל בו את דנה וייס עצמה שהשתתפה באופן פעיל דרך ניסוח השאלות וההערות, התדיין באמצעות שיח ביקורתי לממשלת ישראל ולעומד בראשה בצורה מוטה ומוגזמת. הצופה בבית 'זכה' למנה גדושה של בומרנג משופר, כשדנה וייס ניתבה מבירת ארה"ב בשלט רחוק מסר ברור בסיוע אנשים מכובדים לכאורה. וכן, היה פרשן באולפן בשידור חי, אבל אחד נגד ארבעה אינו איזון.

ואל נשכח עוד טכניקה שנכנסה לפנתיאון התקשורתי הודות לחיים יבין: הרמת גבות. במוצאי שבת האחרונה, בשעה סמוכה לחצות, שודרה כתבה קצרה על הכרזתו של המתמודד למועמדות המפלגה הרפובליקנית בארה"ב לנשיאות ניוט גינגריץ'. המועמד הרפובליקני הצהיר שהעם הפלשתיני הוא "עם שהומצא", כי בעצם מעולם לא היתה מדינה בשם פלשתין והשטח שבו חיו ערביי ארץ ישראל היה חלק מהאימפריה העות'מנית. בתום הקטע בחר מנחה התוכנית, אבי פירסט, להרים גבות בצורה מוגזמת. אינני בטוח מה הוא ביקש לבטא בתנועה זו: האם רצה לזלזל בדברים שנאמרו או באיש שאמרם, או אולי רק רצה להשתוות לחיים יבין או ליונית לוי. בכל מקרה, ככל שהעיתונאי ממעט להכניס את עצמו לחדשות ככתב, כעורך, כמנחה או כמראיין (ראו מקרה דנה וייס לעיל) כך ייטב - לנו כצרכני תקשורת ולעיתונאים כאנשי מקצוע.

ישראל מידד



חדשות בחדשות

  • ערוץ 10 עשוי להיסגר בסוף החודש הבא, כך הודיע מנכ"ל הערוץ לאחר שוועדת הכלכלה של הכנסת דחתה את בקשתו לפריסת חובותיו. בדיון במכון ז'בוטינסקי התייחס לנושא ראש מערך ההסברה הלאומי, העיתונאי לשעבר יועז הנדל, ואמר כי "לא כל תוכנית ריאליטי היא שמירה על הדמוקרטיה הישראלית".
  • אתר news1 דיווח כי רשות ההגבלים העסקיים בודקת את התנהלותם של העיתונים 'מעריב' ו'ידיעות אחרונות'. זאת כדי לבדוק האם הם משתפים פעולה באופן פסול בעניינים מסחריים ובעניינים מערכתיים.
  • הוועדה המייעצת לבחינת הקריטריונים למתן תעודות עיתונאי, שבראשה השופטת בדימוס שרה פריש, ממליצה לאפשר גם לבלוגרים לקבל תעודות עיתונאי מלשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ). כך דיווח אתר 'אייס'.



ביקורת הנקרא

  • "תקיפת המח"ט: היום כולם נזעקים, מחר הם ישכחו" (עמוס הראל, 'הארץ')

סומכים עליך ועל החברים שלך שלא תיתנו לזה לקרות

  • יוצרת 'מעושרות': "סגירת ערוץ 10 - שואה לעיתונות הישראלית" (עכבר העיר)

אם סגירת ערוץ 10 היא 'שואה', מעניין איך הגברת מגדירה את סדרת המופת 'מעושרות'

  • "איפה איבדנו את הציבור, שואלים עיתונאים רבים את עצמם בזמן האחרון. התשובה לשאלה הזו לא קלה" (בן כספית, 'מעריב')

זאת בדיוק הבעיה: שאתם ממשיכים לחשוב שהתשובה לא קלה